ערכתי לאחרונה בתאריך 30.09.07 בשעה 09:45 בברכה, 495
משירי הבן האובד
לאה גולדברג א.בדרך
ובדרך אמרה לו האבן:
פעמיך כבדו כל כך.
האתה - אמרה לו האבן -
תחזור לביתך הנשכח?
ובדרך אמר לו השיח:
קומתך שחה מאוד.
איך תגיע - אמר לו השיח -
איך תגיע הלוך ומעוד?
ועמדו ציוני הדרך
לא הכירו באיש הזר,
והיו ציוני הדרך
מזדקרים ודוקרים כדרדר.
ובדרך קראה לו העין:
שפתיך יבשו בצמא!
ויכרע וישת מן המים
ודמעה נגעה בדמעה.
ב.בבית
אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר", אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנוכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארוכה!
אמרה האחות: "הסופה מייללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדלת".
אמר האב: "אנוכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
ריבון העולם, איזו רוח קרה!
אמרה האחות: "חמישה אנחנו".
"נשב ונסעד", - אמר האח.
אמרה הכלה: "השולחן ערכנו".
אמר האב: "כי יאה לנו כך".
והאם דומם הסכין נטלה,
לחמש פרוסות פרסה החלה.
אכלה האחות את פיתה כזית.
ביין טבל את פיתו האח,
שיבחה הכלה את עקרת הבית,
אכל האב ונאנח.
אז קמה האם, הכלים אספה
ותפתח את הדלת לסופה.
ג.בתשובתו
לא זכאי, אף לא נקי כפיים,
והלב לא חזר בתשובה -
ויכרע על הסף אפיים,
וישכב ולקום לא אבה.
"שבעתיים מעלתי המעל,
שבעתיים חיללתי השם,
ועדים השמים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.
ועדים השמים ממעל
שדבק בבשרי החטא,
כי אשוב ואמעל המעל,
כי עודני הבן האובד".
האחות בפתח הדלת
ראש השפילה, מחתה דמעה,
הכלה בפתח הדלת
את ידיה פכרה בדממה.
והאח בבית פנימה
לא יצא לקראתו, לא קרב,
ויבט מן הבית פנימה
אל אחיו השוכב על הסף.
רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני.
לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".
דאמר רבי יוחנן - לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה