העיתונאי והסופר יאיר שלג סיפר פעם על חוויה מכוננת מימי הישיבה התיכונית. יום אחד, כך סיפר שלג, בז' במרחשוון הגיע הוא לבית הספר ביום בו ירד היורה. מחנך הכיתה קידם את פני התלמידים בטון נלהב וטען בלהט כי עובדת ירידת הגשם הראשון בו ביום בו מתחילים בשאילת גשמים צריכה להביא לחיזוק האמונה של התלמידים. שלג, שכנראה כבר אז, קונפורמיזם לא נמנה עם תכונותיו הבולטות הצביע בנימוס ושאל שאלת תם: כבוד הרב, ואם היום לא היה יורד גשם היית קורא לנו להסיר את הכיפה מהראש.

נזכרתי בסיפור של שלג כשקראתי השבוע על קידומם הצפוי של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ושל תת ניצב ניסו שחם לתפקיד ניצב. גלנט ושחם נטלו כזכור תפקיד מרכזי ביישום תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. גלנט, שימש כמזכירו הצבאי של אריאל שרון והיה על-פי פרסומים שונים מעורב בתכנונה של ההתנתקות. את ההתבטאות הגסה והבוטה של שחם דומה שאין צורך להזכיר לאיש.

כזכור, לאחר ההתנתקות פצח גוף הנושא את השם היומרני "המטה העולמי להצלת העם והארץ" (גם עולם גם עם וגם ארץ בסלוגן אחד…) בקמפיין בשם "יש דין ויש דיין", שאף הפך מאוחר יותר לסרט פולחן אמיתי בקרב חובבי הז'אנר. במסגרת הקמפיין יוחס כל אירוע שאירע לאחר קיץ 2005 מעיטוש בלתי רצוני ועד קריסתו של ראש הממשלה שרון, להתנתקות. אמנם, אין לכחד כי אכן לא מעט מקרב תומכי התוכנית וביניהם אהוד אולמרט, דן חלוץ וכמובן שרון, מצאו עצמם לאחר מכן במצב רעוע מי במישור הבריאותי ומי במישור הפלילי או הפוליטי, אך דומה כי ניתן למצוא חטאים אחרים, גדולים לא פחות, בהם חטאו השלושה ואשר יכלו להביא עליהם את עונשם מחיבה למעטפות שלמונים ועד להכנה כושלת של צה"ל למלחמת לבנון השניה.

המסקנה הנובעת מקידומם של גלנט ושחם, כמו גם מהסיפור של יאיר שלג, אינה חלילה כי העולם אינו מונהג על ידי יד מכוונת, אלא כי, כפי שהתבטא פעם ישעיהו ליבוביץ' המנוח, הקב"ה אינו עובד כמנהל החשבונות שלנו. התובנה לפיה ירידת היורה ביום שאילת גשמים ישב בה כדי לחזק את האמונה היא במקרה הטוב ילדותית, כמוה גם התובנה לפיה חטא ההתנתקות הוא החטא הקדמון שבגינו יבואו כל המעורבים בו על אתר על עונשם.

התובנה הזו היא גם הדבר הטוב היחידי שניתן לראות כרגע במינוי אדם כמו ניסו שחם לתפקיד ניצב במשטרת ישראל.