אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון פוליטיקה ואקטואליה נושא #8150 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 8150   
ממושמע
גולש אורח
יום שבת ג' באדר א' תשס''ח    15:38   09.02.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

מדוע נדחקו הספרדים ממקומם במפעל הציוני?  

 
   ציונים אלמונים

מאת יאיר שלג

מדוע נדחקו הספרדים ממקומם במפעל הציוני?

תגיות: ציונות



מסדר צבאי בריטי לציון כיבוש ירושלים מידי הטורקים, 1917 (למטה: עיתונים ספרדיים בא"י-פלשתינה)

תצלום ארכיון: לע"מ

כשמת בנימין זאב הרצל, ב-1904, כל רבני ירושלים האשכנזים לא טרחו להשתתף בעצרות אבל לזכרו. הרב הראשי, שמואל סלנט, אמנם שלח מברק תנחומים לוועד הפועל הציוני, אבל סגנו, הרב אברהם רבינוביץ-תאומים, סירב לחתום עליו. סלנט גם הסכים שייערך הספד לזכר הרצל בבית הכנסת האשכנזי המרכזי, מבלי שהוא עצמו ישתתף בו, אבל קנאי ירושלים מנעו זאת. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שישב אז ביפו, היה הרב האשכנזי המשמעותי היחיד שהשתתף בעצרת זיכרון למנהיג התנועה הציונית.

כמעט כל הרבנים הספרדים החשובים, לעומת זאת, השתתפו בעצרות כאלה. הרב הראשי הספרדי בירושלים, יעקב שאול אלישר, לא רק שלח מברק תנחומים, אלא הכריז על שביתת מלאכה כאות אבל וערך בעצמו טקס אזכרה להרצל בבית הכנסת הספרדי המרכזי. באותה אזכרה ספדו להרצל במשותף הרב אליהו פאניז'ל וד"ר בן-ציון מוסנזון, מראשי המשכילים החילונים בארץ. באופן דומה נהגו כמעט כל הארגונים הספרדיים בארץ.

בסיפור הזה ממחיש ד"ר יצחק בצלאל את טענתו על ההבדל הברור בין התייחסות האשכנזים והספרדים הוותיקים - אלה שישבו כבר בארץ - לציונות. שני המגזרים היו דתיים, אבל בשעה שהחרדים האשכנזים ראו בציונות סכנה לזהות הדתית, הספרדים ראו בה המשך טבעי לזהותם.

בצלאל, בן 77, מייסד כתב העת "פעמים" המוקדש לחקר יהדות המזרח, אינו מסתפק בהצבעה על תמיכתם של הספרדים בתנועה הציונית. בספרו החדש, "נולדתם ציונים" (בהוצאת יד בן-צבי), המוקדש לתרומת הספרדים לציונות בתקופה שעד סוף מלחמת העולם הראשונה, הוא טוען גם שבניגוד לדימוי הרווח, הרואה בתנועה הציונית תנועה אשכנזית מובהקת, הרי בפועל, הספרדים - לפחות אלה שישבו בארץ ובהם מתמקד המחקר - היו גורם מרכזי בפעילותה.

אחת הדוגמאות המובהקות שהוא מציין להתעלמות מהם היא ריבוי ההתייחסות לעליית ביל"ו, שכללה 35 אנשים בסך הכל, לעומת ההתעלמות מאלפי התימנים שעלו לארץ ממש באותה תקופה. עם זאת, לדבריו, היו בין ראשי התנועה הציונית גם מי שהכירו בציונות הספרדית. שם הספר הוא דוגמה לכך; הוא לקוח ממאמר של יו"ר ההסתדרות הציונית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נחום סוקולוב, שפנה אל הספרדים באופן המבטא גם קנאה: "אנחנו נעשינו ציונים", אמר סוקולוב, "אתם נולדתם ציונים".

המורה של בן-יהודה

בצלאל מצביע על תרומתם של הספרדים בתחומים רבים, כולל קניית אדמות ופיתוח כלכלי ומסחרי. כך, למשל, היה הרב אלישר הרוח החיה בפסיקתם של רבני ירושלים הספרדים בזכות "היתר המכירה", שאיפשר את עבודת האדמה בשנת השמיטה, עוד בשנת תרמ"ט (1888-1889), הרבה לפני פסיקתו המפורסמת יותר של הרב קוק בעניין זה, ובנימוק זהה של הצורך לאפשר את ההתיישבות החקלאית החדשה.

אבל, לדעת בצלאל, התרומה העיקרית של הספרדים מתבטאת בשפה, בחינוך


מלמעלה: הרב עוזיאל, הרב אלישר, יהודה בורלא ונסים בכר. מקצוע הקודש המרכזי היה תנ"ך ולא גמרא

רפרודוקציה: אוריה תדמור / ג'יני
ובעיתונות. בתחום השפה הוא מצביע על כמה אישים שקדמו לאליעזר בן-יהודה ואף סייעו לו. הבולט בהם הוא נסים בכר, שניהל כמה בתי ספר ברשת כי"ח (אליאנס). בבתי הספר שניהל באיסטנבול ואחר כך בירושלים, בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, יזם בכר את מהפכת הוראת העברית בעברית. למעשה, הוא עצמו היה זה שהדריך את בן-יהודה ואת דוד ילין, מייסד בית המדרש למורים בירושלים, בשיטה זו.

בכר גם היה פעיל במאבק הציבורי למען לימוד העברית, כשתבע מהרב הראשי של האימפריה העותמאנית שיורה על הוראת העברית כשפתם הלאומית של היהודים בכל בתי הספר היהודיים בשולטנות. עם זאת, הוא לא היה קנאי כמו בן-יהודה לבלעדיות העברית, וראה חשיבות גם בלימוד שפות אחרות שרווחו באימפריה - ערבית, טורקית וצרפתית.

בצלאל חושף גם את מרכזיותם של הספרדים במאבק המכריע על מעמד העברית - המאבק מול מייסדי הטכניון בחיפה ב-1913, שרצו ששפת ההוראה תהיה גרמנית. המחקר המקובל, הוא מציין, מעניק את הקרדיט לגופים כמו הסתדרות המורים ועיתון "הפועל הצעיר", בשעה שלדבריו, העיתון הספרדי "החרות" היה לא פחות דומיננטי: יותר מ-200 מאמרים פורסמו בו בעניין זה, שהיה הנושא המרכזי שהעסיק אותו בארבעת חודשי המאבק, שהסתיימו בניצחון השפה העברית.

בהקשר זה חושף בצלאל את השנאה העדתית מצד מובילי המאבק האשכנזים כלפי שותפיהם לעמדה הספרדים. "הפועל הצעיר" האשים את אנשי "החרות" בקבלת שוחד מאנשי הטכניון כדי שישנו את עמדתם, למרות ששום שינוי כזה לא התרחש. כשתבע עורך "החרות", חיים בן-עטר, את עורך "הפועל הצעיר", יוסף אהרונוביץ', לתביעת דיבה, סירב האחרון להתדיין בנימוק ש"אין זה לפי כבודי".

התחום הבולט השני היה החינוך. בזמן שהרבנים האשכנזים ניהלו מלחמת חורמה נגד החינוך העברי החדש ונגד הכנסת עברית ולימודי חול לתוכנית הלימודים, הרבנים ואנשי הציבור הספרדים תמכו בכך, ובמקרים רבים אף יזמו את השינויים. למעשה, כבר תלמודי התורה הספרדיים כללו לימוד עברית, חשבון, היסטוריה, ערבית וטורקית, ומקצוע הקודש המרכזי היה תנ"ך ולא גמרא, כמקובל אצל האשכנזים.

בשלב מאוחר יותר יזמה קבוצת משכילים ספרדים צעירים, ובראשם הסופר יהודה בורלא והמחנך דוד אגבבה, העמקת לימודי החול בתלמודי התורה, ולאחר שהבטיחו שהגישה הדתית לא תיפגע, הסכימו ראשי החינוך הספרדי להצעותיהם. תלמוד התורה הספרדי אף השתתף עם המוסדות הציוניים החילוניים בתהלוכת ט"ו בשבט, דבר שלא היה עולה על דעתם של תלמודי התורה האשכנזים.

ב-1868 יזמו כמה רבנים ספרדים הקמת בית ספר מודרני, שבו נכללו גם לימודי חול ושפות, וב-1870 יזם סגן הרב הספרדי ביפו, בן-ציון עוזיאל, לימים הרב הראשי הספרדי, "בית ספר הגון דתי ומדעי". רוב הרבנים הספרדים בלטו גם בהתנגדותם לחרמות של עמיתיהם האשכנזים על החינוך החדש. כך, למשל, נוסד ב-1856 בירושלים בית הספר למל, שנחשב למוסד המפתח בחינוך מודרני בארץ ובוויכוח עליו. הרבנים האשכנזים הטילו עליו חרם, בשעה שכל הרבנים הספרדים, למעט אחד, תמכו בו. בשלושת העשורים הראשונים לקיומו אף היה בית הספר נתון לפיקוח "עדת הספרדים" בראשות הרב הראשי. הרב יהודה הלוי, רבה הספרדי של יפו, אף פנה למייסדי בית הספר וביקש להקים סניף גם בעירו.

כשמשה מונטיפיורי שלח כסף להוראת השפה הערבית בתלמודי התורה, הורו הקנאים האשכנזים על חרם למי שיקבל את ההצעה. הרב אלישר, לעומת זאת, נימק את תמיכתו בה במלים: "הספרדים אשר נוכחו לדעת כי אין מוות בסיר ההשכלה ולא לימוד שפת הארץ תזיק אל הדת", שהרי הרמב"ם בכבודו ובעצמו כתב את ספריו בערבית. כשנפתח גן הילדים העברי הראשון בירושלים ב-1903, שוב הוחרם על ידי האשכנזים, ואילו הרב יעקב מאיר, מחשובי הרבנים הספרדים, התייצב ביום הפתיחה עם שני נכדיו כדי להכניסם לגן.

כתבים לענייני ערבים

התחום השלישי הוא העיתונות. ושוב, המחקר המקובל מזכיר את העיתונים האשכנזיים כראשית העיתונות העברית. לדעת בצלאל, יש בכך אפליה, שכן באותן שנים הופיעו גם לא מעט עיתונים בבעלות ובעריכת עיתונאים ספרדים. לדבריו, נכון ששני העיתונים העבריים הראשונים, "החבצלת" ו"הלבנון", היו בבעלות ובעריכה אשכנזית. הם הופיעו לראשונה ב-1863, אך הפסיקו להופיע עוד באותה שנה.

כאשר חודש "החבצלת" ב-1870, כבר היתה לצדו גם עיתונות ספרדית. מבחינה מספרית, מבין 102 העיתונים העבריים שהופיעו בארץ עד סוף התקופה העותמאנית, 22 היו של הציבור הספרדי. זה אמנם שיעור נמוך יחסית לשיעורם באוכלוסייה, אבל הוא לא מאפשר להדירם באופן מוחלט מהפעילות העיתונאית. בצלאל מדגיש במיוחד את חשיבותם של שני עיתונים ספרדיים: "המאסף", כתב העת התורני החשוב ביותר באותם זמנים, ו"החרות", שהיה אחד משני היומונים היחידים בארץ בשנות קיומו, ב-1909-1917.

מלבד תחומי הפעילות שלהם, הציונים הספרדים בלטו, לפי בצלאל, גם בפן אידיאולוגי אחד: רגישותם לשאלה הערבית. בשעה שהציונות הממוסדת, האשכנזית, התעלמה בראשיתה מקיומם של הערבים בארץ, ובוודאי מפוטנציאל העימות אתם, הספרדים גילו עמדה שונה. "החרות" הקדיש חלק ניכר מכתיבתו לסוגיה זו. לפי בצלאל, אחד מעורכי "החרות", אברהם אלמאליח, יכול להיחשב כראשון הכתבים לענייני ערבים בעיתונות העברית.

ביפו אף הקימו הספרדים ארגון בשם "המגן", ששאף להידברות עם נציגי הציבור הערבי. הציונים הספרדים יזמו שני כיווני פעולה מעשיים שנועדו להסברת העמדה הציונית ולהרגעת החששות הערביים: מצד אחד, הקמת עיתון יהודי בערבית, ומצד שני, כתיבה בעיתונות הערבית. מעצם היכרותם את השפה הערבית ואת מנהיגי הקהילה הערבית בארץ, הם היו המועמדים היחידים לעבודה מסוג זה. הם נחלו הצלחות מעטות.

מלבד כל הנתונים שמביא בצלאל, השאלה הגדולה היא כמובן מדוע נדחקו הספרדים ממעמדם במפעל הציוני. אפשר כמובן לתלות זאת בעצם העובדה שהפעילות הציונית הממוסדת נולדה באירופה והונהגה כולה על ידי אשכנזים, או לתלות זאת בהתנשאות אשכנזית. בצלאל מעדיף להסביר זאת באופי הגדרת הציונות לעומת הזהות הספרדית: "הציונות נתפשה כתנועה פוליטית אנטי-משיחית בעוד שהעליות הספרדיות, וכל הפעילות הציונית הספרדית, נתפשו כפעולה משיחית. אני טוען שעצם התפישה הזאת מוטעית. נכון שהיהדות הספרדית, בניגוד לאשכנזית, לא יצרה שבר והנגדה בין המסורת ו'היהודי החדש', אבל הפעילות הציונית שלה בהחלט נתפשה גם על ידה בהקשר ארצי ולא משיחי. בנוסף, רבים מחוקרי הציונות, כמו דוד ויטל, מדגישים מאוד את המימד הפוליטי-מדיני שלה כמה שמבחין בינה לפעילות יהודית קודמת ביחס לארץ ישראל. אכן, למימד הזה הספרדים היו פחות שותפים, ויותר השתתפו בפן המעשי והתרבותי שלה".

אלא שלפי בצלאל, כל הגדרת הציונות טעונה רוויזיה: "הציונות היא בוודאי גם תנועה פוליטית, אבל לא רק. הציונות היא התנועה להחזרת העם היהודי לציון. בוודאי שלא אכלול בה את כל היהודים שעלו בתקופות העתיקות לארץ כדי ללמוד תורה ולהיקבר בה, אבל אני כן רואה את כל מי שפעל להקמת יישוב יהודי תוסס בארץ כציוני, גם אם לא דיבר על מדינה".

משום כך, בצלאל מתחיל את תולדות הציונות כבר מהמחצית השנייה של המאה ה-18. אלא שלדבריו, כבר ביחס לתקופה זו מתחילה האפליה של המחקר והשיח הציוני ביחס לספרדים: "ב-1777 עלו לארץ כ-300 חסידים אשכנזים, וחוקר כמו מרדכי אליאב מתחיל אתם את הסיפור של חידוש היישוב היהודי בארץ. אבל באותה שנה ממש עלו גם 150 יהודים מתוניסיה לטבריה, ועוד כ-30 לצפת, אבל אותם לא מזכירים".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=952231&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0




              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  גאולת קרקעות – בכספי יהודי ארצות האיסלאם WB 09.02.08 16:11 1
  שכתוב ההיסטוריה ע''י ''היסטוריונים חדשים'' Big Joe 09.02.08 19:10 16

       
WB לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.7.02
12871 הודעות, 151 מדרגים, 294 נקודות.  ראה משוב
יום שבת ג' באדר א' תשס''ח    16:11   09.02.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. גאולת קרקעות – בכספי יהודי ארצות האיסלאם  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 09.02.08 בשעה 16:46 בברכה, WB
 
1. "הרצל הספרדי": מרקו יוסף ברוך


נולד בטורקיה, 1872, למד בפאריס, מורה ב"אליאנס" באלג'יר, היה פעיל גם במצרים ובבולגריה.
כמו הרצל, גם ברוך חזה את מדינת היהודים, אבל תחזיותיו היו מדוייקות יותר במובנים רבים. ברוך חזה את השתלשלות מלחמה"ע הראשונה, את הצהרת בלפור, את המנדט הבריטי ואת נסיונות הבריטים להתנער מהתחייבויותיהם ליהודים. הקים אגודות ציוניות, כתב מאמרים, הרצה ולימד. שלא כהרצל, הבין שלא ניתן להקים מדינה יהודים בחסות טורקית. בשל תחזיותיו הלא הגיוניות דאז ולבושו הבלוי, נדחה בידי הקהילות הספרדיות והאשכנזיות, כונה "לוקו" (המשוגע, בספרדית), ועסקני הקהילה באלג'יר אף הלשינו עליו לשלטונות כי הוא "משחית את הנוער באמצעות תיאור מעשי גבורה מופרזים של יהודים". כשנשלח, כציר איטליה, לקונגרס הציוני השני, העיתונים כינוהו "משיח שקר מימי הביניים". הרצל תקף את מרקו ברוך, כינה אותו "אנרכיסט", מנע ממנו לנאום והרחיק אותו ממוקדי ההשפעה. פוטר מהקונגרס הציוני אחרי שתקף את מדיניותו הפרו-טורקית של הרצל.
בקונגרס הציוני השלישי עלה לבמה על אף שלא ניתן לו לנאום, האשים את עשירי עם ישראל בבזבוז כספם על מותרות, במקום להקדישם לגאולת הארץ. הרצל הורה לסדרנים להורידו מהבמה ולמחוק את דבריו מהפרוטוקול. שבוע אחר-כך התאבד בפתח בית אהובתו בפירנצה. על שמו שכונת תל-ברוך.
ואולם על אף חוסר הלגיטימציה בחייו, חוקרים אחדים הכירו בדיעבד בערכו ההסטורי של ברוך. ד"ר יעקב וינשל כתב עליו ספר: "מרקו יוסף ברוך נביא מלחמת השחרור". ז'בוטינסקי כתב עליו: "הודות למרקו ברוך נגלה לי סוד המהפכה העברית".
מדוע, על אף שדייק יותר מהרצל בתחזיותיו, אומץ רק הרצל כחוזה המדינה "הרשמי" בידי כל זרמי הציונות? פתרון אפשרי לפי פרופ' רוברט וסטרייך ("מיתוס וזכרון"): "הרצל התאים להפליא לדיוקן הציוני של יהדות חדשה, שרירית, זקופת-קומה ואצילית… דמות גברית, פנים יפי תואר, זקן מרשים המזכיר את נביאי ישראל ועיניים חודרות. רבים דימוהו לנצר מלכותי העולה מן המתים עוטה אגדה פנטזיה ויופי… נראה כי יותר מתוכנו של מצעו הציוני, דימויו של הרצל הוא שהצית לפני כמאה שנה את דמיונו של העם היהודי". משמע, דמותו של הרצל כיהודי עם זקן אך ללא כיסוי ראש היתה נוסחה, סמל ומודל לחיקוי אשר ביקשה הציונות ליצור עבור היהודים אשר תהו מה דמות לו ליהודי החדש, אשר אמור שונה מאבותיו, להיות חילוני, בעל סממנים חלקיים ביותר וחיצוניים בלבד, תוך שסממנים יהודיים מקוריים ובלעדיים ליהדות (ככיסוי ראש, פאות וכיוצ"ב) מוסרים ונותרים סממנים חיצוניים "אוניברסליים" בלבד כדוגמת זקן.


2. "בן יהודה הספרדי" – נסים בכר.


בניגוד למקובל לחשוב, אליעזר בן-יהודה לא היה הראשון שהחיה את השפה העברית. ד"ר נחום מנחם: "דמותו של בן יהודה כמחיה השפה העברית היא חוסר איזון ושכתוב הסטורי". ד"ר שלמה הרמתי, בספרו "שלושה שקדמו לבן-יהודה" כותב: "התברר לי שההנחה המקובלת, בדבר היותו אבי שיטת 'עברית בעברית' מופרכת היא ביסודה, הן מן הבחינה המקצועית והן מפני שקדם לו נסים בכר". בכר, יליד ירושלים, מנהל "אליאנס" בטורקיה, הורה למוריו ללמד עברית ללא תרגום, והקדים בכך את נסיונו של בן-יהודה לעשות כן ב1882-. באותה השנה פתח בכר בי"ס בירושלים ובו לימדו המורים את כל המקצועות בעברית.
בכר היה מקורב לבן-יהודה, סייע לו במילונו והזמין אותו ללמד בבית-ספרו. גם הבלשנים יוסף הלוי וברוך מיטראני הקדימו את בן-יהודה. יתכן שבן-יהודה, שתרומתו אינה מבוטלת, הפך לסמל ציוני בזכות התנכלות החרדים לו ולמפעלו.


3. העליה הראשונה – לא היתה הראשונה.


העליה הראשונה, וגם עליית הבילו"יים שקדמה לה לא היו העליות הראשונות. טרם העליה הראשונה היו בישראל 24000 יהודים! כותבי ההסטוריה הציונית התעלמו מהם לאורך השנים, ובמקרה הטוב כינו אותם "הישוב הישן" ש"לא היה יצרני וחי מכספי החלוקה". התיאור אינו נכון, משום שהוא מתעלם מהיהודים הספרדים. אנשי הישוב הישן האשכנזי, שהיו מועטים (אחוזים בודדים מהישוב הישן), אכן התפרנסו רובם מהחלוקה, וחיו כתלמידי ישיבה, ואולם הישוב הספרדי, שהיווה את רוב האוכלוסיה, לא היה חרדי, היה יצרני, דיבר עברית באופן חלקי, לא התנגד לחלק מהמצע הציוני, וחלקו היה ציוני בעצמו, על פי מבחני ההתנהגות, וחשוב מכל בהקשר זה, כספי החלוקה שימשו אותו רק למטרות מוסדיות (הקמת בתי-כנסת וכיו"ב), כך שבין הישוב הישן הספרדי ובין הציונות החדשה האשכנזית לא היו הבדלים מהותיים. הישוב הספרדי אף ניסה, בשלב מסויים, לסייע לחילונים האשכנזים שנאבקו בישוב הישן האשכנזי.
ההתעלמות הבוטה ביותר בסוגיה זו היא מעליות התימנים. שנה לפני עליית 14 הביל"ויים ארצה (1882) עלו ארצה גם מאות תימנים, מתוך רגש תחיה לאומית, אולם עלייתם לא נספרה במניין העליות. חוקרים בעלי גישה פוסט ציונית סבורים כי ההסטוריונים שקדמו להם, שניסו לרצות את אנשי הזרם המרכזי, היו בעלי עניין להציג את הציונות כתנועה חדשנית וחילונית שלחמה בכוחות האופל, על אף שהעובדות לא תאמו את תפיסתם.


4. גאולת קרקעות – בכספי יהודי ארצות האיסלאם


בהסטוריוגרפיה הציונית לא ניתן משקל רב לתיאור מקור הכספים ששמשו את רוכשי הקרקעות הציונים, מטעמי אחדות ואחידות, ואולם תרומת יהודי עיראק לקרן הקיימת היתה גבוהה, באופן יחסי, פי תשעים, מתרומתם הכספית של יהודי פולין בתחילת שנות העשרים, השנים שבהם היתה תנופה גדולה ברכישת הקרקעות. רבים מהקיבוצים בצפון (18000 דונם באיזור נהלל, למשל) נרכשו בכספי תרומות יהדות ארצות האיסלאם. פעמים רבות חרגו יהודי ארצות האיסלאם ממכסות התרומה שהוקצבו להם. בנוסף, היו תורמים גדולים, שהעבירו תרומות אישיות. היקף הנצחתם, יחסית לכסף שנתרם, מצומצם מאוד (בי"ס כדורי, כפר יחזקאל).


5. תל-אביב נוסדה רק כשאשכנזים יסדו אותה


תל-אביב נוסדה, לכאורה, ב1909-, עם הגרלת המגרשים המפורסמת ל"אחוזת בית". ואולם, העובדות ההסטוריות מגלות שתל-אביב נוסדה עוד קודם לכן, בדמות יסוד נווה צדק ונווה שלום, שנבנו במהלך 20 השנים שקדמו ליסוד אחוזת בית. אך עם זאת, בהיסטוריוגרפיה הציונית שכונת אלה היו "השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו", בזמן שאחוזת בית, זכתה בתואר השכונה הראשונה של תל-אביב. בין שני הגושים האורבניים הללו, הצמודים זה לזה (רחוב השחר חוצץ ביניהן), אין כל הבדל מהותי מבחינה הסטורית או גאוגרפית, למעט העובדה שנווה-צדק ונווה שלום יוסדו ע"י אגודות ספרדים ואשכנזים, בדומיננטיות ספרדית (מויאל, אמזלג ושלוש), שעה שאחוזת בית יוסדה בעיקר בידי אשכנזים (רק כ 10 אחוזים היו ספרדים), ונשלטה בידי אשכנזים בלבד. ההסטוריוגרפיה הציונית נימקה את ההבדל בעיקר בהבדל בסגנון הבניה (באחוזת בית ישנן "ריאות ירוקות". בנווה צדק הבתים צפופים). לא רק שנווה שלום ונוה צדק הקדימו את אחוזת-בית, בשנה שבה יוסדה אחוזת בית, נוסדה בסמוך לה שכונת תימנים בשם "מחנה יוסף" שגם היא לא זכתה להכרה הסטורית כלשהי.

בנוסף לנושאים אלה, ישנם נושאים אחדים שלא סיימתי את פיתוחם, וזאת ייעשה, אם וכאשר, עם תחילת הרצת הסדרה, אבל ניתן לפרט אותם בקצרה:


6. המזרחים בשואה

ההסטוריוגרפיה של השואה מציינת את שואת יהודי יוון, בולגריה וכו', אולם מתעלמת משואת יהודי לוב, ומסבלם של יהודי לבנון, סוריה וכו' שהיו נתונות תחת שלטון וישי. גורמים שמרכזים כיום את תביעות היהודים נגד גרמניה (ועידת התביעות) הודו שהאפליה הקשה ביותר כיום בתחום הפיצוי לניצולי שואה נוגעת ליהודי לוב, שהיו כלואים במחנה גאדו סמוך לטריפולי. אלו למעשה, ניצולי השואה היחידים שלא מפוצים, עד היום, באופן עקרוני, כסקטור. בועידת התביעות מנמקים זאת בכך שארגוני היהודים שהשיגו את ההסדרים השונים עם הגרמנים לא טרחו לייצג את האינטרסים של יהודי לוב, שכן אינם מזרחיים.

7. גירוש כנרת

פרק ידוע בתולדות הציונות. עם הרעב בתחילת המאה גורשו מהמושבה כנרת כל התימנים. הגירוש התבצע בידי האשכנזים, שנשארו במושבה וצאצאיהם מתגוררים בה עד היום. התימנים שגורשו עברו לשכונת שעריים ברחובות. חלקם נטע דקלים בחצר כדי להיזכר במקום ממנו גורשו. זה פרק טעון ביותר בסדרה המוצעת. במסגרתו ניתן גם להתייחס לסוגיית יישובם של התימנים בשכונות נפרדות ומבודדות מחוץ לערים הגדולות, כשעריים ברחובות, מחנה יהודה ופג'ה בפ"ת, בחדרה וכיו"ב.


8. תרומת יהודי סוריה


ב1915- גירשו הטורקים את הנהגת הישוב. יהדות סוריה קלטה את דיזנגוף, שרת וילין, ניהלה עבורם את המגעים עם השלטונות, הקימה את תנועת "החלוץ", הקימה את ה"מחלקה הערבית" שהיתה בסיס לאמ"ן ולמוסד, וסיפקה את המודיעין למגעים המדיניים, סייעה בכספים, והיתה, למעשה, מרכז הפעילות הציונית בעולם. חלקה בתולדות הציונות נשכח כמעט כליל. אגב, מיתוס שגוי נוסף הוא כי ראש-פינה, היא גיא אוני, הוקמה ע"י הביל"ויים. האמת היא שהקימו אותה יהודים סורים חלבים שיצאו מצפת. הביל"ויים הגיעו אחר-כך.


9. מדוע כמעט אין מזרחיים בקיבוצים?

עד שנות השלושים לא הצליחו מזרחיים להתקבל לקיבוצים. ועדות הקבלה מנעו זאת מהם, באופן עקרוני, גם מאוחר יותר. ישראל קולת מסביר כי ההתבדלות וההתנשאות נבעו מתחושת עליונות.

10. כך פיצלו האשכנזים את הרבנות

החל מ- 1917 סירבו האשכנזים להכיר בסמכות ה"חכם באשי" הראשון לציון הספרדי, הפעילו לחץ, איימו ללכת לבריטים, וכך פוצלה הרבנות עד היום (כיום ישנה תוכנית לבטל את הפיצול). את השד העדתי הוציא מבקבוקו לראשונה הרב מנחם מנדל בראשית המאה התשע-עשרה, רב אשכנזי שלא הסכים להתפלל במניין עם ספרדים, והקים לו מניין אשכנזי נפרד.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Big Joe לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 2.9.05
129229 הודעות, 268 מדרגים, 282 נקודות.  ראה משוב
אור ליום ראשון ד' באדר א' תשס''ח    19:10   09.02.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  16. שכתוב ההיסטוריה ע''י ''היסטוריונים חדשים''  
בתגובה להודעה מספר 0
 
כשם שיש קבוצה של "היסטוריונים חדשים" אשכנזים שמשנים לשכתב את ההיסטוריה, יש גם כאלה מבין הספרדים. ללא שום בסיס מדעי, ועם אג'נדה זועקת למרחקים הם מנסים לשכתב את העבר. הם מתבססים על בורות של רוב הקוראים והעדר כלים לניתוח.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
       


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות