סייד קשוע

כל כך שמחתי כשקיבלתי לפני שבוע מכתב מהמו”ל הצרפתי שמבשר שהספר האחרון שלי נבחר להיות אחד משלושה ספרים המועמדים לפרס קוראים בצרפת. “יש בזה כסף?” שאל אבא שלי, “אז נוסעים לצרפת?” שאלה אשתי.

הצרפתים ביקשו שאשלח להם תמונה, ונתנו לי יום לענות בשלוש שורות על שתי שאלות קצרות: “מה המשמעות של שפה עבורך?” ו”כיוון שספרך עוסק גם בזהות, מה המשמעות של להיות ערבי במדינה יהודית?”

אדית פיאף התנגנה באוטו בבוקר שלמחרת קבלת המכתב, כשהסעתי את הבן שלי לבית הספר הדו־לשוני ואת הילדה לבית הספר היהודי. הם רבו בעברית במושב האחורי ונאלצתי להפריד ביניהם באיומים בערבית. בסוף הלכתי על הפרדה, הם לא השאירו לי ברירה - הילדה תשב קדימה, כי היא מספיק גבוהה, והבן יישאר מאחור.

“אבא”, לחשה הילדה שישבה לידי והנמיכה מעט את המוזיקה, “מה זה עדה?”

“מה זאת אומרת?”

“הילדים בכיתה שאלו מאיזו עדה אני”, אמרה הילדה, “ולא ממש הבנתי”.

“אז מה ענית להם?”

“אמרתי שאני ערבייה”, היא אמרה, “אחר כך הם שאלו איזו דת, אמרתי מוסלמית, אז שאלו אם אני סונית או שיעית. אנחנו סונים, נכון אבא?”

“נכון”, עניתי לה, “ותזכירי לי שאנחנו צריכים למצוא לך מורה פרטי לערבית, את שומעת?”

“אבל”, היא התחילה עם התלונות שלה, “אני לא מבינה, גם ככה יש הרבה שיעורים ומוזיקה ו...”

“שפה זה זהות”, מצאתי את עצמי צועק בלחש, “שפה זה שייכות”.

“אז למה אתה...” היא התחילה, “כלום, לא משנה”.

“למה אני מה?”

“למה אתה כותב בעברית?”

“מה המשמעות של השפה עבורך?” עיינתי שעה ארוכה בחידה הצרפתית במשרד ולא הצלחתי למצוא תשובה ראויה. שני שדרני רדיו שאין לי כוח לכתוב את שמותיהם התחרו ביניהם מי יותר נאור כאשר כל משפט שני היה רווי בהתנשאות, תחושת עליונות שחילקה את האנושות לעמים נעלים מוסרית ולאחרים נחותים. האחד שרצה לבקר את הלינץ’ בירושלים האשים את מבצעיו בקבלת השראה מרוחות העיר המזרחית, ולמעשה תקף את הישראלים מבצעי הלינץ’ בכך שהוא קרא להם ערבים, ואילו השני ציטט ידיעה מעיתון ולפיה אלפי קליעים נורו בחתונה באום אל־פחם, ודרש שאוטובוסים של משמר הגבול יכתרו חתונות מעין אלה ויערכו חיפוש על גופם של משתתפי החתונה עד שלא יישאר נשק בכפרים הערביים. הסיבה העיקרית, כך המנחה, היא שיום אחד נשק זה יופנה גם לעברנו, כלומר, אנחנו היהודים, אנחנו שמבינים את ערכם של החיים ונפשותינו נעלות יותר. מילא חייהם המרים של הערבים בכפרים רוויי הנשק, הרי זה מתאים לתרבותם, ואלימות היא חלק ממערך מחשבתם, אבל על הרשויות לפעול כי דפוס התנהגותו של ערבי מוכיח שלא ניתן לשער מתי יהפוך את עורו ויכוון את נשקו אל המתורבתים שכל מטרתם להביא את האור. הרי במקום שרוחות גבעת רם יביאו גאולה לשועפט, ראס אל־עמוד ו”אנא עארף”, כדבריו, קרה ההפך, והרוח המזרחית הביאה לינצ’ים ללב ירושלים המאוחדת.

“כיף חלאק יא זלמה”, תקף אותי עוזר הפקה שפתח את דלת משרדי במבטא מזעזע, שלא הותיר ספק שזהו בערך המשפט הנחמד היחיד שהוא למד בעת שירותו הצבאי. “תעוף מהחדר”, מצאתי את עצמי צועק עליו, ופניו עטו הפתעה שהתחלפה בעלבון והפכה לעמדת התקפה שנקטעה במהרה. אני אמנם ערבי, אך תפקידי בהפקה עדיין הרבה יותר מרכזי. הוא סגר את הדלת והלך, ואני, שלרוב נחשבתי איש מנומס, רציתי לרוץ אחריו ולבקש סליחה. הרי אני משוכנע מעבר לכל ספק, שהוא ניסה למצוא חן. אני בטוח שמטרתו היתה לחמם את לבי או לכל הפחות להצחיק אותי.

אבל לא אבקש מחילה, ולרגע אף נהניתי מהעובדה שערבי יכול לצעוק על יהודי במקום עבודה. מהר מאוד התחלפה ההנאה בחשש שצעקותי על עוזר ההפקה עלולות להביא לפיטורי. הרי תמיד, בכל מקום שבו עבדתי, עמדה לנגד עיני התחושה שאני יכול להיות מפוטר בתוך רגע בשל עמדותי. למדתי לחשוש מהמעסיק היהודי, למדתי לא לבטוח בו ולהיות תמיד מוכן שאאבד את משרתי. לא אבקש סליחה, ואם אתבקש על ידי המפיק הראשי להסביר את התנהגותי אטיח לפני עזיבתי כי הקרבתי המון ועבדתי קשה בשביל להגיע למעמד הזה שבו עובד, זוטר כבכיר, לא יוכל לפנות אלי בערבית כאילו אני מנקה כאן את המשרדים. למדתי את שפתכם על חשבון שפת אמי בשביל לפנות אליכם בשפה שחשבתי שאתם עשויים להבין. אז אני לא רוצה שאיש שאינו שולט בשפה יפנה אלי בערבית עילגת ואטית. אני בעבודה ואיני עומד באחד המחסומים. ואולי למדתי את העברית בשביל הרגע הזה, שבו אשתמש בעברית הכי רהוטה כדי לצעוק על עובד שניסה להמעיט בערכי ולהזכיר לי את מקומי. אז הנה, “תעוף לי מהחדר”, צעקתי, “ואיני רוצה לראות את זיו פניך לעולמים”.

הזמן חלף ואיש לא נכנס לחדר לבקש הסבר לפשר התנהגותי. חזרתי לשאלות הפרס של הצרפתים ובעניין השפה כתבתי: השפה עבורי היא אך ורק כלי לכתיבת סיפורים. העברית עבורי היא גשר בין תרבויות.