פרשנות: על היום שאחרי הפצצה האירנית, קטע מהספר כפרשנות:  

הקדמה לקטע:

במהלך 2005 תחילת 2006 כאשר באוזני ובעיניי החלו להצטייר תמונות מהטרמינולוגיה של האירנים בראשות אחמדינגאד ושילטון האייטולות, הבנתי שטוב לא הולך לצאת מזה ומצד שני ראיתי, צפיתי באדישות כאן אצלנו בבית, תרבות של "הסמוך" ותרבות של "יהיה בסדר", הבנתי שהתרבות הזו אולי יודעת לצאת בשלום ממצבים קשים עד קשים מאוד, בשן ועין, אבל היא שורדת.

באותה תקופה הייתה כמעט דממה תקשורתית בנוגע לסכנה האירנית, כלום, כאילו אין מחר וכאילו אין איום.

בתחילת 2006 התעצמה אצלי התובנה שמשהו רע עומד לצאת מהסיפור האירני, נזכרתי בסבא שלי שברח מגרמניה עם שישה תינוקות וילדים קטנים, לאחר שמכר את כל רכושו בנזיד עדשים, בשנת 1932-3 להולנד בגלל שהאמין להיטלר וחבר מרעיו. בהולנד שהה זמן קצר וברח כל עוד רוחו בו מאירופה לישראל ב 1934 ( הוא התלבט בין ישראל לארה"ב ).
סבא שלי אפשר לומר היה פחדן או למען האמת מציאותי, הוא פשוט האמין להיטלר, כל המשפחה המורחבת של סבי וסבתי לא מוכרים לי ולדעתי כולם או רובם המכריע, גורלם היה רע ומר.

המילים החוזרות ונישנות של האייטולות ואחמדניגאד עשו לי "דה זאוו" עם ההיסטוריה הלא רחוקה של סבי וסבתי העומדים מול היטלר והתנועה הנאצית ומול הטרמינולוגיה שלהם.

הרגשתי כאילו אני בסרט המשך אבל ראיתי שמסביבי הכל שקט, כלום, "יהיה בסדר" "וסמוך" חוברים להם יחדיו אל מול האיום האירני "מה שנשמע כמו ברווז הולך כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז, הוא בעצם ברווז".

האירנים מאיימים בכל מקום אפשרי על הקיום שלנו, אומרים בכל מקום אפשרי שלא נמשיך להתקיים, שנעלם מהמפה, מעשירים את מדיות התקשורת השונות בסופרלטיבים אנטישמיים נאציים בנוגע לציונות ומדינת ישראל ועושים את כל ההכנות התודעתיות ומכינים את המניעים לסיום קיומה של מדינת ישראל הציונית שתעלם מהמפה.

בנסיעה עם ביתי, שהיום היא חיילת ומסכנת יום יום את חייה (חייה תחת אש בעוטף עזה, נופלות מסביבה מרגמות או משהו דומה והיא לא ממש מוגנת), בזמנו שנסעתי איתה ב 2006 (אני זוכר בדיוק היכן זה היה, לא רחוק מקריית גת) היא הייתה עדיין אזרחית טרם גיוס, אמרתי לה, בעצם הבטחתי לה שאני יעשה מעשה, אמצא דרך ואנסה להתגונן ולהגן עליה ועלינו. באותה נסיעה החלטתי שאני כותב ספר. ספר שיהפוך אותי ללוחם במלחמה מול האירנים, נוטע את אפקט הפרפר (לפחות מנסה לטעת), אמרתי שלפחות אם אין לי כלי נשק להפעיל, יש לי מילים להשתמש בהם, המעט שביכולתי לעשות.

אני לא מאלה שיושבים בין הקהל ואומרים "אוי אוי" או מבקרים ובאים בטענות, אני מאלה שלוקחים אחריות על החיים שלהם, אני עולה על הבמה כאשר יש עבור מה להתמודד.

להבדיל מסבי שברח מגרמניה שזו הייתה הדרך היחידה שלו לפעול, לי עוד נשארה דרך, לפני הבריחה, לנסות ולדחוף את הגלגל הענק שימנע מהאירנים את השגת הפצצה.

ישבתי ימים ולילות וחשבתי על המילים על הדרך, בסוף לאחר לילות ארוכים יצאת לי הספר "היום שאחרי הפצצה האירנית" כלי הנשק שלי כלוחם במלחמה הקטנה שלי כנגד האירנים, אני כבר מאז 2006 במלחמה כנגד הפצצה שלהם.

בתחילת 2007 (עדיין היה שקט תקשורתי סוער מול האיום האירני, כאילו כלום) הוצאתי את הספר לאור בהוצאה עצמית והפכתי אותו לכלי שימושי וככוח מניע בניסיון שלי לדחוף את ההנהגה שתפעל כנגד האיום האירני באמצעות לחץ של הציבור והתקשורת, פשוט לא לתת לנושא לרדת מסדר היום, ברמה היומית.

היום, כאשר אני קורא כותרות כמו "ראש הממשלה נתן הוראה להתכונן ליום שאחרי הפצצה האירנית" שערותי סומרות.

יכול להיות שלא למדנו כלום מההיסטוריה?

החלטתי לתת לכם את הפרשנות שלי למתרחש היום כקטע מהספר:

המחבר – עופר בינשטוק
כל הזכויות היוצרים שמורות למחבר בלבד©
אין לשכפל, להעתיק , לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או להקליט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, או אופטי או מכני או אחר – כל חלק שהו מהחומר שבספר ו/או בקטע מצוטט זה, בין אם לשימוש פנימי או לשימוש מסחרי. כל שימוש החורג מציטוט קטעים קצרים אחדים במסגרת של ביקורת ספרים אסור בהחלט, אלא ברשות בכתב מהמחבר עופר בינשטוק.

היום החמישי - היום של
הפצצה האירנית: 06/10/09

ביום הזה מתבצע ניסוי גרעיני אירני, ויוצר הלם מוחלט במערב בכלל, ובישראל בפרט.

אני מתמתח לי במיטה ושומע ברקע את הבית מתעורר לו לאט. קריר. אני מושך את השמיכה מעל לראש ויודע שחייב לצאת ממש מיד מהמיטה. אין הנחות. יש נסיעה לעפולה, פגישת עבודה.
נועה אומרת לי "שלום" ויוצאת.
לאט-לאט מתכונן. את הגילוח אני שומר לדרך. מכין כוס קפה של בוקר, מסדר את התיק, נכנס לרשת ובודק מה חדש. הכל שקט. פרשיות שחיתות כרגיל, הממשלה מעורערת, אולי בחירות עוד כמה חודשים. הכל רגיל, אין ממש חדש בתוכניות הבוקר ובאתרי החדשות. שגרה: אלו צועקים על אלו, ואלו טוענים לשחיתות שלטונית. בודק את המייל שלי. גם אין חדשות גדולות. החיים הטובים נמשכים להם.
ב-09:00 אני יוצא מהבית. הכל מסודר. משוחח עם אמי, והיא כהרגלה בסדר, יוצאת לפגוש חברות.
הדרך לצפון מתחילה. אני אוהב את הדרך. כל השדות שלאורך הדרכים בנגב הצפוני מתחילים להשחים מהגשמים שיורדים לפרקים. חומו של הקיץ הלוהט שעברנו מתפוגג מהאדמה החרבה שאחריו, והאדמה מתחילה להיות חומה. השדות שהצהיבו נעלמו בעזרתם של החקלאים, ובסופו של הקיץ נזרעו מחדש. עם החודשים לאט-לאט יהיו השדות לירוקים מהגידולים. ככל שאני עולה צפונה תמיד הם ירוקים יותר. הצהוב נעלם לו והופך לאדמה חרושה וזרועה, ואחר כך לנביטה אטית של הגידולים; ואז, בשיא החורף, ולאחריו, הכל הופך לירוק. אני אוהב את זה, את ההשתנות הזאת מחזור החיים היפה הזה.
הדרך מהדרום לצפון מעצימה את התהליך הזה, וכל שנה אני נהנה מחדש לראות את גלגל החיים היפה הזה.
בדרך כלל אני לא אוהב לפתוח את הרדיו בנסיעה: כל דברי ההבל החוזרים על עצמם בתוכניות האקטואליה שברדיו, קצת מטרידים את המנוחה הנפשית שלי. הרבה פעמים אני מעדיף לנהוג בשקט, לחשוב ולתכנן כל מיני רעיונות שצצים לי.
בזמן הזה נועה כבר בעבודה, ליאור בבית-הספר, וענבל בצפון בנהלל. בשלב הזה אני ממשיך בסבב הטלפוני לענבל, לרוני, לדני ולעוד כמה שיחות של בוקר, שיחות קצרות.
השעה 09:35. אני על כביש שש. הדרך חלקה. כיף. נכנס לתדלק. היום נראה פשוט - עוד יום רגיל ונחמד. מה שמצפה לי בהמשכו הוא כמה פגישות עבודה מעניינות.
בשעה שאני מתחיל בדרכי לאחר התדלוק, אני מחליט לפתוח קצת את הרדיו ולשמוע את הקשקושים הטורדניים שלו על מנת לדעת מה אני מרוויח מזה שהוא סגור. לפתע יש כניסה דרמטית של מבזק חדשות - קריינות לא שגרתית לתקופה. הודעה מדהימה; הקריין מודיע שככל הנראה ביצעו האירנים ניסוי גרעיני, שיש דיווחים סותרים של כמה וכמה אתרי חדשות מהעולם ושדיווחים נוספים יגיעו מיד, בהמשך. מדהים! עוברות לי מחשבות מטרידות על התהליכים, שכל העולם ביצע אל מול תוכנית הגרעין האירנית - איומים ותחינות ובקשות ומשחקי מילים. אני ממשיך בדרכי מהרהר, שומע את גבב המלל שנשפך על היכן היינו ומה עשינו, ומיד עולם שלם של מילים נפתח לטובת תחנות הרדיו והפרשנים מטעם עצמם וכל הדעתניים והקשקשנים לסוגיהם.
ממשיך בדרכי את היום, שמיום שגרתי נעשה יום מוזר שכזה. כל רגע מחפשים בו את המידע הנוסף, ותוך כדי הפגישות מדברים כולם כמעט רק על זה ובנוסף על ענייני עבודה. כולם מחפשים קרבה לרדיו או לטלוויזיה ו/או לאינטרנט על מנת להתעדכן. זהו יומם הגדול של הפרשנים, הקשקשנים, הפוליטיקאים בגרוש וכל מי שמוּצָא מהארון להביע דעה. שנים שכולם מדברים על האפשרות הזאת.
בערב אני חוזר הביתה מוקדם מהרגיל. כל רשתות השידור בארץ ובעולם נכנסו לתוכניות אקטואליה היסטריות דעתניות. יש המגינים בלהט על זכותם של האירנים לפצצה ולא רואים בכך שום רע, ויש שטוענים שזה הגרוע מכל. לאחר שנים של דיונים ואיומים על אירן יש לאירן פצצה, וכל התקשורת קורסת מפרשנויות. הרי היה ברור שתהיה להם פצצה לאחר כל תוכנית הגרעין המתוקשרת והמאוימת שלהם. כל האיומים וכל הדיבורים לא הועילו, במשחקי מילים ובצקצקנות לשון ובאופוריה אידיאולוגית כזאת או אחרת הפצצה האירנית לא נעצרה.
בערב שיחות עם הבנות, עם האישה ועם כל מי שאפשר. כולם מדברים על זה, רשת האינטרנט קורסת מטוקבקים. הדעות באות מכל הכיוונים, ויש שאומרים שסתם הפחידו אותנו וסתם רצו שנצא למלחמה כנגד אירן: הנה, יש להם פצצה - והכל נראה בסדר. הם, האירנים, אפילו הוציאו הודעת הרגעה לעולם: אין הם מתכוונים להשתמש בפצצה, אלא רק כצורך הגנתי הרתעתי.
כל הפרשנים מתגוששים כל הערב והלילה.
כרגע לא ברור לאן הדברים הולכים ואיך תיראה המציאות אחרי הפצצה האירנית, שכולם בעולם בכלל - ואנחנו בפרט - חששנו ממנה.
המון מרגיעים לאומיים צצים בתחנות הטלוויזיה והרדיו. חלקם אומר: יש מאזן אימה ואין מה לדאוג.
יש התלבטויות: האם להמשיך לשמור על העמימות בנוגע לפצצה הישראלית - או להודיע שיש - ואולי אין - לנו בכלל פצצה? גם זו שאלה ללא תשובה ברורה אלא רק השערות.
לילה עם מעט שינה והמון שיחות.
הצלחתי להירדם בקושי לאחר שוטטות בהמון אתרי אינטרנט וחיפוש אחרי מידע, והמידע הגיע: הניסוי הגרעיני האירני היה עם פצצה רבת-עוצמה.
כשהייתי ממש עייף, נכנסתי למיטה ושקעתי בשינה לא עמוקה במיוחד. הרהרתי כנראה תוך כדי שינה. אחרי שעה קמתי הלכתי להתבונן בליאור. קיוויתי שהכל יסתדר, ושהרע ביותר שממנו חששנו לא יתממש.

היום שאחרי הפצצה
האירנית: 07/10/09

בלילה ובבוקר הרבה תוכניות רדיו וטלוויזיה ביחס לניסוי הגרעיני האירני. המון מומחים מטעם עצמם ומטעם האידיאולוגיה שלהם מתווכחים אם זה כל כך רע או בכלל לא נורא, וכל צד מציג בתוקף את דעתו. יש משכנעים ומשוכנעים שזה בעצם ממש טוב שיש להם פצצה, מכיוון שעתה יהיו יותר אחראיים; ויש שחוזים את הגרוע מכל. אתמול, מיד לאחר הניסוי האירני, יצאה משלחת ישראלית רמת דרג באופן בהול לארצות-הברית להתייעצויות, ובה הרמטכ"ל, סגן ראש הממשלה ועוד כמה שרים בכירים.
מתחיל יום רגיל. יוצא מהבית, עובד בתל אביב.
המון צחוק ותוכניות לעתיד - ומאידך חששות מהחדשות על הפצצה האירנית.
כל היום מלוּוה בשיחות על הניסוי הגרעיני האירני. רוב הפרשנים והפוליטיקאים בגרוש ומטעם עצמם טוענים, שהכל יהיה בסדר ושמאזן האימה בינינו לבין האירנים בעצם יהפוך אותם ליותר אחראיים, ובעצם כך רק טוב לנו ולעולם כולו. זוהי כנראה כרגע הדעה הרווחת בקרב הרוב המכריע של הדוברים של השמאל הישראלי, כולל חלק ניכר מהמרכז, המגובים על-ידי התקשורת, שעיקר פרשניה מוטים חזק שמאלה. מנגד יש הטוענים שהסוף קרב, אבל נדמה שנוח לרוב לחשוב שיהיה בסדר ושרע לא יבוא מזה.
בשעה 15:05 אני יוצא מתל אביב צפונה לחיפה לאמי. הרדיו פועל, וכל הזמן שיחות ביחס לניסוי האירני. נדמה לי שרוב הדעתנים מטעם עצמם, מלאי החשיבות העצמית, טוענים שבעצם רק טוב ייצא מזה שיש לאירנים פצצת אטום, כי כך ייעשו הרבה יותר אחראיים. את זה אומר בהרחבה כרגע ברדיו יאיר שמואלי, הפרשן המוביל של הרשת הממלכתית, ומחזק אותו דניאל הרצוף, ראש מפלגת השמאל לשלום. שניהם בדעה שכל ההפחדות ביחס לפצצה האירנית היו של מחרחרי המלחמה, ובעצם מכיוון שיש לאירנים פצצת אטום, עוד ייצא מכך שלום - כך אומר דניאל הרצוף. לדעתם, מכיוון שכרגע יש לאירנים עוצמה, וכתוצאה ממאזן כוחות שנוצר, זוהי בדיוק ההזדמנות ההיסטורית של איזון הכוחות בין העולם המוסלמי-הערבי לבין ישראל, והוא יביא את השלום המיוחל; ובעצם מעז ייצא מתוק.
בשעה 16:25 אני עובר את חדרה. ברקע קולו של מנהיג השמאל על השלום העכשווי, הצפוי לנו מהפצצה האירנית. משוחח בטלפון עם דני על המצב - ופתאום השיחה ניתקת, ואני שם לב שגם הרדיו כבה; וממולי מכוניות, הנוסעות לכיוון תל אביב, מתנגשות ומתהפכות: תאונת דרכים המונית בכביש המהיר למולי.
אני מביט במראה - ונדהם: רואה שלוש פטריות עשן ענקיות מאחור, רחוק מאחור. מיד מבליחה במוחי ההמום והקודח המחשבה שיוצרת את התובנה, שזהו פיצוץ אטומי. פצצות אטום על גוש דן! אני לא מאמין, פשוט בהלם טוטלי. עוצר בצד הדרך, יוצא מהרכב, מביט לדרום - ולא מאמין. לידי הרבה מכוניות, העוצרות על הכביש ולצדיו. תאונות מתרחשות. גל רוח חם מכה באזור. באותה שנייה אני חושב על דני, שאתו שוחחתי כרגע בטלפון, ונחרד: מה קרה לו? מה קרה לכולם? הלם! לפתע אני מזהה גם פטרייה אטומית גדולה מאוד ממזרח, מקו האופק המזרחי. עוברת לי בראש המילה "ירושלים". הלם טוטלי!
באופן מיידי אני מחליט - ולא מבין מהיכן מגיעה לי התובנה הזאת - שעלי לצאת לדרך מיד. ללא היסוס, אינסטקטיבית, אני מתחיל בנסיעה מהירה וזהירה בין כלי הרכב. יש פקקים, אבל אני מצליח להתקדם. אני היחיד שנוסע, כי השאר ממש בהלם. אני שם לב שכל מי שנמצא בכלי רכב היסטריים, אבל ממשיך לנסוע לכיוון חיפה.
הרדיו לא פועל, כך גם הטלפון: הקו מת. מבין מזה שכל הרשת הסלולרית כנראה נהרסה.
במהירות עצומה נוסע לכיוון חיפה. בודדים ממשיכים בנסיעה, ורבים עצרו גם באמצע הדרך. הדרך אומנם לא פשוטה, אבל אני מתחיל לסדר לעצמי את הראש. מנסה לחשוב מה בעצם קורה ומה אני צריך לעשות.
המחשבה הראשונה היא עצבות נוראית. אני מתקדם המום ונדהם, אבל פועל כמו מכונה, חושב על כל הצעדים הבאים, ובדרך מנסה לסדר את המחשבות. עצבות וקדרות מכות בי עמוקות במחשבה שליאור ונועה לבדן שם בדרום, בבית, ושכל גוש דן המגורען מפריד ביני לבינם ולבין רוני.
מצד שני אני חושב על אמי. אני חייב להגיע אליה במהירות האפשרית הגדולה ביותר. בדרך כמה מכוניות הפוכות. כשאני עובר את הכפר הערבי גאסר א-זרקה, נזרקות לעברי כמה אבנים. הן פוגעות בפח, אבל לא גורמות נזק. בראש עוברים לי תרחישים אפשריים: בעצם כל גוש דן, המוח של מדינת ישראל, נהרס כנראה, ובטח יש מיליונים הרוגים ופגועים. מרכז החיים נחרב.
אני פועל כמו רובוט. באותו רגע נרקמה במוחי התוכנית, שתלווה אותי כנראה בתקופה הקרובה והקשה ביותר של חיי, חיי משפחתי, חיי כלל תושבי מדינת ישראל. הבנתי שזהו, שהכל השתנה, שהחיים כבר לעולם לא יהיו מה שהיו, ומעתה זו מלחמת קיום. העצב לא מרפה ממני - כמו הנחישות והעוצמה התובעות ממני לצאת לדרך. החלטתי שאני לא קופא, אלא עושה הכל כדי להציל את האהובים עלי. הכל. לא נותן לעצמי אף הנחה.
בכניסה לחיפה אני שם לב שיש תימרות עשן ברחבי העיר. עדיין לא ברור לי מה גרם להן. בכניסה לעיר אני חולף על פני המתחם התעשייתי מת"ם - אזור התעשייה בכניסה הצפונית של חיפה - ורואה מכוניות נוסעות במהירות עצומה. שם לב שתחנות הדלק והעסקים נטושים. אני חייב לתדלק ככל האפשר טנק מלא - אף שהמכל קרוב לחצי כמות. נכנס לתחנת הדלק הראשונה, ומבין שבעצם אין חשמל והמשאבות לא פועלות, ובכלל התחנה נטושה. אני לוקח כמה ארגזי מים מינרליים, משאיר כסף בתחנה על השולחן, וממשיך בדרכי אל ביתה של אמי. הרמזורים כבויים, מעט מכוניות בדרך, ואלו שנוסעות ממש טסות. בכניסה לקרית אליעזר אני נתקל במטח אבנים: קבוצה של נערים זורקת אבנים לעבר המכוניות ומקללת בערבית.
נשברת שמשה צדדית, אך אני ממשיך במהירות לעבר ביתה של אמי. הבניין נגלה לי, ויש מכוניות שרופות בחנייה.
אני נוטש את הרכב, לוקח את כל מה שאני יכול לשאת ועולה אליה לדירה. אני יודע שהיא בבית ומקווה שהכל בסדר אתה. בדרך, במדרגות, אני נתקל בשכן שמקלל בערבית, אבל בלי להיתקל בו ממשיך לעלות, פותח את הדלת ונכנס לדירה.
אני מוצא את אמי שוכבת בסלון מוכת הלם, בוכה.
"אמא, תירגעי! הכל יהיה בסדר".
אנחנו מחליפים נשיקות, ואני מביא לה כוס מים. ברקע נשמעות התפוצצויות ענק מחרידות, וכל הבית רועד. אמי מוכת הלם, ואני מרגיע אותה ומביא לה כוס מים. היא שואלת אותי מה קרה. אין חשמל. הערב יורד. אני מספר לה את מה שראיתי - שהגרוע מכל התרחש: הפציצו את גוש דן בפצצות אטום, וראיתי את זה. היא מסתחררת.
"אחותי!" היא צועקת, מזועזעת כולה, "אחותי הקטנה!"
אני משתדל להרגיע אותה ככל יכולתי, מנחם אותה.
"בואי נקווה שהכל בסדר. למה לחשוב רע?" אני אומר לה, אבל בתוכי אני יודע שבעצם אחותה וכל המשפחה הנמצאות בתל אביב - סיכוייהן להינצל נמוכים מאוד.
שעה ארוכה אני מרגיע את אמי. היא כל הזמן מזכירה את כולם - את רוני, את הנכדות שלה ליאור וענבל ואת נועה אשתי. בחוץ ברקע פיצוצים ונשמעים מטחי יריות - כנראה קרבות רחוב. לא ברור לי מי נגד מי. הערב ירד וכבר חושך. אני מכין משהו לאכול. אמי קצת נרגעה, ואני אומר לה שאנחנו לא נשארים כאן, אלא יוצאים לדרך. מספר על התוכנית שנרקמה לי בדרך לכאן להציל ולאחד את כולנו. אמי אומרת לי שהיא חוששת שלא תוכל לעמוד בתלאות הדרך, אבל אני מבטיח לה שאין סיכוי שהיא לא תצליח, ושאני אקח אותה גם אם צריך על הגב את כל הדרך, אל הנכדות שלה, מקצה העולם אל קצהו. אני מבטיח לה שהכל יסתדר, ושכולנו נתאחד, שיהיה בסדר ושתסמוך עלי.
הצלחתי להרגיע אותה קצת. התחבקנו, אני ואמי, בכינו קצת ביחד, ושוב הבטחתי לה שאדאג לכל ושתסמוך עלי.

המחבר – עופר בינשטוק
כל הזכויות היוצרים שמורות למחבר בלבד©
אין לשכפל, להעתיק , לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או להקליט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, או אופטי או מכני או אחר – כל חלק שהו מהחומר שבספר ו/או בקטע מצוטט זה, בין אם לשימוש פנימי או לשימוש מסחרי. כל שימוש החורג מציטוט קטעים קצרים אחדים במסגרת של ביקורת ספרים אסור בהחלט, אלא ברשות בכתב מהמחבר עופר בינשטוק.

כתבתי את הספר "היום שאחרי הפצצה האירנית" כשרות למסר השואה "לעולם לא עוד".