המדינה זה אני, יש את זה ביותר מסוכן ?  

מחאת יוקר המחיה, מחאת הגז, מחאת המילואימניקים, מחאת הנכים, מחאת החרדים, מחאת אמהות שכולות, מחאת נסראללה, רוחני, הנייה, אסד, עבאס, מנהרות, סוללות טילים, רחפנים, בלונים, חוסר ביטחון, חרדה, בתי חולים קורסים. מחאת הישראלים הנוטשים בברלין, מיליון שבע מאות שמונים ותשעה נושאים בוערים, אקוטיים, חלקם גורליים ברמת לחיות או לחדול. ולא אמרנו מילה על השסעים בשבטים המרכיבים את הלאומיות הישראלית ומחיר הסכנות במאבק במיעוטים בתוככי ישראל.
ועכשיו יוצאים למסע נוסף, בחירות. איך בוחנים מציאות של טוב ורע, נכון-טעות, חושך-אור, ישר-עקום, צדיק-רשע. המועמד שלי להנהגה הוא מי שלא חושב שהמדינה זה אני, מי שבא לתת ולא לקחת, מי שלא עושה לביתו אלא למען מדינתו, אין חלקי עם מי שכל מילה שנייה שלו היא: ‘אני’, מי שמאמין שהאינטרסים האישיים בכל הרמות קודמים לאינטרסים הלאומיים, לא יהיה חלקי עימו.
דור ההנהגה הנוכחי אינו נופל באיכויותיו, הישגיו, מדור ההנהגה הקודם וזה שלפניו. משחר ההיסטוריה היו סוגים שונים של מנהיגים לטוב ולרע, ברם נדמה כי תחושת המדינה היא אני חצתה בשנים האחרונות קווים אדומים ממשיים. כל מי שחושב שהמדינה היא הוא, לא יזכה לקולי.
על כן, תושבי מדינת ישראל ואזרחיה, הקדישו חמש דקות וחמישים שניות כדי לבחור את הטוב, הנכון, הראוי והמתאים ביותר לשנים הבאות, אנחנו ראויים לזה, יותר מלואי הארבע העשרה, מלך צרפת שקבע כי: ”המדינה זה אני” לפני 400 שנה משפט שבטא את השלטון האבסולוטי, עשינו כברת דרך ארוכה מאז.