מאמר מרתק על תפיסת או איסטרטגיית ההכלה  

צילום: מירי צחי
לא לחינם, בעטייה של הרדידות השלטת בהבנת הביטחון, מתאפיינת החשיבה הלאומית באמות המידה הנושנות של פעם, מבלי להפנים שזה 35 שנים, בעקבות המפנה במדיניות הביטחון הלאומי, השתלטה באקראי אסטרטגיית ההכלה. היא זו שהביאה לאובדנה של הברירה לצאת למלחמה, להיעדר הקפדה על ניהולה בזמן קצר (ראו מקרה 51 ימי מבצע צוק איתן) ולסיומה בהכרעה נקודתית ברורה, שמשמעותה היחידה: ויתור מרצון על גורם ההרתעה.
בהיעדר הרתעה, אין כל תימה שחמאס מכתיב את המדיניות, לרבות מאפייני ותנאי ה"הסדרה". כמותו ארגון חיזבאללה, שזה זמן רב "הפסיק לספור" את החזק בצבאות המזרח התיכון, לאחר שגירש אותו בבושת פנים מלבנון; קל וחומר בזכות ה"תיקו" מול צה"ל במלחמת לבנון השנייה. הנה לכם הסיבה וההסבר לפשר חפירות המנהרות תחת שטחה הריבוני של ישראל, ללא כל חשש מתגובתו של צה"ל. ואילו אצלנו, בדיוק הפוך: כמה חשש המחישה דרישת הרמטכ"ל מהקבינט (לפי הפרסומים) להתמודד בחזית אחת, לצד הדרמה שליוותה את הפעולה ההנדסית לחשיפת מנהרות חיזבאללה, כאילו מדובר בכיבוש הירח.
אין כל פלא שבלית הרתעה, גם ארגוני הטרור בשומרון ויהודה, ואיתם בני ובנות פלשתין, חדלו לראות בלוחמי צה"ל גורם מרתיע. התופעה המצערת מומחשת בכל יום בהשלכת אבנים ובקבוקי תבערה, הסתערות ילדות על חיילי צה"ל כשבידיהן מספרי נייר, פעולות דקירה של בני תשחורת, ולכל אלה נלווים ניסיונות הדריסה והירי מרכבים חולפים.
לאחר 35 שנים שבמהלכן מימשו ראשי המטכ"ל וממשלות ישראל לדורותיהן את אסטרטגיית ההכלה, מתבקש אפוא לשנות כיוון. יש לחזור לתפיסת הביטחון הלאומי הקודמת. זולת האשליות שפוזרו במחוזותינו בלי חשבון, הדבר העיקרי לא השתנה ונותר כפי שהיה: נחישות האויב.
תא"ל (מיל') אמציה (פצי) חן היה מפקד סיירת שקד