עודה בשאראת
29.07.2012
04:33

מי שהפקיד את לימור לבנת על תיק התרבות הוא אדם ציני ואפילו אכזרי. הרי ברור שבתפקיד הטעון הזה אין לה ברירה; או שתבגוד בעקרונותיה הנוקשים כשיתנגשו, במוקדם או במאוחר, עם התרבות - או שתבגוד בתרבות, שדרכה מנוגדת לתבניות נוקשות.

כמו במקרה של אביגדור ליברמן, ואפילו ביתר שאת, אפשר לסמוך על האינסטינקט הבית"רי של לבנת, שלא ייתן לתפקיד הבכיר להשפיע על האשה. אם תופקד על תיק החקלאות, העגבניות ישירו "שתי גדות לירדן" והמלפפון ישלים, בקומה זקופה ובראש מורם, את החרוז: "זו שלנו, זו גם כן".

בכל זאת, ועם כל ההערכה לעמדותיה העקרוניות, צריך להציל את לימור לבנת מעצמה. הרי הלהט שלה, שמתבטא היום בניצוח על פרויקט "פרס היצירה הציונית", מעורר רק גיחוך. ובמעמד זה, אפילו אם זה מביך, צריך להביא לידיעתה את דבר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ולהסביר לה, שכבר אין מקומות שצריך עוד להפריח בהם שממות. ולמען השקט הנפשי שלה אפשר לארגן לכבודה טיול בשממות מופרחות, למשל בכפרים הערביים ההרוסים כמו מעלול ואום אל-זינאת. כך תשקוט נפשה הציונית המיוסרת.

היוצרים הערבים אינם יכולים להציג את מועמדותם לפרס היצירה הציונית. אבל אם מחפשים טוב, עם קצת יצירתיות, מתברר שיש מקום להעניק את פרס היצירה הציונית דווקא ליוצרים פלסטינים: "הידד לכובש כפר", אומר מחמוד דרוויש, וגם: "אבא, למה השארת את הסוס לבד?", או "ערב קטן על עיירה שכוחה", עדויות כואבות, אבל חותכות, על הישגיו של המפעל הציוני. באמת, מי יכול להבליט את גדולת הישגי הציונות אם לא הקורבן שלה.

עם זכיית הסרטון של עמותת "אם תרצו" בפרס היצירה הציונית בקטגוריית "חביב הקהל" - הגיחוך מתרחב. הרי ידוע ש"אם תרצו", חביבתה של לבנת, עוקבת בשבע עיניים אחרי כל הטיה שמאלה של כל עט אקדמי באוניברסיטאות. ובכן, נא להכיר את הדובדבן שבקצפת היצירה הציונית - מלשינון. מברוק למלשינון הציוני.

עם זאת, בנימה יותר אופטימית אפשר לומר שהמצב לא כל כך נורא. עדיין אין במגירות משרד התרבות רשימות של אנשי תרבות מסוימים. ח"כ אופיר אקוניס עדיין לא הוזמן להרצות בפני סגל המשרד על משנת מורהו הרוחני, ג'וזף מקרתי. אין מבחני קבלה לאמנים. אין קורסים אידיאולוגיים. ומעל לכל, אין לנו עדיין קומיסר פוליטי שיסתובב בין התיאטרונים וההוצאות לאור. בעידן אקוניס-אלקין-דנון-רגב-מיכאלי אין לזלזל בהישג הזה.

האמת היא שלבנת משתדלת. היא תקפה את האמנים שהחרימו את המתנחלים בשטחים הכבושים. היא תקפה את סרטו של שלומי אלקבץ, "עדות", ולפני כמה חודשים הפצירה בתיאטרון "צוותא" למנוע ממוחמד בכרי להופיע. ואולם, בשורה התחתונה, למרות מאמציה הכנים, לבנת נוחלת כישלון. והסיבה לא נעוצה, חלילה, בכישוריה, אלא בחומר שעליו השרה מופקדת - התרבות. כי תרבות הינה יצור קשה עורף. היא צריכה לנשום אוויר חופשי, לחרוג מהמוסכמות, להיות הקול הצורם במקהלה החד-גונית.