תפנית בעלילה  

חשיפתה של פרשת רצח הילד מוחמד א-דורה כעלילת דם נתקלה לא רק בחומת שנאה בחו"ל, אלא גם באטימות ישראלית. אפשר לקוות שדרישתו של בית המשפט הצרפתי לבחון את הצילומים תוביל סוף סוף להכרה במופרכות של העלילה

לפעמים נדמה לך שכל הכותרות המפוצצות בעיתונים הן רק פירוטכניקה ועשן לחדשות האמיתיות, הכואבות, המתרחשות מתחת לאפך ואתה לא יודע אפילו איך לדווח עליהן.

לפני קרוב לשנה פגשתי את פיליפ קרסנטי, בחור צרפתי יהודי, בעל אתר אינטרנט, שהרשת הצרפתית הגדולה פראנס 2 רדפה אותו. כל זאת בגלל שחזר ללא לאות על המסר שפראנס 2 אחראית להפצת עלילת הדם של רצח הילד מוחמד א-דורה, ובכך סייעה ללבות מעשי שנאה ואלימות כלפי יהודים וכלפי מדינת ישראל.

שוכחים היום שעלייתו של אריאל שרון להר הבית לפני שבע שנים לא ממש הציתה את האינתיפאדה. היא חוללה קצת מהומות ששככו. כדי להדליק את ההמון הפלשתיני ולהוציא לכבישים את ערביי ישראל היה צורך בהצתה נוספת. ההצתה הזאת היתה מותו המתוקשר לעיני המצלמות של א-דורה ב-30 בספטמבר 2000.

אף שקשה היה לפקפק באותנטיות של הצילומים, מי שראה את הכתבות שכללו את צילומי הילד לא יכול היה לקבל את האמירה האוטומטית של כתבי הטלוויזיה כי הוא נורה באש צה"ל – ועוד לעיני הצלמות. אבל העולם היה מתוכנת לקבל אמירה כזאת, וראש ממשלת ישראל דאז אהוד ברק סבר שהדרך הטובה ביותר להוריד את הנושא מסדר היום היא לקבל אחריות על מות הילד.

רדיפתה של רשת פראנס 2 וכתבה בישראל שרל אנדרלן את קרסנטי הובילה לתביעת דיבה נגדו, ולמרבה התדהמה – זה חסר תקדים, לדעתי, בעולם המערבי – נוצר מצב שכלי תקשורת גדול תובע עיתונאי / אזרח. בעולם החופשי זה בדרך כלל הפוך, אבל צרפת בענייני תקשורת היא לא תמיד העולם החופשי.

קרסנטי הגיש ערעור ולפני שבוע חל מפנה דרמטי כאשר בית המשפט נענה לדרישה שפראנס 2 תמסור את כל חומר הגלם המצולם סביב אירוע א-דורה. מדובר ב-27 דקות, שצולמו על ידי צלם הרשת דאז בעזה טלאל אבו-רחמה. אנדרלן, כמו גם רוב הכתבים, לא היה בסביבה של צומת נצרים בעת האירוע; אנשי התקשורת שהיו שם היו ברובם צלמים פלשתינים של רשתות שונות. למיטב זיכרוני היו שם כתב או שניים ישראליים, אך לא סביר שהם היו עדי ראיה ל"מותו של מוחמד א-דורה".

התקווה היא שניתוח החומר הגולמי המצולם יחשוף את הקונטקסט שבתוכו צולמו א-דורה ואביו מאחורי חבית הבטון. דהיינו, איזה ירי היה בסביבה, אולי גם מאיזה כיוון; מה התרחש מחוץ לפריים שתיעד את הילד כשנפגע. כל מי שנחשף לחומרי גלם מצולמים מאותה סביבה באותה עת כבר יודע שליד א-דורה, צמוד לקיר, עמד צלם נוסף. צומת נצרים בחלקים שונים היה כמו טיילת.

במסגרת ועדת החקירה שהקים לאחר האירוע אלוף הפיקוד יום-טוב סמיה נאספו הרבה ראיות וחומרי גלם מצולמים מאותו יום. הם נאספו בידיו של נחום שחף, ונותחו זוויות הצילום והירי.

בצילומים אפשר לראות הרבה סצנות של מהומות המבוימות לטובת המצלמות, והדברים כבר פורסמו בזמנו במקור ראשון ובעקבותיו גם בעולם. עיתון הארץ היה נעול במעין ונדטה נגד אנשי ועדת החקירה ונחום שחף, וכך התחמק מחקירת האירוע המכונן של האינתיפאדה.

כלי תקשורת מרכזיים אחרים בישראל מעולם לא לקחו על עצמם לחקור את ההתרחשויות באותו יום בצומת נצרים. בהתחלה מתוך זלזול, ולאחר מכן מתוך חוסר הבנה של מסע התעמולה וההסתה העולמי שרכב על השהיד שנרצח בידי היהודים.

הדבר הכי מגוחך היה ש'הארץ' הקדיש לאירוע א-דורה בפעם הראשונה עמוד שלם רק כאשר זה היה בהתייחסות לכתבת התחקיר של ירחון האטלנטיק היוקרתי. אבל הכתבה שפרסמתי במקור ראשון ותורגמה חוללה מהומה גדולה בעיתוני אינטרנט בצרפת ובארצות הברית וממנה החלו מסעות שונים שהובילו בסוף למשפט של קרסנטי.

שוב, התופעה המוזרה היא שהיו הרבה פורומים רציניים בישראל שבהם הוצגו מצגות וניתוחים של האירוע במסגרת ימי עיון, אך דבר מכל זה לא חדר את קרום התודעה של התקשורת הישראלית.

עכשיו ייתכן שיחול מפנה בעקבות בקשת השופט הצרפתי. מותר לקוות שהתוצאה הסופית תהיה זיכויו של קרסנטי מהפצת דיבה והכרה בלגיטימיות של גרסתו לגבי אירוע א-דורה וחלקה של רשת פראנס 2 בו. אך אלו בכל זאת לא החדשות האמיתיות.

משא ומתן על שדרות

כל החותמים האוטומטיים הצטרפו לעצומה האוטומטית בעד משא ומתן עם חמאס. אבל מה עם ס' יזהר? האם מותו הוא סיבה מספקת להדירו מעצומה חשובה שכזו?

האם יש איזו משמעות לעצומת הסופרים הקוראת למשא ומתן עם החמאס?

לכאורה, בהתחשב בזה שגם זו פירוטכניקה שאנחנו עוסקים בה כדי להשתמט מלעסוק בחדשות האמיתיות, התשובה היא שאין בעצומה הזו כל חשיבות ומוטב היה להטביע אותה בחבית של שתיקה. אבל כממצא אנתרופולוגי או פתולוגי בכל זאת יש בה עניין כלשהו. ראשית כול, הרכב הרשימה והקריאה הצפויה להדברות מעלה את האסוציאציה של מתקן אוטומטי לממכר משקאות קלים וסנדוויצ'ים זולים בלובי של מרכזי קניות, קולנועים, בתי חולים ושאר אתרים המוניים אוטומטיים. נזכרתי בשורה בת אלמוות משיר של מאיר אריאל המנוח, "שופט אוטומטי שלל לי רישיון". אז מישהו שלשל מטבע של חמישה שקלים בחריץ הפה, ובגומחה למטה קפצה לה עצומה – חתומה מראש על ידי כל השמות הכי צפויים: יהושע, שלו, עוז, גרוסמן ואחרים.

אותי מעניין מי באמת זה ששלשל את המטבע. איך מתחיל התהליך הזה של הפקת העצומה כבקשתך. ושוב, כבקשתו של מי? העיתוי הרי איננו מקרי.

בשעה שנוצר קונסנזוס ציבורי רחב בתביעה למבצע צבאי שיכה בחמאס ויעקור את תשתיותיו הטרוריסטיות מרצועת עזה, ובשעה שהממשלה התקרבה עוד צעד לכיוון הזה בהגדרת חמאסטן העזתי כישות עוינת, מישהו מחליט לצאת במתקפת נגד מוסרית ומשלשל חמישה שקלים למכונת העצומות האוטומטית; המטרה, ליצור דה-לגיטימציה למדיניות ישראל, לפצל את דעת הקהל, לסייע לחמאס במאבקו נגד ישראל, ואולי להרוויח גם כמה דיווידנדים של מכירות בשוקי הספרים של אירופה. רוב החתומים על העצומה סמוכים לשולחנם של המו"לים, היחצנים, הקונים והמבקרים של מדינות אירופה העוינות.

ההפתעות היחידות בעצומה הן היעדרותו של ס' יזהר ונוכחותה של דורית רביניאן. האם מותו של יזהר לפני כשנה הוא סיבה מספקת כדי להדירו מהעצומה החשובה? אפילו בקיבוץ לא ממהרים כל כך למחוק מסידור העבודה שם של ותיק שנפטר. לא כל כך מהר מסתלקים מהמשמרת ובוודאי לא מתורנויות מטבח.

ודורית רביניאן? ואסתי ג' חיים? ביודעי שאיל מגד וצרויה שלו קוראים כנראה את הדברים האלה, אני מציע לקבוע כלל: לא לשפוט את הסופרים לפי העצומות שהם חותמים עליהן, אלא לפי הספרים שהם כותבים. ולגבי דויד גרוסמן, שעמדותיו הפוליטיות באמת ראויות להקשבה רצינית, אני חושב שהוא שוב טועה בגדול.

יש בין אלה החתומים על העצומה כאלה שמכירים היטב את ההיסטוריה של עצומות שלום מלאות פתוס, מלוות בוועידות ובכינוסים רבי רושם בהם התפאורות מקושטות ביוני שלום של פיקאסו; הרי הם יודעים שכל הפעילות הזאת נועדה לשרת את המצביא הגאון יוסף סטלין, בייחוד בעצם הימים שבהם נערך מאחורי מסכי העשן של ועידות השלום לחיסולם הסופי של יהודי ברית המועצות. זו היום האנלוגיה לפעילות הספרותית האוטומטית בזכות המשא ומתן עם החמאס. אם אתה מנהל משא ומתן על הזכות של תושבי ישראל לחיות ללא התקפות של טרור רקטי, אז אתה מכניס את תושבי שדרות לסטטוס של גלעד שליט ומכריז שאתה מוכן לדון על הריבונות שלך בארצך.

פה עשן, שם אקדח

בספר 'עטלפים על דימונה' יש סקופים מבוססים-חלקית על מעורבות ברית המועצות בששת הימים. איסר הראל מתהפך בקברו

הסיבה העיקרית שכדאי לקרוא את ספרם של איזבלה גינור וגדעון רמז 'עטלפים מעל דימונה' היא שזהו אולי הספר היחיד עד היום שחקר לעומק את חלקה של ברית המועצות בחרחור מלחמת ששת הימים. הספר יצא עד עכשיו רק באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת ייל.

לספר יש כמה חולשות, אבל יש בו כמה נקודות חשובות ביותר וגם גילויים שהם בגדר סקופ היסטורי. אחרי הכול בני הזוג רמז וגינור משווים את מחקרם ההיסטורי ל"עיתונות חוקרת"; זהו מעין תחקיר עיתונאי בלשי, שבמקומות אחדים גילה עשן ובמקומות אחרים גילה אקדח חם, ולא תמיד ברור אם יחד יוצא שזהו אקדח מעשן.

אבל לאור העובדה שהמחקרים החדשים על מלחמת ששת הימים שמים דגש בכל מיני היבטים שוליים יחסית, ומכסים על חלקה המכריע של ברית המועצות, יש לספר הזה חשיבות עצומה. אלה הממעיטים בחלקה המכריע של ברית המועצות נוטים כמובן לנפח מעבר לכל פרופורציה את חלקה של ארצות הברית כידידה של ישראל שנתנה לה אור ירוק לתקוף.

זהו אחד המיתוסים שהשתרשו לגבי ששת הימים והוא אינו נכון. ארצות הברית היתה לכל היותר ניטרלית, וגם בשיחה של מאיר עמית עם רוברט מקנמרה האור הירוק או הצהוב המהבהב היה רק פרשנות מועדפת על ישראל. מקנמרה עצמו מבהיר את הנושא בשיחה עם המחברים. להפך: עמדתה המשתמטת של ארצות הברית סילקה את אחד הגורמים המרתיעים בהידרדרות למלחמה.

אבל ביסודו של הספר עומדת התיאוריה, כי ברית המועצות רצתה ב-67' לגרום למלחמה שבה ישראל תוצג בתור התוקפן על ידי משיכתה להנחתת המכה הראשונה; לאחר שהמצרים יספגו את המהלומה וייצאו למתקפת נגד ינצלו הסובייטים את ההזדמנות ויחסלו את הכור הגרעיני בדימונה.

התיאוריה עומדת על שני ראשי סיכה, שאחד מהם מדהים והשני לא כל כך אבל גם לא מוכח בצורה מוחלטת. האחד הוא הגילוי כי בדצמבר 65' העביר איסר הראל, שהיה אז יועץ רה"מ למודיעין, למשה סנה מידע כי מדינת ישראל עובדת עכשיו על ייצור פצצת אטום. השני – ששני המיגים שחלפו כעשרה ימים לפני המלחמה מעל הכור בדימונה היו מטוסי מיג 25, 'פוקסבאט', שאותם הטיסו טייסים סובייטים. באותה עת לא היה ידוע שהדגם הזה קיים בכלל. בישראל חשבו שאלה מטוסי מיג 21 מצריים, שגם הם חוללו בהלה מספקת בממשלה.

הטענה של גינור ורמז היא שאיסר הראל סבר שיש אינטרס ישראלי ליידע את הסובייטים על הפיתוח הגרעיני, באמצעות סנה, וזאת כדי ליצור הרתעה. התוצאה, לפי התיאוריה שלהם, היתה הפוכה. הרוסים הבינו מהמסר של הראל באמצעות סנה – שנצר את לשונו מפני חבריו הקומוניסטים – שלישראל עדיין אין אופציה גרעינית במובן הביטחוני, וכי נותר אפוא חלון זמן לטיפול בפרויקט הגרעין הישראלי. חלון הזמן הזה הוביל ליוזמה סובייטית שהתממשה בהתלקחות של יוני 67'.

למי שנושא הדיווח הישראלי לסובייטים בנושא הגרעיני נראה לו מופרך, מצטטים גינור ורמז את סימור הרש שכתב בספרו 'ברירת שמשון' כי דעתו של משה דיין היתה שכאשר תגיע האופציה הגרעינית של ישראל למימוש מלא ימסרו סוכני המוסד דיווח על כך לעמיתיהם מהקג"ב.

אך המחברים מציעים גם הסבר אחר, אלטרנטיבי, להדלפה המכוונת של איסר הראל: שהוא "לא פעל כלל מתוך המניע של האינטרס הלאומי הישראלי, גם לא על פי מה שאולי חשב באופן אישי שזהו האינטרס הלאומי. יש כמה מקורות סובייטיים שמדברים על כך שברית המועצות גייסה מקור מאוד רם דרג בממשל של אשכול, מקור שבשמו סירבו לנקוב". הם מציינים שטענה דומה שמע מיכאל אורן מפיו של סוכן קג"ב בכיר לשעבר במזרח התיכון, ודים קירפיצ'נקו.

"האם רב-המרגלים לשעבר, שנלחם בסוכנים סובייטים ותיעב אותם בצורה לא פחות קיצונית מתיעובו כלפי המדענים הגרמנים, הפך למקור חשוב של הקג"ב – מבלי שהיה מודע לכך או אולי ההפך? לא ניתן לשלול מחשבה מקוממת זו על הסף, אך גם לא ניתן לקבוע אותה כעובדה ודאית ללא ראיות נוספות", נכתב בספר.

באופן כללי ההתרשמות מקריאת הספר היא שהמערכת הישראלית שהתבצרה בפולקלור של חבורת-סוד-מוחלט בהחלט, כמו בפרשת סוריה לאחרונה, היתה מחוררת כמו מסננת.

http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces?articleId=25793&channel=1&subchannel=3