יום השנה להסתה  

יום השנה להסתה
מאת ד"ר רון בריימן
י"ג בחשון תשס"ו / 15 November 2005

ישראל ציינה אתמול עשר שנים לרצח יצחק רבין, אור לי"ב בחשוון תשנ"ו, 04.11.05. הרבה מלים נאמרו במהלך אירועי הזיכרון, ושוב נשמעה דרישה לחשבון נפש. אבל, האם קיימת רק כתובת אחת לדרישה זו, והאם לא הגיעה העת להפנותה גם לגורמים שטרם התבקשו לעשות זאת?

בהקשר זה חשוב להתייחס לסוגיית ההסתה, שהגיעה לשיאים חדשים לקראת יום השנה העשירי לרצח. כבר בליל הרצח החלה להישמע ההאשמה נגד מחצית העם באחריות לרצח בגלל פשעו של יחיד. מאז, התפקיד המיועד למחצית הציבור איננו להשתתף בזיכרון אלא לספוג האשמות כאילו ידו הייתה במעל. הסתה זו מתעצמת כל שנה בימים שבין יום השנה הלועזי והעברי לרצח, המשמשים להסתה פרועה נגד ציבור עצום. שותפים לה חברי כנסת קבועים ושדרנים המזוהים עם מחנה מסוים. התביעה לחשבון נפש מופנית תמיד נגד אותו ציבור: המחנה הלאומי בכלל והציבור הדתי בפרט. מקום מיוחד בהקשר זה נועד למתנחלים, במסגרת המאבק הממושך להוקיעם ולהכשיר את הקרקע לגירושם.

בתוכנית "עניין אחר" של דליה יאירי בקול ישראל לפני שנים אחדות הוצג סקר המצביע על כך שכ-30% מהציבור מפקפקים בגירסה הרשמית לגבי נסיבות הרצח. יש להניח ששיעור זה אף גדל מאז. למרות זאת, איש עוד לא עשה חשבון נפש לגבי סימני השאלה הרבים בעניין נסיבות הרצח, המניע לרצח, או השאלה מי יכול היה להפיק תועלת מן המעשה הנפשע.

בכל חקירת רצח קיים משקל ניכר למניע ולתועלת. בעניין רצח רבין, ההצגה הקבועה היא שמדובר במתנקש ימני, שפעל כדי להפסיק את התהליך המדיני המסוכן, אוסלו, ולהעביר את השלטון לימין. האומנם? האם בנימין נתניהו נעשה ראש ממשלה כתוצאה מהרצח? גישה זו היא פשטנית ומתמיהה. העובדות: למחרת הרצח שמעון פרס נעשה ראש ממשלה, הסקרים ניבאו לו ניצחון גורף בבחירות 1996, ויועציו שכנעו אותו להקדים את הבחירות כדי לנצל את הסחף שמאלה בעקבות הרצח. כל הנתונים הצביעו על כך שפרס עמד לגבור על נתניהו בהפרש עצום. רק האוטובוסים שהתפוצצו בזה אחר זה בחורף-אביב 1996 הוכיחו שתהליך אוסלו משמעותו קורבנות רבים, והציבור פנה עורף לפרס ובחר בנתניהו לראשות הממשלה. כלומר: אם מישהו יכול היה להפיק תועלת פוליטית מהרצח, לא היה זה הימין.

יתר על כן, במשך עשר שנות ההסתה מזכירים את הפגנות הימין מול רבין ו"המהדרין" אף מקפידים לחזור על השקר בדבר תמונת רבין במדי אס.אס., שהופצה כביכול על-ידי הימין, בשעה שמי שעשה זאת היה סוכן-פרובוקטור מטעם השב"כ, אבישי רביב. אבל, באותה תקופה, במקביל להפגנות הימין החלה להישמע ולהיכתב ביקורת על רבין מצד השמאל הקיצוני, על כך שהוא הולך לאט מדי בתלם של אוסלו ומתחיל לגלות סימני היסוס וחרטה על שנגרר למלכודת אוסלו. היה חשש שרבין יתפכח ויעצור את התהליך. האם חששות אלה לא יכלו לשמש מניע?

עשרות שאלות בלתי-פתורות מרחפות סביב הרצח ומחייבות התייחסות. הדו"ח הפתולוגי מעולם לא פורסם, וכלל לא ברור מאיזה כיוון חדרו הכדורים לגופו של רבין; לא ברור מה טיב הפגיעה שגרמה למוות; לא ברור מי ישב במכוניתו של רבין ברגעים הקריטיים ואיזה רכב הביאו לבית החולים; יש ספקות לגבי מהימנות הדו"חות הרפואיים של בית החולים והאם הם שוכתבו. מדגם מקרי ומצומצם זה מחייב ליבון השאלות ולא טאטוא שלהן. זכותו של הציבור לדעת מה באמת קרה. כל עוד לא תינתנה תשובות אמינות על השאלות הרבות, הספקות ימשיכו לנקר וחצי העם ימשיך להיות מנוכר.

בהקשר זה, חמורה ביותר התייחסותם של השדרנים והמגישים באמצעי השידור "הממלכתיים" לעניין ההסתה: המאזינים והצופים יכולים להתרשם בעשור האחרון שהסתה פירושה ביקורת מימין. לדוגמא: בשנה האחרונה התמקדה ה"הגדרה" של הסתה בביקורת מימין על מעשי ראש הממשלה. לעומת זאת, מעשיו והתבטאויותיו של ראש הממשלה עצמו וכת שומרי האתרוג המקיפה ומדבררת אותו אינם מוצגים כהסתה, גם אם תוצאותיהם הן גירוש כוחני של אזרחים נאמנים מבתיהם. לכל אלה מתלווה גיבוי מעין-משפטי מפי הכתב המשפטי הנצחי והמזוהה-פוליטית של קול ישראל, משה נגבי.

תקשורת ממלכתית, מקצועית וחוקרת, הייתה דנה בסימני השאלה הרבים והמתרבים, ולא מתנהגת כאילו אינם קיימים. במקום למלא את תפקידה היא משמשת שופר נגד מחצית אזרחי ישראל.

http://www.a7.org/print.php3?what=article&id=5067