שרשרת המזון של הספינים  

מאת אמנון לורד, 09.11.07 | 10:13

פסטיבל עמיר, ההתנקשות שלא היתה ביריחו, ואפילו שביתת המורים - כל אלו מסייעים לאולמרט בהסחת דעת הקהל מהצעידה למלכודת אנאפוליס. ואנאפוליס היא ספין בפני עצמו, חיסון מפני מבצע נרחב בעזה ומפני אפקט וינוגרד

אהוד אולמרט, האוהד של בית"ר ירושלים, לא יכול היה לצפות להתנהגות טובה יותר מחבריו האוהדים. כמה טוב שיש אוהדים כאלה, שצועקים בוז לזכר רבין. מה אולמרט היה עושה בלעדיהם. מה הוא היה עושה בלי "ההתנקשות שלא היתה" מלפני כמה חודשים ביריחו, וכבר שכחנו ממנה עד שראש השב"כ הוריד אותה מהמדף ופרסם אותה בישיבת ממשלה. וכמה טוב שיש יגאל עמיר. מה היינו עושים בלעדיו.

בתוך גל השריפות מקליפורניה דרך יוון ועד רמת הגולן, שכחו לציין את השריפות התקשורתיות בישראל. כל סופות האש האלה נועדו לצורך אחד ויחיד, להרחיק כמה שיותר מהכותרות ומתשומת הלב הציבורית את התנהלותו המדינית חסרת האחריות של ראש הממשלה, שמתחייב לוויתורים תחת מעטה יום הזיכרון ליצחק רבין, וכדי לכסות בעשן החזיזים וההסתה נגד יגאל עמיר את התפוצצות הרקטות בנגב המערבי ובשדרות.

כל התרחשות מתוזמרת כדי להסתיר מחדלים של עשייה וחוסר עשייה. אפילו התמשכות שביתת המורים היא לרצונו של אולמרט, כיוון שהיא מסיחה את הדעת מאותם שני מחדלים מתמשכים – תהליך מדיני מסוכן ונטול גיבוי ציבורי, והתמוטטות הביטחון בכל הקשת מאשקלון דרך שדרות, נתיבות ועד כרם-שלום.

מסך העשן הגדול והעבה ביותר הוא ההיסטריה שלובתה בשבועות האחרונים נגד "רוצח ראש הממשלה" יגאל עמיר. זה היה המכשיר העיקרי למתן לגיטימציה למהלך המדיני של אנאפוליס ולליבוי מחודש של היסטריה נגד הימין ומנהיגיו.

באווירה שמייצרים כאן, לא ניתן לנהל ויכוח רציונלי. זוהי תקופת שנה מיוחדת, שבה השמאל מגשים למשך שבועיים שלושה את האוטופיה שלו: חברה ישראלית ללא אופוזיציה, שבה מלומדים יכולים לקבל זמן שידור נקי ולהאשים את כולם בפשיזם ובהסתה.

העצמת התהליך המדיני לקראת סוף השנה נועדה למנוע שתי התפתחויות לא רצויות מבחינת אולמרט: "מבצע נרחב" בעזה, ופרישת מפלגת העבודה מהקואליציה בעקבות החקירות ודו"ח וינוגרד. ככל שוועידת אנאפוליס תתקרב – ומדובר על כך שהיא תתקיים פחות או יותר במקביל להגשת דו"ח וינוגרד – כך תתמלא התקשורת בכותרות מפוצצות על הסדרים במרחק נגיעה. לקראת הגשת הדו"ח הראשון, נטיתי לחשוב שאולמרט יטביע אותו ברעש שרשראות הטנקים בדרך לעזה. זה לא קרה. עכשיו נראה שהוא ינסה להטביע את וינוגרד ברעשי שלום.

כאן סומליה

בעוד השמאל תקוע בפרדיגמת השלום-מול-שטחים, הפלשתינים עברו מזמן לפאזה הבאה

הבעיה העיקרית של השמאל היא שהוא נתון בקיבעון. כותביו ופעיליו ופוליטיקאיו ממשיכים להתנבא בנוסח של "או החזרת שטחים תמורת שלום, או ארץ ישראל השלמה". השבוע אפשר היה לראות את הנוסחה הזאת חוזרת בעיתונות על פני סדיני מאמרים, מיד אחרי נפילת בית"ר. בסתיו 2007 האופנה היא להעביר את הנוסחה הישנה והקיבעונית הזאת דרך חור צר בקוטר של כדור אקדח.

לפי זה המנצח הגדול של ההיסטוריה הישראלית בדור האחרון הוא יגאל עמיר; לא רק הוא לבדו, רוב עם ישראל, לפי נוסחה זו, הפך ל"יגאל עמיר". וזה שוב עוד מעשה הסתה והשחרה מבית היוצר של השמאל.

אבל המציאות כבר מזמן לא מתיישרת עם הפרדיגמה הישנה של השמאל. יש כאלה שאומרים שהמציאות החדשה נולדה ב-11 בספטמבר 2001 ויש הטוענים שנולדה בראש השנה תשס"א. מה שברור הוא שעם פרוץ מלחמת הטרור בראש השנה תשס"א בקעה המציאות החדשה מהאינקובציה.

אז מתי החלה האינקובציה? כדי לא ללכת רחוק מדי אחורה, אפשר להסתפק בחתימת הסכם אוסלו ב-13 בספטמבר. נראה שהמוסלמים אוהבים את ספטמבר כשהוא שחור ומפוחם. הסכם אוסלו לפי השקפה זו הוא כמו הסכם מינכן למלחמת העולם השנייה. הוא העניק לפלשתינים בסיס טריטוריאלי לטרור בתוככי ארץ ישראל, וכשהפנים לירושלים, החלה הפוליטיקה האקסטטית של העולם הערבי.

אז החל השמאל הישראלי להתפצל לשלושה זרמים – התמימים, המיתממים, והמרושעים הזדוניים. התמימים הם אותם אלה שממשיכים להאמין כי אם רק נגמור את תהליך ההיענות לדרישות הפלשתינים יבוא שלום על ארץ וישראל ישכון לבטח – רק על פחות שטח. המיתממים הם אלה שמודעים כבר לחוסר התוחלת של התהליך ונוסחת השלום תמורת שטחים, אלא שהם מנצלים את הנוסחאות האלה כל פעם כדי לפגוע במטרות אחרות, לעתים אף ככיסוי לשותפות במאבק המוסלמי לפירוקה של מדינת ישראל.

המרושעים, זה ברור; הם אלה שקפצו על העגלה של האסלאמו-פשיזם כדי להשתתף במתקפה הגדולה נגד ישראל. הם קוראים בשם השלום, אך הפכו לחלק במכונת המלחמה האנטי-ישראלית.

במאמר גדול שפרסם לא מכבר הפילוסוף הצרפתי אנדרה גלוקסמן, הוא מציין את התמורה הזאת בהשתנות המציאות על רקע בינלאומי. השמאל העולמי המיתמם רואה בפעילות הטרור האסלאמית במזרח התיכון ובעולם המשך למלחמות השחרור הקלאסיות שעיצבו את תמונת עולמו של השמאל העכשווי: וייטנאם, אלג'יריה, קובה, הודו, סין. אבל המציאות החדשה שזורעים האסלאמיסטים היא לא אנטי-קולוניאלית, כמו פעם, אלא מה שגלוקסמן מכנה "סומליזציה". כלומר, המצב שהתהווה בסומליה בתחילת שנות ה-90, שאין שום קשר בינו לבין שחרור וחזון.

מדובר ביצירת כאוס, רעב ואלימות לכל הכיוונים, בעיקר בין בני אותו עם עצמו. הטרוריסטים חותרים ליצירת אזורים של היעדר-חוק, שבהם הם משתמשים באוכלוסייה האזרחית לצורכיהם. האזורים האלה הם בית חרושת לגופות – בין אם אלה גופות בני העם של הטרוריסטים ובין אם של אזרחי "אויב" כביכול.

גלוקסמן טוען שהטרוריסט בעידן אל-קאעידה מגלם את החיבור בין יכולת הפיגוע ההמוני של הירושימה לבין תשוקת ההשמדה הטוטלית של אושוויץ. הוא אינו מתייחס כלל למאבק הפלשתינים. אבל ברור שהפלשתינים לא מנהלים את מלחמתם בבועה המוגבלת של שטח מסוים שאותו הם מבקשים לשחרר מנוכחות יהודית כלשהי.

בעבר, בשנות ה-90, ניתן היה לייחס לפלשתינים המונהגים על ידי אש"ף כוונה כלשהי להקים מדינה פלשתינית על חלק כלשהו של ארץ ישראל, רצוי על כולה, על כל הכרוך בהקמת מדינה – שזה אומר כנראה רודנות ערבית בדומה לדיקטטורות הלאומניות שאנחנו מכירים; אולם מאז התפוצצו מספיק מתאבדים ונורו מספיק רקטות, כדי שנראה שגם כאן "המאבק הלאומי" השתנה לסומליזציה.

הכאוס הטרוריסטי המובהק ביותר התרחש בשני מקומות – בעיראק ובעזה. ג'הילייה של היעדר חוק מוחלט. משונה שאחרי החיזיון של הקיץ האחרון בעזה, של טבח משתולל ומתגלגל ושל שימוש באוכלוסייה אזרחית משני צדי הגבול כחומר גלם פוליטי, יכולים פרשנים ועיתונאים להמשיך ולהציג את אותו אופק מיוחל של שטחים תמורת שלום. לפי ההשקפה הזאת, יגאל עמיר לא רק עצר את אוסלו ואת תקוות השלום; הוא מחולל הטרור הג'יהאדיסטי העולמי, הוא אבי הסומליזציה של לבנון, עזה, עיראק וסודאן.

המעריב ערבים?

מה גרם לעופר נמרודי להפקיד את עיתונו בידי איש השמאל הרדיקלי

"או ש'מעריב' השתנה או שדורון גלעזר השתנה" – זו היתה תגובתו של אורי אבנרי על מינויו של דורון גלעזר יחד עם רות יובל לעורך 'מעריב'. והכוונה של אבנרי ברורה: הוא מכיר את גלעזר מימים ימימה מהסביבה הפוליטית שלו. ועד היום הוא כנראה לא מצא סיבה לחשוב שגלעזר השתנה מהימים ההם. יש בהחלט יסוד סביר להרגיע את אבנרי, שגלעזר עם הוותק שלו לא השתנה.

דורון גלעזר עלה על הראדאר הפוליטי הישראלי כאחד מפעילי שס"י, שמאל סוציאליסטי ישראלי, שהיה לפני כ-40-35 שנה גוף שמאל רדיקלי קטן. יש כאלה שמגדירים אותו כמצפניסטים-לייט. עוד התפלגות באמבה השמאלנית של סוף שנות ה-60, תחילת ה-70. יחד עם עוד פעילים של שס"י הוא הצטרף ל'מוקד', שהתחברה בשנות ה-70 לתנועתו של אורי אבנרי והפכה חלק משל"י.

מוקד היתה תנועה פוליטית שאיחדה בתוכה את פורשי רק"ח אחרי מלחמת ששת הימים עם פורשי מפ"ם. הם היו הרחק שמאלה ממפ"ם של אותה עת, שהתאחדה עם העבודה כדי ליצור את המערך, אך גם התנגדו לאנטי-ציונות ולחיבור הסובייטי-ערבי שאפיינו את המפלגה הקומוניסטית של מאיר וילנר באותה תקופה. במוקד היו חברים אנשים כמו יאיר צבן, רן כהן, מאיר פעיל ואחרים. כשנוצרה של"י (עם אורי אבנרי ומתי פלד) היה גלעזר הדובר של המפלגה הקטנה.

לפני שבוע וחצי הגיע גלעזר לסיבוב ראשון במערכת 'מעריב'. בעיקר אמר שלום, תפס את משרדו והחל בפגישות עם אנשים. רות יובל נכנסה למערכת בתחילת השבוע הנוכחי. העורך היוצא אמנון דנקנר מתכנן סיבוב גדול וארוך בחוץ-לארץ, אולי של חודשים. קשה לראות אותו חוזר לתפקיד כלשהו שיתאים למעמדו כעורך לשעבר של מעריב.

הוא לא יישאר במעריב כדי לכתוב טורי דעות בכפולה שעורך בן-דרור ימיני. הסיבה היחידה שיכולה להשאיר אותו היא אם ימשיך לפרסם את הטור הקבוע שלו בעמוד 3 במוסף הפוליטי. במעריב אומרים שלא סביר שהעורכים החדשים יתנו לו להמשיך במעמד כזה, שצובע חלק בולט מהעיתון בדעותיו.

עוד שני אנשים שיהיה מעניין לעקוב אחרי גורלם הם בן-דרור ימיני, עורך עמודי הדעות, וקלמן ליבסקינד, התחקירן הראשי. אמנם אמנון דנקנר שגה במדיניות ההגנה וקידום המכירות של אהוד אולמרט, אך בשני תחומים הוא העניק כיוון חדש ומקורי לעיתונות הזרם המרכזי – בתחום כיסוי שלטון החוק והמערכת המשפטית, ובתחום ביקורת התקשורת.

במסגרת ביקורת התקשורת, לקלמן ליבסקינד יש עבר של דריכה על אצבעות רגליהם של יובל וגלעזר, שכן הוא פרסם פעם תחקיר יסודי על התחקירנים הידועים שעבדו תחת צמד העורכים הזה ב'ידיעות אחרונות'. הבולט בין התחקירנים שקיבלו אצלו חשיפה שלילית היה מוטי גילת.

בן-דרור ימיני מוביל קו שגם דנקנר וליבסקינד היו שותפים לו, שמצליף ללא רחם במערכת המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשם של אהרן ברק ודורית בייניש. הפרקליטות היתה יעד מועדף לביקורת מצד מעריב בשנים האחרונות. ימיני גם הוביל קו של ביקורת על השמאל ועל מערך הדה-לגיטימציה המשומן שלו במאבקו נגד ישראל. לאחרונה רמז באחד ממאמריו כי אינו בטוח עוד שיוכל בעתיד להוביל קו כזה. הוא אף סיים את מאמרו בשורה "אם יתנו לנו", עקיצה לעורכים הנכנסים.

הוא בהחלט מכין את הקרקע לעימות. סביר, אגב, שבתקופה הראשונה יישאר בן-דרור ימיני על כנו, משום שכלפי הקוראים והציבוריות הישראלית יהיה טעם לפגם בכך שמסלקים עורך בגלל שהוביל קו מסוים במאמרי הפובליציסטיקה בעיתון.

יובל וגלעזר נחשבים לפסגה של תחום התחקירנות בתקשורת הישראלית, ולכן ברור שינסו להרים את מעריב בתחום הזה. כל מי שעוקב אחרי מעריב מצפה לשינויים בכתיבה המגזינית התחקירנית ולאו דווקא במאמרים הפוליטיים. בכל אופן, במערכת מעריב פחות מודאגים מנטיותיהם הפוליטיות הגלויות של העורכים החדשים.

החשש היחיד הוא שאותם תחומים של כתבות ביקורתיות על התקשורת ומערכת המשפט ייחסמו. חלוקת העבודה בין השניים תהיה שרות יובל אחראית על המגזינים והכתבות המגזיניות, וגלעזר אחראי לתחומי החדשות, הכלכלה והמוספים המקצועיים יותר. תחקירנות בעלת היבט חדשותי גם היא תהיה באחריותו. תחת יובל יערוך את המוסף 'סופשבוע' שחר אלתרמן.

מצבו של מעריב מבחינה כלכלית כל כך גרוע, שכניסתם של גלעזר ויובל אכן מעוררת ציפיות; הם כמו ההימור האחרון של עופר נמרודי. אם הרמה העיתונאית הטהורה של העיתון תעלה מדרגה, ומדי שבוע יהיה לפחות תחקיר אחד שכל קורא עיתון ירצה לדעת מה יש בו, הם בהחלט יכולים להחזיר את מעריב לתחרות. אנשים מהשמאל צופים בתקווה ואומרים שסוף סוף יהיה להם עוד עיתון שיוכלו לקרוא (חוץ משני עיתוני השמאל הקיימים, 'הארץ' ו'מקור ראשון').

לגבי השאלה למה נמרודי הביא אותם – דומה שהיו לו שלוש סיבות עיקריות. ראשית, בלי להתחשב בדעותיהם הפוליטיות, השניים יכולים לספק את הסחורה בתחום התחקירני. הסיבה השנייה, לגיטימציה. עובדה שאודי אשרי כבר מחמיא לנמרודי, והרי לכל אורך הדרך שלו בעיתונות סבל נמרודי מהיעדר לגיטימציה.

והסיבה השלישית, הרתעה. עם הרקורד העיתונאי של גלעזר ויובל, איש בממסדי התקשורת, אכיפת החוק, הפוליטיקה והעסקים לא ירצה להתחיל עם נמרודי. השאלה היחידה היא אם העורכים החדשים יפתחו עידן חדש בתקשורת הישראלית, שבו ניתן לפרסם דיווח מלא בשקיפות מלאה גם על הבוס של העיתון.

ואם מעריב ימשיך בשקיעתו, שלדון אדלסון עדיין נמצא בעמדת המתנה. הוא יוכל לרכוש אותו במחיר נמוך יותר.