הציבור הסרוג - תסמונת העץ הנדיב. (YNET)  

ללאה רוזנברג נדמה כי המגזר הסרוג הפך לשק החבטות הלאומי, כזה הסופג במקביל מהמגזר החרדי מחד ומהחילוני מאידך. במלאת שנה למלחמה היא עורכת חשבון נפש מגזרי. האם הגיע הזמן להפסיק ולפעול בשיטת 'העץ הנדיב'?

לאה רוזנברג פורסם: 05.07.07, 08:24

באחרונה אני מרבה להרהר בספרו של סילברשטיין 'העץ הנדיב'. הרהורים נוגים אלו תוקפים בתדירות הולכת וגוברת, לאו דווקא בהקשרים של שבוע הספר או שבוע שמירת הטבע והסביבה. כידוע, עלילת הספר סובבת אודות אהבתו הגדולה של עץ כלפי ילד ונכונותו של העץ להעניק לילד הכל ללא תנאי, גם אם לשם כך הוא נאלץ להקריב את עצמו ואת כל היקר לו.

חשבתי על העץ בקיץ תשס"ה (2005) עת ראיתי אנשים (נדיבים...) מוצאים מבתיהם. אנשים שהלכו להפריח את שיממת החולות והפכו דיונות צהובות לגן פורח. אנשים שספגו (מאות? אלפים? מי סופר?) של פצמרי"ם והמשיכו לחיות גם בלי הנופשונים של גידמאק. אנשים שהתנדבו מיזמתם לשמש כמגן אנושי לשדרות והסביבה. מישהו החליט כי אינו נזקק ל"נדיבות" שלהם יותר ולעזאזל התוצאות.

חשבתי על העץ בקיץ תשס"ו (2006), אחרי ששמעתי על גבורתם רס"ן רועי קליין הי"ד, סגן עמיחי מרחביה הי"ד ושאר חיילים שיכלו להשתחרר בקלות מהסיוט הזה בטענה (המוצדקת...) של "תורתו אומנותו", בכל זאת העדיפו ללכת ושילמו בחייהם. באותה השעה ישבו אחיהם החרדים ספונים לבטח בבתיהם, לא בישיבה חלילה, וסירבו אפילו לוותר על חופשת "בן הזמנים. זאת למרות בקשת גדולי הדור. היו שטענו במידה מסוימת של צדק, כי הלימוד מתיש והם חייבים חופשה כדי שישובו אחר כך ללמוד טוב יותר למען העם (!) והארץ (?). מודעה


חשבתי על העץ בחורף תשס"ז (2007) לאחר הישיבה של הועדה למינוי דיינים בה נדחו על הסף מועמדים סרוגים שקיבלו ציונים גבוהים במבחני הדיינות. מועמדים בעלי השכלה משפטית אשר "בילו" את חופשת הקיץ האחרונה במלחמה.

אחי העצים.

יש בנו את השאיפה למצוינות בכל התחומים, את הרצון לתת ללא תנאי ובכל מצב, את הנטייה לחפש את ה"אשם" תמיד בעצמנו. אלו אולי עניינים המתאימים לימות המשיח אך לא למציאות הישראלית בשנת תשס"ז. אם לא נתעשת ונפסיק לתת "בלי חשבון" סופנו יהיה כסופו של העץ, וגרוע מכך. סופה של החברה הישראלית עוד יהיה כסופו של הילד.