שלומי25
חבר מתאריך 27.2.11
6392 הודעות, 76 מדרגים, 142 נקודות. ראה משוב | יום שני ט' באלול תשע''ב
09:23 27.08.12 |
  
 
|
זכרונות מהכלא:''מי שמחפש שקט מהאויב בכל מחיר, לא יזכה בו לעולם''
| |
בן כספית פרסם בNRG תמונות ווידאו של אסירים ביטחונייים, מחבלים כלואים בשפתנו, המשתלטים על חדר הביקורים בכלא רמון. אני לא חשוד כמי שמאמין לכל דבר שבן כספית כותב, אבל הדברים הבאים הדליקו נורה אדומה
"כמה דקות לאחר שהונסו הסוהרים מחדר הביקורים, הגיע למקום מפקד כלא "רמון", גונדר משנה מנשה נחום, יחד עם עוד כמה סוהרים. למרבה ההפתעה, במקום להשתלט על האירוע ולסגור את הביקור, הוא החל לנהל מו"מ עם האסירים, ואף הורה לסוהרים שאיתו (למעט קצין אחד נוסף) לעזוב את המקום. את האירוע כולו ניהל אסיר בשם רג'וב (קרוב משפחתו של ג'יבריל רג'וב), שמשמש כדובר הרשמי של האסירים הביטחוניים, והוא הסתובב באזור לכל אורך האירוע כאילו הוא-הוא מפקד הכלא, ולא הקצין הישראלי". פלאשבק.
באוגוסט 2004 כתבתי מכתב לח"כ מיכאל איתן וזאת מספר ימים לאחר סיום תעסוקה מבצעית במילואים בכלא צבאי. זו היתה התעסוקה המבצעית הראשונה שלי כמילואימניק וללא ספק התעסוקה העלובה, המבזה והמדכאת ביותר שביצעתי מאז ועד היום. לזכותו של ח"כ איתן, גם זה אני כותב במאמץ, הוא טיפל בעניין בצורה טובה מאוד, עד כדי כך שנודע לי חודשיים לאחר המכתב על הדחתו של אחד מהאחראים לביזיון שאותו אפרט.
ביום הראשון לתעסוקה, לאחר אימון של מספר ימים קיבלנו תדריך בתוך הכלא לגבי מקרים ותגובות. כבר בשלב הזה היה ברור שמשהו מאוד לא טוב קורה שם. הוראות הפתיחה באש היו כל כך מחמירות שהיה נראה שרק אחרי רצח של חייל ניתן להעביר נוצרה לבודדת. לשאלה מה עושים במקרה שרואים מחבל שעומד לשפוך שמן רותח על חייל/סוהר (מקרה שאירע מספר שבועות קודם לכן בכלא אחר) התשובה היתה חזרה על ההוראה שלא יורים על מנת להרוג אלא במקרה של סכנת חיים ברורה ומידית, כלומר לא במקרה הזה. לעצמי אמרתי כמובן שאעדיף לשבת בכלא באשמת ירי שלא לפי הנהלים מאשר לראות מחבל הופך חייל אחר לצ'יפס, אבל קיוויתי שלא נגיע לסיטואציה כזו.
למי שלא הזדמן לכלא של אסירים ביטחוניים, לפחות איך שהיה לפני 8 שנים, נאמר שהמחבלים לא חיים בו בבידוד. יש אמנם חלוקה מסוימת בין ארגוני הטרור השונים וישנן היררכיות שונות, אבל אין כל קושי להעביר מסרים מצד אחד של הכלא לצד השני. המחבלים היו זורקים פתקים מתא אחד לתא השני ואסירים בעלי סמכות מיוחדת, כמו גם נערים שהועברו למטרות מסוימות (ולא אפרט) היו יכולים לעבור מתא לתא. מדי פעם שמענו צלצולי טלפונים בתאים, כמובן בניגוד לנהלים. כשדיווחנו על כך לשוטרים הצבאיים, במיוחד לקצינים האחראים, הם היו מנסים לנפנף את הבעיה. כשהתעקשנו, הם היו מודיעים לאותם תאים שהולך להיות חיפוש בעוד שעה או שעתיים. בזמן הזה היינו רואים את המחבלים מהתא שהולך להיבדק מעבירים קופסאות לתא השכן. כשהסברנו זאת לקצינים של הכלא והבהרנו שהחיפוש לא שווה שום דבר, הם משכו בכתפיהם ואמרו שאין מה לעשות. במקרה אחד, פתק שנזרק מאחד התאים נפל לידינו וקצין מודיעין, מילואימניק, תרגם את הדברים שנאמרו במילות קוד באופן שהשתמע כמו תיאום העברת כלי נשק מתא לתא. למותר לציין שגם במקרה הזה לאחר התעקשות מצד המילואימניקים נעשה חיפוש וגם במקרה הזה היה מדובר בחיפוש רשלני וחסר כל פשר.
אחד הדברים שבלט לאורך התקופה והדאיג לא פחות מהבעיות הביטחוניות בכלא היה היחס המשפיל לו זכו השוטרים הצבאיים הסדירים. מחבלים מורשעים התייחסו אליהם כאל סמרטוטים וצעקו להם פקודות. זה אולי ישמע מוגזם, אבל כששוטר צבאי הרגיז את אחד המחבלים, המחבל היה מתלונן עליו אצל מפקדו והשוטר הצבאי היה נענש.
בן כספית כותב על מחבל קרוב משפחה של ג'יבריל רגו'ב שלמעשה מנהל את כלא רמון. בכלא שבו הייתי היה אחד שנשפט על 11 ניסיונות לרצח. האיש היה מסתודד עם הקצינים של הכלא כחבר, מעשן איתם, צוחק ואולי גם משחק סנוקר, הכל אפשרי. השוטרים הצבאיים התלבטו אם יש להצדיע לו כשעבר לידם.
באחד הבקרים, אחד המילואימניקים בעמדות השמירה צעק משהו לעבר המחבלים, כנראה מילה גסה ברוסית, ונענה במטח של ירקות העונה וביצים (לא ביצי חופש, למי שתהה). מפקד הכלא בצעד אמיץ ומלא תושיה, החליט שבארוחת הבוקר הבאה האסירים לא יקבלו ביצים לארוחת בוקר. מילה של מפקד הכלא זו מילה, עד שהמחבלים מחליטים אחרת. האסירים החליטו כאות מחאה לא לאכול ארוחת בוקר בכלל. שזה דבר חמור ביותר, הרי אם לא יאכלו - הם לא יגדלו ואז מה נעשה, נקרא לשוטר? הם כבר בכלא.
בשל חומרת המצב, השוטרים הצבאיים הזעיקו את מפקד הכלא, זה נערך למבצע מיוחד ובאופן מדהים ודי מופקר נכנס למשא ומתן בתוך אחד התאים בנוגע לתנאי חזרתם של האסירים לארוחות סדירות ומזינות. לאחר משא ומתן קשוח הוחלט כי האסירים יחזרו לקבל ארוחות בוקר כולל הביצים של הכלא (...). כאן התחיל השלב שבו כבר התחלתי לשקול נישואים פיקטיביים לבעלה המבוגר של בר רפאלי (סוס מנצח לא מחליפים), ניתוח להסרת האצבע היורה או כל דבר שיפטור אותי משירות בצבא עלוב ששולח חיילים לסכן את נפשם כדי לתפוס מחבלים רק כדי שיוכל להיכנע בפניהם בתוך בתי הכלא שלו.
ביום האחרון של התעסוקה, רגע לפני שהמילואימניקים חוזרים לעיסוקיהם, התכנסנו לאולם שבו מפקדי הכלא התכוונו לתת תשובות לתלונותינו. אז בסדר, חיילים מקטרים לפעמים, זה לא אומר שום דבר. אבל באותו יום החיילים לא קיטרו על כך שהאוכל לא היה טעים או שהם לא הוחלפו בזמן בעמדות, אלא על כך שהערכים עליהם גדלו נרמסו. שהציונות, מדינת ישראל, צה"ל מעולם לא נראו מושפלים כל כך. מפקדי הכלא נתנו תשובות מתחמקות והיה ברור שאותם עניין מה שענין אותם תמיד, שקט! שאנחנו נסתום את הפה, שהמחבלים, להבדיל, לא יעשו בעיות ושהכל יפתר איכשהו מעצמו.
אחרי שסיפרתי לח"כ איתן שהתבשרתי על שינויים פיקודיים ועל הקמת ועדת בדיקה בעקבות התלונה, הוא כתב והדגיש "העיקר שהלקחים המתאימים יופקו וייושמו". הדגש שלו היה נכון, היתה אולי הדחה, אבל הלקחים, כפי שברור מהתמונות במעריב, לא הופקו ולא יושמו.
בן כספית צודק הפעם בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הממשלה שנכנעה לשביתת האסירים. גם אם הרוח התבוסתנית לא החלה עם ממשלת נתניהו, ברור שכניעה למחבלים במקום אחד מובילה לכך שהמחבלים יחתרו להישגים נוספים. "שקט הוא רפש" אומר השיר של בית"ר, ומי שמחפש שקט בכל מחיר, בין אם מדובר בגבול הדרום, בנגב הפרוע, בסוגיה האיראנית, או אפילו בכלא הנמצא בשליטה של סוהרים ישראלים חמושים, ימצא את עצמו מבוזה ומושפל. כשהאויב יהיה זה המשווע לשקט, גם אצלנו יהיה שקט. http://www.latma.co.il/blog.aspx?bloggerId=6&PostId=6171  |
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי
צל"ש
