דיאלקטיקה על פי שטרית ופייגלין  

היום בבוקר אמר שטרית בראיון ברשת ב' ש"פייגלין הוא חומר נפץ בתוך הליכוד". אין ספק שדאגתו של שטרית לליכוד נוגעת ללב. בכל זאת, זו היתה הרפת דרכה חלבו הוא וחבריו את עטיני השלטון במשך שנים. אידיאולוגיה לא נשארה לו אבל סנטימנטים כן.

רק לפני שנה וחצי במקביל ל"התנתקות" הפיסית הכריז הרצל של קדימה ברגע של כנות על חזון המפלגה שלא יכול היה להיות שונה מההצהרה הבאה:
"התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד"

אף אחד לא יכל בזמנו לנסח את הדברים טוב יותר. קבוצת אנשים ריקה וחפה מכל אידיאולוגיה מלבד אחת, הכיסא, התאחדה סביב מנהיגות של "אידיאולוג לשעבר" כאשר כל מטרתם היתה שימור הכיסא בידיהם, או ליתר דיוק מתחת לישבנם. הכיסא במשנת קדימה הוא בעל חשיבות מיתית ממש. הוא מייתג כל כך הרבה דברים. הכיסא הוא הכוח והפירסום, הכיסא הוא המפתח לסידור כלכלי שלהם ושל בני ביתם. הכיסא הוא המפתח לעיסקאות נדל"ן שמנות. הכיסא הוא המפתח לתשלומי שוחד ו"הטבות". עם הסרת הפלולה האידיאולוגית נפל בעצם המחסום האחרון שגרם לא עלינו לאיבוד הכיסא מידי פעם.
אם אין אידיאולוגיה, אין מניעה לדבוק בכל רעיון או דעה שיוכלו להבטיח את השמירה על הכיסא. טיב הרעיונות לא ימדד ביחס לאינטרס הלאומי ולא ביחס התאמתו למציאות, הוא ימדד אך ורק ביחס ליכולתו לשמר את הכיסא.
הווה אומר, רעיון טוב משמעותו סיכוי טוב לשמור על הכיסא.