להם מותר? חגי סגל במיטבו  

מיהו האסיר הפלשתיני היחיד שלא ישוחרר לעולם? למה באמת פרש סילבן שלום מהמירוץ לליכוד? מה חושבים בדארפור על ועדת החריגים של הסוכנות?

משרד המשפטים התנהל בפרשת הסטירה בכנסת כמו כל נאשם מתחיל. אמנון דה-הרטוך, בכיר המשרד שגודף וסטר, נשלח לטלוויזיה כדי לגולל את מעשי הקינטור שקדמו לאיבוד העשתונות שלו ולנסות להוכיח שהוא בעצם בחור טוב.

גם אם אנחנו מקבלים את כל הסבריו, וחרף הכרותינו את ארסנל הגידופים העשיר של דוברים חרדיים רבים, עדיין נשאלת השאלה מה זה רלוונטי? ממתי משרד המשפטים עצמו מקבל הסברים כאלה מחשודים ומנאשמים?

יש בארץ אינספור אזרחים טובים שעברו חוויות קינטור קשות פי כמה, אבל ברגע שנטלו את החוק לידיהם נפתחו נגדם הליכים פליליים לכל דבר. אגף הפרקליטות במשרד לא התעניין בעבר הביוגרפי של אביהם המנוח או בכמות ההצקות שחוו לפני שפקעה סבלנותם.

לפי המדיניות הנקוטה בפרקליטות המדינה, גם אם קיללו אותך, ירקו עליך ואפילו יידו בך אבנים או בקבוקי תבערה, אתה אמור להתאפק. אם היא לא תגיש בהקדם כתב אישום נגד דה-הרטוך, יישבר כאן שיא צביעות חדש.

הקרב על הבית

סילבן שלום רצה פריימריס בנובמבר, נתניהו הקדים אותם לספטמבר, לכן סילבן פרש. חודשיים לא יספיקו להטמעת עקרונותיו בקרב קהל המתפקדים של הליכוד. יש לו משנה סדורה בעניינים העומדים ברומה של אומה והוא זקוק לארבעה חודשים לפחות כדי להנחיל אותה.

יולי אוגוסט, עם כל החופשות והצומות באמצע, קצרים מכדי להבהיר את ההבדלים האידיאולוגיים העצומים בינו לבין יו"ר התנועה, את כל שלל האבחנות הדקות והעבות בין תורת סילבן לתורת ביבי. שר החוץ לשעבר חייב להגיע אישית לכל מתפקד ומתפקדת ולעבור איתם סעיף סעיף על מצעו.

הליכוד, כפי שהוא כבר אמר השבוע בבית סוקולוב, איננו מפלגת הבעת' הסורית. יש שם דרך, יש רעיון, יש עקרונות ברזל. שרון, הנגבי והירשזון עזבו את מצודת זאב כי נתניהו בגד במוסר אביו ובתורת אמו, וסילבן משתוקק להשיב עטרה ליושנה. הוא חולם להפיח במצודה רוח ז'בוטינסקאית חדשה-ישנה שתחזיר הביתה אפילו אנשי חזון כמו מופז, רוחמה או אפללו, אבל ביבי הפחדן לא נותן לו זמן לעשות את זה.

בלית ברירה הוא פורש לעת עתה מהמירוץ, אך יתמסר בינתיים לחילוץ היסודות האמוניים של המפלגה מגוב ריקבון ועפר. באור ובסתר הוא יחזיר את הכתר, עטרת גאון ותגר.

לפי בקשת המלך

אחד העיסוקים העיקריים של ממשלות ישראל הוא שחרור מחבלים. הן לוכדות מחבלים ומשחררות מחבלים כמעט באותו היקף. בשלושים השנים האחרונות כמעט לא היתה כאן ממשלה שלא שחררה מחבלים בסיטונות. בהתחלה שוחררו מחבלים במסגרת עיסקאות חליפין, אחר-כך הם שוחררו במסגרת תהליכים מדיניים, והיום הם משתחררים במסגרת שום דבר.

בתקופת אוסלו קראו לזה "מחוות" או "צעדים בוני אמון", עכשיו מדובר על "צעדים לחיזוק אבו מאזן". הטרמינולוגיה הרשמית היא תמיד "שחרור אסירים", לא "שחרור מחבלים", כי לעם ישראל קל יותר לעכל שחרור אסירים מאשר שחרור מחבלים. לפעמים הוא מתרשם שמדובר בכלל באנשי צווארון לבן. אין לו כלים לבדוק מדוע הגיעו לכלא ומה תוכניות השיקום האמיתיות שלהם אחרי השחרור.

כשבעל אלים משוחרר ממעצרו על ידי שופט קל דעת, ולמחרת רוצח את אשתו, התקשורת נתקפת חמת זעם וקורעת את השופט לגזרים. אבל כשמחבל שכבר רצח פעם או פעמיים משתחרר בטרם עת, התקשורת שומרת על קור רוח מופתי. אפילו את השם שלו היא לא מפרסמת, כאילו אין עניין לציבור בזוטות שכאלה.

עורכי 'הארץ' טרחו לפרסם את שמות כל 11 המחבלים שחוסלו בעזה ביום ה' שעבר, אבל לא נקבו בשמותיהם של ארבעת המחבלים הרוצחים ששוחררו באותו יום לירדן.
גם בנימוקי בג"ץ לדחיית העתירה נגד השחרור לא היו שמות. המחבלים המשתחררים, שרצחו ב-1990 שני חיילי מילואים, תוארו שם אנונימית כ"ארבעה אסירים בעלי אזרחות ירדנית" או כ"הרוצחים".

שרה לוי, אמו השכולה של אחד החיילים התחננה לפני השופטים שהרוצחים יישארו כלואים בארץ. היא כבר ידעה הרבה סבל בחייה (בן נוסף שלה נהרג בתאונת דרכים), ולא זיהתה כל היגיון בסבל החדש. המחבלים הירדנים הרי לא השתחררו תמורת גלעד שליט או הסדר שלום. שילוחם לחופשי נעשה תחת הסבר סתמי של "מחווה למלך עבדאללה". מזל שהמלך לא ביקש להעביר אליו את בני סלע.

בכל זאת, השופטים לא התערבו. הם אמנם מתחו ביקורת על הטענה הזדונית של נציגת התביעה, כאילו האם השכולה משמיעה "ביקורת מדינית המתחפשת לעניין משפטי", אבל החליטו לא לתחוב את חוטמם ל'שיקולים מדיניים' של הממשלה. פתאום הם נתקפו צניעות.

בהחלטתם נאמר ש"מחוות מדיניות אינן נעשות בלי סיבה, אף שלא תמיד הסיבה לכך ידועה". כבר הרבה שנים לא ביטל כך בג"ץ את דעתו מפני דעתה של הממשלה: הוא לא יודע מה הסיבה לשחרור, אך סומך בעיניים עצומות על שיקול דעתו של אולמרט.

האמת היא שאין סיבה לשחרור. ממשלת אולמרט חננה את המחבלים הירדנים מאותה סיבה שהיא חננה השבוע עוד 250 מחבלים פלשתינים: סתם, ככה, כי לא יעלה על הדעת שתעבור חצי שנה בלי שנחזיר שטחים או נשחרר מחבלים או נעביר מאות מיליוני דולרים לכנופיות של אבו מאזן.

מדינת ישראל לא מאמינה בזכותה על השטחים ולכן היא גם לא מאמינה בזכותה לאסור מחבלים לצמיתות. מאסר עולם אצלנו זה רק מליצה. אף אחד לא מתכוון שמחבל שפוט למאסר עולם באמת ישב בכלא לעולם.

לפעמים יש אפילו יחס הפוך בין מספר מאסרי העולם שנגזרים על מחבל פלשתיני לבין תקופת מאסרו בפועל, כפי שמוכיח מקרה ברגותי. הבחור נמצא עם רגל אחת בחוץ כמעט מרגע הקראת גזר הדין. ואגב, גם ברגותי כבר נהנה פעם ממדיניות הדלת המסתובבת של שלטונות ישראל. בתחילת האינתיפאדה הראשונה הוא גורש לירדן, והוחזר אחרי שבע שנים בלבד לכבוד הסכמי אוסלו.

בקרוב הוא שוב יקבל חנינה , וחוזר חלילה. האסיר הפלשתיני היחיד שיירקב בכלא עד יומו האחרון הוא סירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי. בכלא אמריקני, כמובן, לא אצלנו. אם הוא היה רוצח את קנדי בירושלים, כבר מזמן היינו עושים ממנו פרטנר חופשי ומאושר.

המסע לציון

זה היה לפני חצי שנה, בערך, מוקדם בבוקר. ישבנו באמצע שום מקום במדבר ולא ידענו מאין יבוא עזרנו. הבית שלנו נשרף, הפרות נשחטו, כמעט כל האוכל נגנב. נשארו רק שני שקי קמח ומאה טון ייאוש. חוץ מלהתפלל חמש פעמים ביום לא היה עוד מה לעשות.

סבתא ג'מילה כל הזמן בכתה שהיה יותר טוב אם הסודאנים היו הורגים אותה בבית. היא קיללה את כל המוסלמים אפילו שגם אנחנו מוסלמים. בת שמונים ושתים. רציתי לנחם אותה, להגיד מלה טובה, אבל לא היה לי איך.

פתאום אח שלי, ג'יבריל, המלומד של המשפחה, התחיל לקפוץ ולצעוק: "יש לי רעיון, יש לי רעיון". אמרנו לו מה אתה צועק, הילדים עוד ישנים, ואז הוא פתח את התיק שלו, הוציא מתוכו אנציקלופדיה ישנה, דפדף קצת, ואמר: "תסתכלו על התמונה הזאת".

הסתכלנו על התמונה ולא הבנו מה הדליק אותו. ראו שם גבר לבן עם זקן ארוך ושחור. בחיים לא נתקלתי בו קודם ולא שמעתי עליו. "זה הרצל", אמר ג'יבריל, "המשיח של היהודים". צחקנו ואמרנו לו שאנחנו צריכים עכשיו את המשיח של דארפור, לא את המשיח של היהודים.

ג'יבריל לא ענה, רק המשיך לצעוק: "הרצל, הרצל". אחר-כך שתק איזה חצי שעה, עשה כל מיני חישובים בראש, פתח עוד כמה ספרים שהוציא מהתיק, ובסוף אמר שאנחנו קמים עכשיו והולכים לישראל דרך מצרים. שאלנו אותו מה יקרה אם היהודים לא יתנו לנו להיכנס, והוא אמר שאין מצב. יהודי לא מגרש דארפורי.

במקרה הכי גרוע, ככה אמר ג'יבריל, נלך ליעקב טרנר. לא ידענו מי זה טרנר, אבל סמכנו על ג'יבריל. הוא צייר לנו על החול את כל המסלול: דארפור, מצרים, סיני, קדש ברנע, באר שבע, גן הוורדים, ועדת הפנים של הכנסת, הסוכנות, בג"ץ, ערוץ 2, אופיר פינס, יואל מרשק, מנהלת סל"ע. הכל היה מתוכנן אצלו.

אז זהו. קמנו והלכנו אחריו בארץ לא זרועה, והשאר היסטוריה. אם תרצו אין זו אגדה, כמו שאמר הרצל שלכם. שלנו. זה לא היה קל, אבל לאט לאט אנחנו מסתדרים. יש כבר קצת עבודה, יש איפה להניח את הראש, ויש מה לאכול. יש גם אנשים טובים.

רק משה קצב לא כל-כך טוב, וגם הקיצוץ הרוחבי בתקציב, אבל אנחנו נתגבר. פה זה הבית שלנו לטוב ולרע. אפילו סבתא ג'מילה כבר מחייכת. מהבוקר ועד הלילה היא שרה שיר יפה ששמעה בגלגל"צ: "סביב שולחן השבת/ יושבים כולם יחד/ גם אתה ואני/ שלוות עולמים/ פרדס חנה דארפור/ פרדס חנה דארפור".