סל ההצלחות של אהוד ברק  

שאול רוזנפלד (31/7/2007)

הצעתו של שר הביטחון ברק להגדיל את תקציב הביטחון נדחתה זה עתה על ידי הממשלה. האם מדובר בהפסד רגעי של האיש המעוטר ביותר בצה"ל, או שמא לפנינו תופעה?

במסגרת התוכנית "שפוך חמתך על יריבך מבית למען יקצרון ימיו בראשות התנועה", התייצב לפני מספר שבועות סילבן שלום לפני המצלמות כדי להסביר מדוע לא יתמודד על ראשות התנועה, על אף שמאז אפריל אשתקד לא חדל לדרוש זאת במפגיע. "מה שקורה כיום בליכוד זו הצגה נוסח משטר הבעת' הסורי", קבע הפורש סילבן, ולו רק כדי להבהיר מדוע הוא נס משם כל עוד נפשו בו, ובדרך – לאו דווקא לפני המצלמות – הוא גם הכניס את ברק לקלחת. "ברק עדיף על נתניהו בכל הנוגע לטיפול בנושא האיראני. אם נשאל את הציבור 'מי הייתם רוצים שיישב ליד הכפתור האדום ברגע המכריע', רבים לא אוהבים את ברק, אבל 90% יגידו: ברק", קבע החבר סילבן, וסיפק אולי הזדמנות לבחון האם אכן ברק הוא כה אטרקטיבי ככל שנוגע הדבר בטיפול באיום האיראני, עד כי 90% מהציבור היו מעדיפים אותו ליד הכפתור האדום על פני ביבי.

ככל שידוע, בעת האחרונה לא נערך סקר שבו הועלתה שאלה כזו במדויק, אך כשהציבור נשאל בחודשים האחרונים מי ראוי יותר לתפקיד ראש הממשלה, התשובות נעו בין פער של 8% לטובת נתניהו (42% מול 34%) ועד עשרות אחוזים. השאלה "מי ראוי יותר לשמש כראש ממשלה" אמנם שונה מאוד משהשאלה "מי מתאים יותר לטפל באיום האיראני", אך בכל זאת היא יכולה לעמוד כ"שאלת השלכה עקיפה". שכן היות ובמסגרת שיקולי האזרח לגבי ראש הממשלה המועדף בעיניו נכללות גם הערכות לגבי מידת יכולתו להתמודד עם סוגיות מפתח שעל סדר היום הלאומי למול יריביו, וסוגיית הגרעין האיראני היא בוודאי אחת המרכזיות שבהן, ואולי אף המרכזית שבהן – אין כמעט אפשרות סטטיסטית שמי מוביל על יריבו, ולא בשיעורים בטלים, יזכה לתמיכה של 10% בלבד לעומת 90% תמיכה ליריבו בסוגיית מפתח כמו הסוגיה הגרעינית. כך שגם אם לא נקפיד עם סילבן על חודו של אחוז בבחינת הערכתו את עמדות הציבור, קביעתו נראית על פניה כה מופרכת, עד כי ספק אם אפילו הוא מאמין למה שפיו השמיע.

המאזן בנושא איראן

ואולם מעבר להערכותיו "המלומדות" ו"נטולות הפניות" בענייני דעת קהל ורחשי לבו, בעצם קביעתו של סילבן כי ברק עדיף על ביבי בטיפול באיום האיראני, יש גם יותר מקורט של קביעה מוחלטת, ולא רק יחסית לנתניהו, באשר לכשירותו של יו"ר העבודה לטפל באיום הזה. מה גם שסילבן אינו בודד במערכה ובהערכה – שורה של אנשי ביטחון לשעבר ועיתונאים בהווה, כמו ארי שביט, שמים את מבטחם בברק כמי שאין ראוי ממנו לטפל באיום האסטרטגי הנשקף ממזרח.

ובכל זאת, מעבר לשאלה, החשובה כשלעצמה, מה עושה את ברק מודל 2007 למקושש תשבחות מפי שועי "הארץ", הכבודה הביטחונית המקומית והגברא רבא לבית שלום מהליכוד, ראוי לתת את הדעת למעשיו הביטחוניים של האיש מאז נבחר לעמוד בראשות העבודה לפני 10 שנים. ככל הנראה האירוע הראשון והמשמעותי ביותר בנוגע לדרך התייחסותו של ברק לעניין הגרעין האיראני התרחש לקראת סוף 1999.

כפי שחשף העיתונאי גלעד כץ ב"מקור ראשון", ב-1998 החלה יוזמת חקיקה בקונגרס האמריקני, על פי בקשה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו, להשתת סנקציות אמריקניות על חברות רוסיות הסוחרות עם איראן ומעבירות לה טכנולוגיות הקשורות בתוכנית הגרעין שלה. הלחץ הישראלי בסיועה של השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק, צלח בסופו של דבר, והחוק התקבל בקונגרס. אלא שעם עלייתו של ברק לשלטון ב-1999 החל הבית הלבן, בניצוחם של הנשיא קלינטון, מזכירת המדינה דאז מדלן אולברייט וסגן הנשיא אל גור, שהיה ממונה על "התיק הרוסי", ללחוץ על ברק שיבקש מהקונגרס לבטל את החוק.

ואכן ברק נענה ואף התמסר בחפץ לב לבקשה האמריקנית, ובסוף 1999 נשלח מסר רשמי מישראל לקונגרס ובו בקשה שאינה משתמעת לשתי פנים לביטול החוק. ואכן, הבקשה שהובאה בפני הוועדה ליחסים בינלאומיים בראשותו של בן גילמן אושרה בסופו של דבר והחוק בוטל, למרות מחאות קולניות של כמה מחבריה, ובכללם גילמן עצמו. לימים יטען גורם מדיני בכיר כי חוסר הבנתו של ברק אז את האיום האיראני, וכן פזיזותו בטיפול בו, הביאו לא רק לשינוי מדיניות ישראל כלפי האיום האיראני אלא גם לשינוי המדיניות האמריקנית בסוגיה.

אלא שמאז אותה בקשה לביטול החוק, קשה עד מאוד למצוא התייחסות של ממש אצל ברק לעניין, לפחות לא פומבית, וכנראה גם לא בחדרי חדרים – שכן אילו הדבר היה כאש בעצמותיו, בוודאי העניין היה נדון, ואף מודלף לפחות בחלקו החוצה מהחדרים הללו. ועל כך, כהווה ידוע, לא שמענו. הן בתפקידו כראש ממשלה, הן בגלותו העסקית מאז תבוסתו לשרון ב-2001 והן בחודשים האחרונים מאז שב לראשות העבודה ולמשרד הביטחון – נראה שברק נוהג בסוגיה האיראנית כמי שעתותיו בידו, והסכנה, להבנתו, רחוקה עד מאוד מלרבוץ לפתחנו.

שיגעון בלבנון

ולצד טיפולו, או אי-טיפולו, במיזם הדגל של אחמדינג'אד, זימנה כהונתו הקצרצרה כראש ממשלה ושר ביטחון כמה אירועים בעלי נופך ביטחוני, שקשה לראות ולו באחד מהם הצלחה ביטחונית מסחררת, כפי שכמעט בלתי אפשרי שלא ללמוד ולהסיק מהם על דרכו וכישוריו הביטחוניים של האיש. זה החל כבר ערב הבחירות של 1999 עם התחייבות מסנדלת לצאת מלבנון בתוך שנה מתחילת כהונתו כראש ממשלה. ואכן כעבור פחות משנה מאז כניסתו לתפקיד, מימש ברק את הבטחתו, בסיועה של רוח גבית ביטחונית בהנהגתן "האמיצה" והבלתי מתפשרת של שלי יחימוביץ' וארבע אימהות – החלה הבריחה הגדולה מלבנון. באישון לילה, עם הותרת חלק מהציוד הצבאי מאחוריהם, נסו חיילי צה"ל מלבנון כל עוד נפשם בם. כל זאת תוך הפקרה פושעת של בעלי בריתנו מצד"ל בלבנון, ולא מבלי שברק ילווה את המנוסה הגדולה בקול גדול ובעיקר באיומי דמה על השמים שייפלו על ראש הלבנונים ועל ארצם שתבער, אם תיירה ולו ירייה אחת משטחם לעברנו לאחר נסיגתנו.

ועוד בטרם יבשה הדיו על מסכת איומיו מזרי האימה של ברק, וחיזבאללה אץ להתבצר בסמוך לגבול, אך לא מבלי ששכח לאתגרנו מפעם לפעם, עם ירי מסוגים שונים לעברנו, כשהשמים באורח פלא לא נפלו על ראשו של נסראללה וארצו כמובן לא בערה. ואם על ההתגרויות החוזרות ונשנות של חיזבאללה ישראל עברה לסדר היום, ניתן היה לצפות שעל אירוע כמו חטיפת שלושה מחייליה באוקטובר 2000, תממש הממשלה בראשות ברק ולו מקצת מרפרטואר איומיה שנשמעו ערב הבריחה במאי של אותה שנה. אלא שזו הייתה כנראה ציפייה גדולה מדי מישראל דאז, וגם על החטיפה לא עשתה ישראל דבר יותר מהמינימום המתחייב כדי לצאת את חובת פרוטוקול התגובה.

בשלום נותנים לאויבים

ומן הסתם מה שעבד ביטחונית "כל כך טוב" בגבול הצפוני עד שהתפוצץ בפני כולנו ביולי 2006, לא הייתה כל סיבה שלא לשעתקו לגזרת יו"ש וירושלים. וכך, לאחר שנסע לקמפ- דייוויד ב-2000 למכירת סוף עונה לאבו עמר, והפרטנר גמר אומר בינו לבין עצמו שהוא גומל לבן שיחו הישראלי במעשי טרור נרחבים, החליט ראש ממשלתנו שהתשובה הניצחת לטרור היא מו"מ תחת אש. וכך, כשהטרור משתולל ברחובותינו ושכונה בבירת ישראל (גילה) הופכת למטווח מבלי שישראל כמעט נוקפת אצבע, עושה ברק את פעמיו לטאבה בינואר 2001 למקצה ויתורים נוסף. שכן "שלום עושים עם אויבים" – גם אם בכנסת הוא מגובה רק בכ-30 מחברי הבית, ועם הטרור הוא חי כמעט כגזרת שמים, ואת ערפאת הוא מעריך כשקרן פתולוגי שמעולם לא השלים עם קיומה של ישראל.

ומכיוון שעל שלל מעלליו הביטחוניים של ברק בשנות כהונתו הקצרות לא חדלה לשרות הברכה והתבונה, לא הייתה כל סיבה שלאחר שגורש בבושת פנים מראשות הממשלה
ב-2001 – הוא לא ישוב בעגלא ובזמן קריב עם תוכנית ביטחונית "משופרת ומשודרגת". כך, עוד לפני שתוכנית ההתנתקות קרמה את עורה וגידיה בפורום החווה, הגה ברק תוכנית נסיגה מפוארת וגרנדיוזית בהרבה משל שרון, הכוללת כמובן נסיגה מחלקים ניכרים גם ביו"ש. ואילו רק ניתן בידיו הדבר והמיזם הביטחוני הזה היה מתממש, מן הסתם יכולות היו גם נתניה, כפר סבא ורעננה "ליהנות" מאותם פירות התנתקות קסאמיים וחמאסניקיים ששדרות ויישובי עוטף עזה "נהנים" מהם למכביר. כבונוס, ערים אלו בוודאי היו נושאות את ברכתן לקראת כניסתם של "השכנים האיסלמיים החדשים" על טפם, אמל"חם ואמונתם (באשר למקומנו על המפה) לקלקיליה וטול כרם – כשהכל כמובן בשם העיקרון הביטחוני הברקי הכה מוצלח, מוכח ומבטיח של "הם שם ואנחנו פה".

קורות חיים, או תלאות החיים

למעשה, ההיסטוריה הביטחונית הברקית למן כניסתו לפוליטיקה אינה מבישה ומזיקה פחות מזו של הגנרל החברתי, ואולי אף יותר. קשה עד בלתי אפשרי למצוא ולו מעשה ביטחוני אחד לרפואה שבו לא מעד וכשל. בין אם היה זה במנוסה מלבנון, באיומי הסרק שלא חדל להשמיע כלפי החיזבאללה, באין תגובה שלו למעשי הטרור מצפון וממזרח, בהצעות הנסיגה שלו ממרב יו"ש, או בהפקרת צד"ל ומדחת יוסוף – בכל אלה הצליח ברק, בכישרון לא מבוטל, להסב נזק של ממש, או למצער לבחור באופציה בעלת פוטנציאל ההיזק הגדול יותר. וכנראה שרזומה ביטחוני ממין זה, אליבא דעיתונאים וביטחוניסטים מסוימים, לא רק שלא עומד לבעליו לרועץ, אלא אף תורם להצגתו לראוי ביותר לטיפול באיום האיראני.

כשוודי אלן נדרש בתחילת הסרט "הרומן שלי עם אנני" ("Annie Hall") לבטא את יחסו לחיים, הוא ציין שגישתו זו מתמצת בשיח שבין שתי נשים מבוגרות, היושבות במסעדה של בית מלון – כשהאחת טוענת כי "האוכל במקום נורא", ואילו חברתה מוסיפה על דבריה ואומרת "והמנות כל כך קטנות". ואכן קשה להשתחרר מהתחושה שדרך טיפולו של ברק בסוגיות הביטחון בעבר, ובאיום האיראני המשחר לפתחנו, מזכירה ולא במעט את השיח הגסטרונומי לעיל: מבחן תוצאה קשה עד נורא בכל אשר שלח ידיו ורעיונותיו בביטחון מחד גיסא, ומנות קטנות כל כך של עיסוק באיום האיראני מאידך גיסא. אך כנראה שבעבור סילבן שלום, ארי שביט והגוורדיה הביטחונית הנאמנה, אוכל רע ומנות קטנות הם קדרה ביטחונית כה ערבה לחיך עד שאינם יכולים שלא להמליץ עליה בחום לכולנו.