בן דרור ימיני | 14/8/2012 3:10

נתניהו איננו צ' רצ'יל, ומאיר דגן איננו צ'מברליין. גרמניה איננה איראן, ואחמדינג'אד איננו היטלר. אבל דבר אחד לא השתנה - אנשי הרוח. אתמול הם שלחו מכתב לראש הממשלה, בדרישה שנועדה לטרפד תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן. הם הומים עם משק כנפי השלום. עורמת ההיסטוריה מגלה שוב ושוב שהם בעצם מחרחרי מלחמה. עכשיו הם חוזרים על אותה הצגה. יש סיבה לדאגה.

ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עשרה ימים לאחר מכן התכנס איחוד הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד לאספה דרמטית. על הפרק הייתה הצעה שזו לשונה: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה". רוחות מלחמה נשבו באותם ימים באירופה. המשמעות של עליית היטלר לשלטון הייתה ברורה. מלחמת העולם הראשונה לא הייתה כל כך רחוקה. הוויכוח הפוליטי היה נוקב. המחנות, אז כמו עכשיו, התייצבו זה מול זה. הדוברים הציגו את עמדותיהם. 253 הצביעו בעד. 157 הצביעו נגד. בתוך ימים אחדים גרמה ההחלטה לסערה ציבורית.

הנוסח לא אותו נוסח. הימים אינם אותם ימים. שם אלה היו סטודנטים. אצלנו אלה אנשי רוח ורעות רוח. ורק העדר נותר עדר. כשסופר גדול וחשוב כמו עמוס עוז נמצא בחזית אחת עם עו"ד מיכאל ספרד מהשמאל הרדיקלי, נגיף הכשל החיסוני הולך ומשתלט. בימין יש ויכוח נוקב. בממשלה אין דעה אחת. אבל אנשי הרוח, גם בישראל, הופכים לעדר.

חלפו שמונה ימים מאותה החלטה עד שווינסטון צ' רצ'יל יצא בנאום בוטה: "זו הצהרה מעוותת ומזוהמת. . . מדובר בסימפטום מאוד דוחה ומדאיג". מעניין מה הוא היה אומר היום לעמוס עוז. עברו עוד שבועות אחדים, ואוניברסיטאות מנצ'סטר וגלזגו קיבלו החלטות דומות. רוח הפציפיזם התפשטה גם לאוניברסיטאות ארצות הברית שמעבר לאוקיינוס. המושג "שבועת אוקספורד" (Oxford oath) או "התחייבות אוקספורד" (Oxford pledge) הפך למטבע לשון. עברו עוד שישה חודשים, ואלפרד צימרן, פרופסור ליחסים בינלאומיים, גם הוא מאוקספורד, כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם".

"אם יהיה צורך להביס את האיראנים, זה יהיה בגללכם"

זה לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר. אבל האם צדק פרופ' צימרן? האם גילויי פייסנות יכולים להוביל למלחמה? ובכן, בספרו של ר.ו. ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר" על המודיעין הבריטי בימי המלחמה, מסופר על מכתב ששלח אריך פון ריכטהופן, קצין לשעבר בוורמאכט, ששירת במטה הכללי הגרמני בזמן קבלת החלטת אוקספורד.

המכתב פורסם ב-4 במאי 1965 ב"דיילי טלגרף": "אני יכול להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר אותו 'סירוב להילחם למען המלך והמדינה', מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם". מוסוליני חשב ש"ההחלטה היא הוכחה לכך שבריטניה חלושה, רכרוכית, כמו אישה זקנה".

החוצפה של עוז ושות' הרבה יותר גדולה. הם הציגו אולטימטום לראש הממשלה. מדובר בתקדים שאפילו האידיוטים השימושיים של אוקספורד לא חשבו עליו.

שלושה שבועות לאחר אותה הצבעה הועלתה הצעה לבטל את ההחלטה. שוב התכנסו הסטודנטים, והפעם התברר שהרוב שאישר את ההצעה המקורית הפך להרבה יותר גדול: 750 תומכים מול 138 מתנגדים. מוסוליני והיטלר היו שבעי רצון. המערב, הם חשבו, הוא לא יותר מקורי עכביש. אם היה נדמה למישהו שהחלטת אוקספורד שיקפה את עמדת הסטודנטים, הרי שהעניין עמד

למבחן מעשי. בספטמבר 1939 קרא משרד המלחמה לסטודנטים של אוקספורד להתגייס בהתנדבות. 2,632 מתוך 3,000 נענו לקריאה והתגייסו. הדיקטטורים טעו. אבל המלחמה פרצה.

החלטת אוקספורד היא רק ציון דרך במצעד האיוולת של "כוחות הקדמה". מכתב דומה ממחלקת האיוולת פורסם ב-2003 ערב ההתקפה האמריקאית על עיראק. קבוצת אינטלקטואלים ישראלים פרסמה קריאת אזהרה נגד ביצוע פשע מלחמה של גירוש המוני של פלסטינים על ידי הצבא הישראלי. אז לא היה גבול לניתוק שלהם מהמציאות. וגם היום אין להם גבולות. באותם ימים, לפני פחות מעשר שנים, אדם כמו עוז לא היה חולם להצטרף לקריאה כזאת. אבל הנה זה קורה. בקצב הזה המכתב הבא של עוז כבר יהיה יחד עם גינתר גראס ונועם חומסקי.

בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים: המשטר האיראני מקשיב לכל ציוץ שיוצא מכאן. גם הוא משלה את עצמו שישראל רופסת ומתפרקת. גם הוא חושב שאפשר להמשיך במרץ. האיראנים כמובן טועים. ישראל, כמו בריטניה של אז, היא דמוקרטיה תוססת. לפעמים זו דמוקרטיה מופקרת. בדיוק כשם שהחלטת אוקספורד רק עודדה את מוסוליני והיטלר, גם מכתב עוז ושות' רק יעודד את האייתוללות. כך שצריך להזכיר לעוז שוב את דברי פרופ' צימרן: "אם יהיה צורך להביס את האיראנים, זה יהיה בגללכם".