מי באמת אחראי לקרע בין המתנחלים לשב''כ  

דוברת המועצה האזורית בנימין, תמר אסרף, פרסמה אתמול (יום ב') ב"ידיעות אחרונות" טור על משבר האמון שנוצר בין תושבי יהודה ושומרון לבין שב"כ. אכן, כפי שכתבה בתחילת דבריה, אמון הוא מצרך נדיר. ממש כמו כושר גופני, אמון נבנה במשך שנים על גבי שנים אבל מתקלקל ונהרס ברגע. אלא שבדבריה היא בחרה לשרטט קו שמקדש את האמון על חשבון האמת – דבר שלא מקובל על ארגון ממלכתי כמו שב"כ, וגם לא על רוב הציבור בארץ.


כותרת המאמר הייתה "הסדק הפך לשבר" ואסרף הדגישה בו כי "השב"כ הרוויח זאת ביושר". הדוגמא הבולטת שבחרה להביא הייתה מן הסתם חקירת החשודים ברצח בכפר דומא. אבל חרף פסילת הודאות על ידי בית המשפט, אומר באחריות שאין לה מושג מה באמת אירע שם.

באשר ל"יחס העוין", לדבריה, שלו לכאורה זוכה סביבתה, אזכיר שכשתושבי יש"ע קמים מדי יום לשגרת חייהם, זה לא מתקיים בזכות "יחס פוגעני" של שב"כ, אלא בין היתר בזכות המאמצים הכבירים של לוחמות ולוחמים אלמונים רבים, כולם עובדי שב"כ מסורים גם למשימה חשובה זו.

בנוסף, אסרף תופתע לדעת שבתוך הארגון הזה, שמהווה את תבנית נוף מולדתנו המשותפת, יש לא מעט שכנים שלה, תושבי יש"ע. חלק נכבד מעמוד השדרה הניהולי בארגון מגיע מההתיישבות.


ובכלל, לא אוכל לוותר על הצורך העז שאני חש לתת לה ולרבים אחרים שיעור קצר בהיסטוריה שייתכן שלא מועבר בבתי הספר. משבר האמון בין שב"כ לבין המתיישבים
התחיל הרבה לפני הרצח בדומא. בביטחון רב אומר שחשיפת "המחתרת היהודית" באמצע שנות ה-80, בגין מעשים שביצעו במחצית הראשונה של אותו עשור, היא היא קו פרשת מים ביחסים שבין הארגון למתיישבי יש"ע.

בין יתר מטרותיו של שב"כ עומד הציווי - לא האלוהי - של סיכול טרור וחתרנות מדינית. מעבר למעשים החמורים ממילא שביצעו חברי המחתרת, אף אחד לא מלמד כיום בבתי הספר מה עלולות היו להיות ההשלכות אלמלא סיכל הארגון את השלמת המזימות המשוקצות לפיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם הערבים או פיצוץ מסגד אל-אקצא בהר הבית. ההשלכות, מעבר לאובדן חיי אדם, היו קשות הן מול הקהילה הבינלאומית, הן מול מדינות האסלאם והן בחברה הישראלית פנימה.

מעבר לכך, לא התרשמתי שאסרף נמנית על אלה שהכו על חטא על שהתרחש טרום רצח רבין, על שתיקת הרבנים לפני הרצח וגם לאחריו, כחלק מבניית האמון המחודש. מן הסתם היא גם לא זוכרת את ההסתה הפרועה ערב ההתנתקות מעזה (לא יתקנו אותי עם המילה "גירוש"). זו הייתה הסתה שהובילו גורמים ביש"ע ולא היינו רחוקים מניסיון לרצח פוליטי נוסף באותם ימים.

אני בעד להתחיל לבנות את האמון מחדש, לא רק עם שב"כ, אלא גם עם חלקים רבים בציבוריות הישראלית שאיבדו את האמון במנהיגות של המתיישבים. וזה יכול להתקיים רק אחרי חשבון נפש פנימי, אמיתי וכן, כשברור לכולנו שלא מקדשים את האמון תוך קריצה, עצימת עין וויתור על האמת. את זה ראוי שתיזום ההנהגה הציבורית והאמונית של כלל ההתיישבות ביש"ע.

דרור מור שירת שנים בתפקידים ניהוליים בשב"כ.