מעשה בתותח - ''התותח הקדוש'',למי ששואל  

מה בין רבני תשס"ז לאלטלנה, התחליף המודרני למלה 'מחבל' וחרטה היסטורית: מרצה באוניברסיטת חיפה מצטער שהחמצנו הזדמנות להתנחל באוגנדה

זכייני 'קשת' מכינים עכשיו דוקו-דרמה על פרשת אלטלנה. בקיץ הבא ימלאו 60 שנה להטבעת ספינת האצ"ל על ידי ממשלת ישראל, וזו אכן הזדמנות נאותה להנחיל את לקחי הפרשה לדור שלא ידע את תש"ח. בהשפעת ארועי דוכיפת בשבוע שעבר, יורשה לי להציע כאן למפיקים להוסיף לסרט דילמה של סירוב הפקודה. כידוע, כבר אז נרשמו כמה סירובים, כך שהלבשת מקרה דוכיפת על מקרה אלטלנה לא תהיה תלושה מן ההיסטוריה. הרי רק לפני שבוע תהה ירון לונדון בתוכניתו, א-פרופו חברון, אם לא הגיעה העת "להחייאת רוח אלטלנה".

את תפקידם של החיילים הסרבנים אפשר להטיל על מחלקה דתית דמיונית בהגנה או בפלמ"ח. היא נקראת אל חוף תל-אביב ומצטווה לסייע בהפגזת אלטלנה. יגאל אלון, קיבוצניק נאה בן 30 עם המון ניסיון קרבי מהגליל ומהסזון, מסביר ללוחמים שהספינה מסכנת את אשיות הקיום של המדינה הצעירה ושיש הוראה מגבוה להטביע אותה. הוא מצווה עליהם להוריד מהמשאית את התותח הקדוש.

אף אחד לא קם. אלון חוזר על הפקודה. חייל אחד מזדקף לאטו ומסביר בקול רפה שזאת פקודה בלתי חוקית בעליל. הרב שלו אמר שיהודי לא מפגיז יהודי. אלון מתמלא עברה וזעם: "וואלה יופי, עוד מעט הרבנים יקבעו לנו מתי לתקוף את הקסטל או איך להשתלט על נבי יושע. יש בארץ ממשלה חוקית, יש מועצת העם, והצבא לא בוחר את המשימות שמוטלות עליו. בתוך חמש דקות אתם פורקים את התותח מהמשאית. נקודה".

עוברות חמש דקות ושום תותח לא יורד. אלטלנה קרבה בינתיים אל החוף באין מפריע. עשרות אנשי ימין מצטופפים על סיפונה ושרים שיר לאומני – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בן-גוריון שואל בטלפון את אלון למה לא מפגיזים כבר.

מטה הפלמ"ח בתל-אביב מזעיק קצין חינוך בכיר, שידבר על לבם של החיילים הסרבנים. הוא מגיע לשם כשבאמתחתו חוות דעת פרו ממלכתית של מיטב מנהיגי הציונות המתונה, הממלכתית, שוחרת הציות.

את הטקסט של חוות הדעת ייקח התסריטאי של הדוקו-דרמה מנאום שנשא רב צעיר ורהוט באוזני חיילים מתלבטים בתקופת ההתנתקות, נאום שתצלומי הווידיאו שלו נחשפו רק לאחרונה:

"הפקודה שממשלת ישראל מטילה על המשטרה ועל הצבא לעשות היא פקודה חוקית בעליל. ראש ממשלה עם ממשלה נבחרת הם מלכות ישראל. כל מי שמנסה לערער את התובנה הפשוטה הזאת, לא מבין שום דבר בדמוקרטיה. נכון, יש תחושה שמשהו פה לא מתנהל בצורה נקייה. צריך למחות כנגד זה. אבל, אחרי שממשלה קובעת את הפקודות שלה ומורידה אותן אל השטח, המדינה כולה מצייתת".

אחד החיילים מחציף פנים ומעיר שבדברים יש נימה פאשיסטית משהו, אבל אז עובר קצין החינוך להשמיע דברים ברוח מאמר שפרסם השבוע רב רהוט אחר באתר YNET: "איש מצפון אמיתי אינו כופף עצמו לכל עניין המנוגד למצפונו. סירוב הפקודה הוא פעולה ראויה רק כאשר נמצאים במצב שבו מוטב למוטט את הכל ובלבד שלא תישאר הפקודה האיומה על כנה. כלום הגענו כבר למצב הזה? אם חיילים דתיים יסרבו היום לפנות את אלטלנה, יסרבו מחר חיילי פלמ"ח חילוניים להציל את העיר העתיקה בירושלים, ואז אנה אנו באים?"

אלטלנה מטילה עוגן. עוד מעט יתחילו לפרוק ממנה ארגזי תחמושת. יגאל אלון צורח בקשר לפתוח מיד באש. המג"ד מבטיח לחיילים המתלבטים שהם עצמם לא יירו, רק יורידו את התותח מהמשאית. חמישה-שישה חיילים עומדים בסירובם ונשלחים לכלא, אבל כל השאר משתכנעים וניגשים למשאית. דינא דמלכותא דינא ופקודה דבן-גוריון פקודה. עשר דקות אחר-כך מתפוצץ במים פגז ראשון.

יושבים על הגדר

אולי אין פיתרון צבאי לטרור, אבל יש לו פיתרון לשוני: בתהליך איטי אך עקבי נעלמת המלה 'מחבלים' ממרחבי שפתנו. עיתונאים ושדרים משתמשים בה פחות ופחות. הם החליפו אותה ב'פעילים', 'חמושים', 'מבוקשים' או סתם 'פלשתינים'. המחבלים הכלואים הפכו בהדרגה ל'אסירים בטחוניים'. ארגוני החבלה נעשו 'ארגונים' גרידא. מאז תחילת 2007 הופיעה המלה 'מחבל' או 'מחבלים' בכותרות העמוד הראשון של 'הארץ' שלוש פעמים בלבד, מתוכן רק פעמיים בהקשר מקומי. ברוב מערכות התקשורת בישראל סבורים היום שהמאבק הפלשתיני המזוין הוא מאבק צודק בשלטון כיבוש, ויש להן רתיעה לדבר עליו במושגים של חבלה.

סיבה נוספת להתנזרות ההדרגתית מהמונח 'מחבלים' היא אובדן האמון של התקשורת במערך הדוברות הבטחוני. הנחת העבודה שם היא שדובר צה"ל משקר כל עוד לא הוכח אחרת. כשהדובר מתאר מעללים של מתנחלים בחברון מקבלים עורכי החדשות את גרסתו כמות שהיא, אבל כשהוא מעביר דיווחים שוטפים על פעילות בט"ש בחזיתות לחימה אחרות, הם מתמלאים חשד ופקפוק: מי אמר שה'מחבלים' בהודעת דובר צה"ל הם באמת מחבלים? אולי הם עוברי אורח תמימים שנפלו קרבן לאצבע ישראלית קלה על הדק?

שנים ארוכות של שטיפת מוח עצמית גורמים לעיתונות להאמין שמערכת הביטחון יורה רוב הזמן על חפים מפשע. רק אחרי שהמשטרה סיפקה השבוע תצלומי ווידיאו של תקרית הדמים בעיר העתיקה, השתכנעו עיתונאי ישראל שאחמד חטיב מכפר מנדא לא היה ערבי תמים שנרצח בצהרי יום. הצרה היא שבדרך כלל אין תצלומי וידיאו של תקריות דמים, והגרסה הפלשתינית שלהן נהנית כאן מאמינות שוות ערך לגרסה הישראלית. העיתונות שלנו משדרת את שתי הגרסאות במין ניטרליות אירופאית.

כך נולד לאחרונה ביטוי חדשותי מטומטם לתיאור תופעת נסיונות החדירה מעזה – "פלשתינים שהתקרבו לגדר". הם כבר לא 'מחבלים', אפילו לא 'פעילי חמאס', הם פלשתינים תמימים שנקלעו במקרה לסביבה מסוכנת ושילמו על כך בחייהם. אביו של קצין צה"ל המשרת באזור התקשר אלי נסער אחרי ששמע בתחנת רדיו ממלכתית, כי "השבוע נהרגו שישה פלשתינים שהתקרבו לגדר". בנו הקצין סיפר לו שלפלשתינים שנהרגים בקרבת הגדר יש כמעט תמיד אפודי קרב ורובי סער, אבל מהחדשות ברדיו עולה רושם שהגדר בעזה היא מין חומת ברלין מזרח תיכונית: קלגסים אכזרים יורים בכל אזרח שוחר חרות שמתקרב אליה.

לפוליטיקלי קורקט יש נטייה להתעדכן ללא הרף, ולכן אפשר לנחש שהשמטת המלה 'מחבלים' מהשיח התקשורתי היא רק שלב ביניים בדרך לטיהור לשוני גורף של הפלשתינים מכל עוולותיהם כלפינו. התופעה הזאת בולטת במיוחד בתיאור הקסאמים שמתפוצצים בשדרות והסביבה. לפי הרדיו, הם 'נוחתים' כאן משום מקום. לא אומרים בחדשות מי ירה אותם ומהיכן, העיקר שאין נזק ואין נפגעים. גם בדיווחים על ההתפרעויות השגרתיות ליד בילעין צריך המאזין לנחש מי בדיוק מתפרע שם. ביום שישי שעבר, בחדשות אחר הצהרים של קול ישראל, זה נשמע ככה: "סמוך לכפר בילעין ממערב לרמאללה נפצעו קל שני שוטרים של משמר הגבול בעימותים ליד גדר ההפרדה. הם קיבלו טיפול בשטח. השוטרים ירו רימוני גז אל מיידי אבנים. כך מוסר כתבנו גיא קוטב".

מי פצע את השוטרים ליד בלעין? לקול ישראל לא נעים לומר שפלשתינים פצעו. מי יזם את העימותים המסתוריים? אסור להגיד. העורך התורן חסך מאיתנו אפילו את ה"א הידיעה – מיידי האבנים – כי היא עלולה לקרוע את צעיף אלמוניותם ולהכווין את המאזינים אל קבוצה מסוימת מאוד. נכון שכמעט כולם יודעים באיזו קבוצה מדובר, וכולם גם יודעים מי יורה הקסאמים, אבל משקיפי האו"ם ברשות השידור מעדיפים לשון נקייה. הם לא מתקרבים לגדר, הם יושבים עליה.

אוגנדה, אהובתו

עם כל הכבוד לגורילות ולשימפנזים במזרח אפריקה, היה משהו יותר מרתק מהם בסרטו של מוטי קירשנבאום בערוץ 10, "ההר האחרון שלי". הכוונה לדוקטור גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה. אלה מאיתנו שמפאת גילם הצעיר החמיצו את הוויכוח האיום על אוגנדה בקונגרס הציוני השישי, זכו לראות השבוע שחזור אותנטי שלו. אלרואי דיבר בעד אוגנדה כאילו מדובר עדיין בסוגיה בוערת מאוד. הדוקטור סיפק לנו שמץ של מושג על ההתנהלות הנפשית והרטורית של השמאלנים הציונים מודל 1903. היא מאוד דומה למודל 2007.

"ציוני וולגרי", תקף אלרואי מנהמת לבו את מנחם אוסישקין, מבכירי השוללים של תוכנית אוגנדה, והאשים אותו בהעדפת הארץ על העם: "מבחינתו, המטרה מקדשת את האמצעים. לא משנה כמה סבל יסבלו היהודים במזרח אירופה ובלבד שיהודים ישבו בארץ ישראל".
אפילו קירשנבאום העיר שרעיון אוגנדה היה מטורף, אבל אלרואי התעקש למצוא ברעיון הרבה היגיון. הוא שיבח את אליעזר בן יהודה, מתומכי אוגנדה, והכריז ברצינות אקדמית תהומית ש"להחיות את השפה העברית אפשר גם באוגנדה. למה לעשות את זה בארץ ישראל?".

מזל שהסרט של קירשנבאום היה סרט טבע, כך שפתחון הפה שניתן לאלרואי לא היה נרחב במיוחד. בסרט הבא הוא יקונן על החמצת רעיון בירוביג'אן.

פינוי שני

בתיה שמעוני, הספרנית והארכיונאית של בני עטרות, מתה בתחילת הקיץ. היא היתה שריד אנושי אחרון כמעט לתושבי עטרות, ליד ירושלים, שפונתה ביום הקמת המדינה והועתקה אל קצה המסלול בלוד. פעם סיפרה לי שכמעט כל לילה היא חולמת על עטרות ועל מה שקרה לה. מותה חסך ממנה את ההמלצה הממשלתית השבוע לשכניה להתפנות בגלל הצפיפות האווירית בשמי המושב. זה לא דומה, אבל בכל זאת.