מישהו רוצה לקנות בית נחמד באשקלון?  

עבור אנשי השמאל ההתמודדות עם המציאות הטופחת על פניהם הולכת ונעשית קשה מתמיד ובריחה קלה לסיסמאות נעשית כמעט בלתי אפשרית אז אני בהחלט יכול להבין את המצוקה בה אתה שרוי אבל עצימת העיניים הזו והבריחה מהציאות, ההתעלמות השיטתית מעובדות, הן אילו שהוליכו אותנו להיכן שאנחנו נמצאים. מי שעיניו בראשו ראה את העתיד כבר לפני הרבה שנים, ראה עתיד שהשמאל העדיף לסובב את פניו ממנו כי הוא לא תאם את המשיחיות שהיה אחוז בה.

אין ספק שצורת המחשבה השבלונית שלך מקשה עליך להתמודד עם צורות מחשבה מורכבות יותר, לדוגמא, אנשים בעלי דעה מוגדרת שלעיתים חופפת דעה של מפלגה מסויימת ולעיתים לא, כלומר, אנשים שאינם מזוהים באופן מוחלט עם שום גוף פוליטי. ברור לי שלהסביר לך קיומה של אפשרות כזו שקול לנסיון להסביר לתינוק בן שנה את קיומו של לוח הכפל. פשוט תנסה לקבל את זה כעובדה.
מכאן נובע שהליכוד מעניין אותי כקליפת השום או כשלג דאשתקד. לא זכור לי שהצבעתי עבורם אי פעם, אולי פעם אחת לפני חמש עשרה שנים בערך, אבל אני לא ממש בטוח.
הטיעון המטומטם שלך שאני מנסה לסלף את המציאות הוא עצמו סוג של סילוף מציאות שאתה נזקק לה על מנת להתמודד איתי. לא הזכרתי את הליכוד בהודעותיי. עבורי אין הבדלים גדולים בין רוב אנשי הליכוד לאנשי קדימה וכתבתי זאת כאן פעמים רבות. לא רואה את נתניהו מטפל באופן שונה בטילים על אשקלון. הפתרונות היחידים שיעזרו אינם נחלת ה main stream הפוליטי שנתניהו והליכוד נמנים עליו.

שקרים אחרים שלך (בנושא המצב הבטחוני לפני עשרים וחמש שנה) הם עלבון לאינטלגנציה ומהווים תעמולה זולה וירודה, משהו בסגנון הערבי, כמו לדוגמא: לא היה כאן עם יהודי, היהודים אינם עם, הפלשתינאים הם עם עתיק. שקרים כל כך מופרכים שיתרונם הגדול הוא בעוצמת מופרכותם.

אין לי ספק שהדרך היחידה שלך ושל אנשים האוחזים בדעות כמו שלך הוא להמשיך להיאחז בשקרים. אין לכם דרך אחרת. כל מה שרציתם, קרס. כל מה שחשבתם שיקרה, מתנפץ מול עינכם. כל אילו שעליהם הנחתם את מלוא יהבה של מדינת ישראל עליהם, מעולם לא התכוונו להיות שם עבורכם. אין דבר אחד בהשקפת עולמך העלובה שעוד יכול למצוא עוגן במציאות מה שמביא אותך כמובן באופן טיבעי לידי שכתוב ההיסטוריה ויצירת בסיס עובדתי שיקרי על מנת שתוכל להתמודד עם הכאוס הנוכחי שכולו פרי השקפת עולמך הממומשת.

מי שבחר להתעלם מהתרחיש הכל כך הגיוני שנטישת ציר פילדלפי תוביל להברחת טילים אל תוך הרצועה, אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו כאשר אותם טילים נוחתים בלב אשקלון.

לגבי השאלה מה אני מציע. אתחיל מהשלילה. הטעות הכי גדולה בעיני תהיה לצאת לפעולה קרקעית מאסיבית. פעולה כזו משמעותה תהיה משחק לידיהם של החמאס ומלחמה על פי כללים שהם קובעים ותנאי שטח נוחים להם. מלחמה כזו תעלה לנו בחיי חייילים רבים ללא שתוכל להביא לידי הפסקת ירי הטילים ועל כן כשלונה ידוע מראש. האפקט הפסיכולוגי של כשלון פעולה כזו יהיה חמור מאין כמוהו, הוא יעצים את תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת של מדינת ישראל להגן על עצמה, על עריה ועל אזרחיה ויאיץ את אובדן חוסר האמון, הן של אזרחי המדינה והן של דעת הקהל הבינלאומית, ביכולת מדינת ישראל להתקיים.

ושתי פצצות האטום כן הביאו לכניעה של היפאנים.

נטל ההוכחה על מי שחשב שאפשר להתעלם מדברי ערפאת:
"הו אהוביי אל תשכחו שהמועצה הלאומית הפלשתינית שלנו קיבלה את ההחלטה ב-1974 (חתימת האמנה הפלשתינית), היא קראה לכינון רשות לאומית על כל חלק של אדמה פלשתינית שישוחרר או שממנו הישראלים ייסוגו. זהו פרי מאבקכם , קורבנותיכם והג'יהאד שלכם"..."זהו רגע השיבה, הרגע של הצבת כף הרגל על האדמה הפלשתינית המשוחררת הראשונה"
מתוך שידורי הטלוויזיה הירדנית ביום חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן 13.9.93

"אני שולח מכאן את הברכה הנלבבת לכל אחינו הנמצאים ממדבר הנגב ועד הגליל, אני מצטט את דברי האל מתוך הקוראן – "שנעשה אנשים אלה מנהיגים לעמם" – כן, כן, כן" הפסוק במלואו פורסם בעיתון אל נאהר ובו נבטיח האל למדוכאים כי יירשו את האדמה ויוכיחו לגייסות פרעה והמן את מה שמפניו חששו
סיפור עצוב, עמוד 107

"ההסכם הזה (אוסלו), אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם שנחתם בין נביאנו מוחמד "ו(שבט) קורייש ואתם זוכרים שהחליף עומר דחה את ההסכם הזה כשביתת נשק בזויה" ערפאת בנאום במסגד ביוהנסבורג 1994

"כולנו תוכניות של מקריבי חייהם, שהאדה – מתאבדים. ואני אומר לחללים והמתאבדים שכבר מתו בשמם של החללים המתאבדים שעודם בחיים: שבועתנו בעינה עומדת והתחייבותנו בתוקפה להמשיך במהפכה"
ערפאת בנאום ביום הפתח 1.9.95

"אנחנו גאים בתפקיד האישה הפלשתינית מאביר ועד דלאל" ערפאת 24.1.95, יומיים לאחר מתקפת הטרור בבית ליד. אביר וואחידי השתתפה ברצח צבי קליין ליד רמאללה כמה שנים קודם לכן ודלאל אל מוגרבי השתתפה במתקפת הטרור בכביש החוף.

"אנו נמשיך בג'יהאד, ג'יהאד ארוך, ג'יהאד מסובך, ג'יהאד מתיש, הרוגים קדושים, קרבות, אולם זה השביל לניצחון, שביל התהילה, דרך הג'יהאד" ערפאת נואם לפני פועלים פלשתינים ב-1995

"ואחר כך בא הסכם (אוסלו) על הטוב והרע שבו. ואם מישהו מכם יש לו התנגדות להסכם אוסלו, הרי לי יש אלף. אבל אחי, אני רוצה להזכיר לכם דבר מה: כאשר הנביא חתם על הסכם חודייבה... אני רק מזכיר לכם. אינני מביא דבר משלי, רק מזכיר לכם" ערפאת באוניברסיטת קהיר באוגוסט 1995

נטל ההוכחה על מי שהבטיח הבטחות שווא:
"המדינה הפלשתינית שתעז לתקוף את ישראל או לסכן אותה לא תשוב להיות מדינה. היא תיכבש תוך 24 שעות והיא תהיה יהודה ושומרון לצמיתות" יוסי שריד, ידיעות אחרונות, 6.3.91

נטל ההוכחה על מי ששקע בעולם של דמיון ומשיחיות שקר:
"אין זה הסכם בין מוסדות בלבד. זהו הסכם בין שני עמים... לא עוד מלחמה, לא עוד טרור, לא עוד אלימות. בארץ הזאת ישלוט השלום" שמעון פרס בכנסת, ארבעה ימים לפני חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון 9.9.93

"אני מכריז שהסכסוך נגמר. היום הסכמנו להבטיח לאמהות ולילדים, ערביות ערבים, ישראלים, יהודים, ששום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק" שמעון פרס בקהיר 93

נטל ההוכחה על מי שבחר באופן קונסיסטנטי להתעלן מהנורות האדומות שנדלקו סביבו:
"אם יתברר שיש הסכם בין הפת"ח לחמאס, אראה בזאת הפרה חמורה של הסכם אוסלו" יצחק רבין
"אם ג'יהאד הוא המסר של ערפאת, אראה בזאת הפרה חמורה של הסכם אוסלו" יצחק רבין

"אם לא יודיע ערפאת כי דבריו ביוהנסבורג (ועידת דרבן) בטלים ומבוטלים לא תקיים ישראל את ההסכם עימו" יוסי שריד

"מאוד לא נעים לשמוע את מה שאני שומע מהפלשתינאים. הם לא מדברים על הבית בחברון או על גבעת התמר, הם מדברים על גבעת האוניברסיטה בתל אביב" מוטה גור, סגן שר הביטחון בראיון בעיתון הארץ 30.2.95

נטל ההוכחה על מי שחשב כי ניירות מהווים תחליף לשטח בעל עומק אסטרטגי ועל מי שלא הבין כי לא ניתן לסובב את גלגל ההסטוריה אחרוה:
"כששאלתי את מר רבין לפני חודשים אחדים לפשר הסתירה בין סעיף זה בהסכם אוסלו לבין עמדתו והסבריו הגיב ראש הממשלה כמומחה למשפט וכסמל האמינות: זה מה שיפה בהסכמים – יש לך סעיף ואחריו מופיע סעיף הסותר אותו" בני בגין, "סיפור עצוב" עמוד 98

נטל ההוכחה על מי שלא הצליח לראות קדימה את תוצאות מעשיו המופקרים:
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים לנו, הרי הבטיחו לנו קטיושות מעזה... לא הייתה עוד אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה" יצחק רבין 1994

"הליכוד הפחיד אותנו, שיהיו קטיושות מעזה, הינה כבר מלאה שנה לתהליך אוסלו ואין שום קטיושות..."
שמעון פרס 1994

הבנת על מי נטל ההוכחה? מי שטועה כבר חמש עשרה שנים ומבקש ללכת באותה דרך בתקווה הזויה שדרך כושלת חמש עשרה שנה תניב לפתע פתרון, עליו מוטל נטל ההוכחה. ומאחר ורסן השלטון בידי מחזיקי אידיאולוגיית השמאל, מדוע שלא יוכיחו לנו כיתד הם פותרים את הבעיה בדרכם? הרי הכוח בידיהם, מי עוצר בעדם? מדוע הם לא מצליחים להביא את הפתרון?

אין לך תשובה עניינית מלבד השפרצת תעמולה שקרית בשיטה בזויה.
אתה מאשים אותו בסטיה מהנושה, אבל... אתה עצמך סוטה ומושך את
הדיון לכוון תעמולה השקרים של השמאל.

לא מקרה שאת משיבה במקום גלובוס.

יש שמאלנים אם דעות שמאלניות ויש מי שעוסקים בתעמולה שמאלנית.

כל השאר כתוב בתולדות הסזון-אליהו גולומב(מפקד הסזון אמר:

"להם יש את הכוח לנו את התעמולה"

"מנגנון התעמולה בידינו ואנו נכוון את כותב ההסטוריה"

"לא חשוב אם אנו נירה את הכדור הראשון במלחמת אחים מנגנון
התעמולה הוא בידינו. ואנו נכוון את כותב ההסטוריה. תמיד תהיו
אתם המתחילים במלחמת אחים"

"די לדם ולדמעות..."

כריסטופר ברדר

בעת הפלישה לסואץ (30 באוקטובר 1956) הסביר אבא אבן, שגריר ישראל לאו"ם באוזני מועצת הביטחון את ההתגרויות, מהן סבלה ישראל:

"במשך שש שנים בהן נמשכת הלחימה, תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק, אירעו אלף שמונה מאות ארבעים ושלושה מקרים של שוד מזוין וגניבה, אלף שלוש מאות שלושים ותשעה מקרים של התנגשויות מזוינות עם כוחות מצריים חמושים, ארבע מאות שלושים וחמישה מקרים של חדירה משטח שבשליטה מצרית, מאה שבעים ושניים מקרים של חבלה, שבוצעו על ידי יחידות-צבא מצריות, הפדאיין, בתוככי ישראל. כתוצאה מפעולות אלה נפצעו שלוש מאות שישים וארבעה ישראלים ומאמה ואחד נהרגו. בשנת 1956 בלבד, כתוצאה ממעשי תוקפנות מצריים, נהרגו עשרים שמונה ישראלים ומאה עשרים ושבעה נפצעו".

במספרים אלה היה יסוד איתן של העילה למלחמה (Casus belli), אשר חייב דיון במועצת הביטחון. נימוק זה הועלה שוב תוך שימוש בנתונים מספריים של משה דיין.
העדפתו של דיין למלחמה כוללת והכרזתו המורידה את המסך על פשיטות הלילה היו הודאה עקיפה בעובדה, כי פעולות התגמול לא פתרו את בעיות הביטחון של ישראל - ואף החריפו אותן. הן הפגינו את עוצמתו של צה"ל והעלו את רמת הלחימה של הצבא הישראלי, אולם הן לא הפסיקו את פעילות הפדאיין. בשנת 1953 היה המספר הכולל של הנפגעים מפשיטות הפדאיין: מאה שישים ושניים פצועים וחמישים הרוגים. שנה לאחר מכן עלה מספר הנפגעים למאתיים חמישים ושניים, מהם מאה תשעים ושניים ליד הגבול. מספרם הכולל של ישראלים שנהרגו או נפצעו מאז מלחמת העצמאות ועד ל"מבצע סיני" הסתכם באלף מאתיים שלושים ושבעה. בהתחשב בנסיבות, היה זה רק עניין של זמן עד שתפרוצנה פעולות איבה בהיקף מלא. ישראל המתינה בסבלנות לשעת הכושר לתגובה. שעת הכושר הגיעה ב1956.
מרטין גילברט מצטט את מספרי היהודים שנהרגו על ידי הפדאיין מירדן וממצרים, כדלקמן: 1951 - מאה שלושים ושבעה: 1952 - מאה שישים ושניים; 1953 - מאה שישים ושניים; 1954 - מאה שישים ושבעה; 1955 - מאתיים שבעים שמונה. סך הכל: תשע מאות ושישה ועוד חמישים וחמישה מסוריה ועוד שישה מלבנון. סך הכל: תשע מאות שישים ושבעה.
ניתן להשוות במידה מסוימת בין רמת הטרור לפני "מבצע סיני" לבין רמת הטרור לפני ואחרי אוסלו. הטרור, הוא שגרם, בסופו של דבר, למנהיגי ישראל לשאוף למשא ומתן עם אש"פ.
המספרים מציגים את רמת הטרור, אחרי אוסלו, הנסבלת באופן רשמי או רשמי-למחצה, לעומת המספרים, אשר היו נסבלים לחלוטין על ידי הממשלות בימיה הראשונים של המדינה. ד"ר בירנבאום אומר, כי משנת 1950 עד 1956 אירעו אלף שמונה מאות ארבעים ושלושה מקרים של שוד מזוין וכי הפדאיין טענו לאלף שלוש מאות שלושים וחמישה נפגעים ישראלים, מהם ארבע מאות עשרים ושלושה הרוגים ותשע מאות ועשרה פצועים. בשנת 1953 נהרגו חמישים ושבעה ישראלים בהתקפות מתחומי ירדן. בשנת 1954 נהרגו שלושים וארבעה, בשנת 1955 נהרגו אחד-עשר ובשנת 1956 נהרגו שבעים וארבעה ישראלים. נטען, כי הירידה נגרמה כתוצאה מפעולת התגמול בקיביה, באוקטובר 1953. בשנת 1956 נרצחו עשרים שמונה ישראלים בהתקפות מתחום מצרים ועוד מאה עשרים ושבעה נפצעו.

בני מוריס ואיאן בלאק טענו, כי משנת 1948 אירעו מאות מקרים של הסתננות מדי חודש, עד חודש אפריל 1952 בוצעו ארבעת אלפים פשעים על ידי המסתננים על אדמת ישראל. רוב המקרים התבטאו בגניבות, אולם היו גם מאה מקרים של רצח ישראלים. מספר ההרוגים עלה לשלוש מאות עד פרוץ מבצע סיני.
מוריס ובלאק מתייחסים למניע. הם מצטטים את הנספח הצבאי הירדני בקהיר ומגלים, כי הניסיון היה מיועד לערעור המורל הישראלי, לגרום לירידה מן הארץ ולהפחית את העלייה אליה, באמצעות זריעת פחד, אובדן ביטחון, ערעור האמון בצבא ובממשלה (כאז, כן עתה).

דובר צה"ל הודיע, כי מאה עשרים וחמישה ישראלים נהרגו מ29 בספטמבר 2000 עד יולי 2001, על ידי הפלשתינים, בחמשת אלפים שבע מאות ותשע התקפות (מניין ההתקפות אינו כולל יידויי-אבנים ובקבוקי-תבערה) . הטבלה דלהלן מגלה את עוצמת ההתקפות נגד אנשים ורכוש ביש"ע (ארבעת אלפים, שש מאות תשעים ושישה) בתקופה שמ29- בספטמבר 2000 עד 30 באפריל 2001 (לא כולל יידויי-אבנים) לשכת דובר צה"ל הודיעה ל-IMRA, כי אין בידיה נתונים לגבי אירועי יידויי-אבנים. עם זאת, ד"ר לרנר טוען, כי מספר התקריות של יידויי-אבנים על רכב אזרחי עולה בהרבה על מספרן של כל שאר ההתקפות. דו"ח ועדת שמגר על הטבח בחברון (ע"מ 167) מוסר, לדוגמא, כי מאז תחילת האינתיפאדה (המקורית) עד ה3 באפריל 1994, אירעו מאה חמישים וארבעה אלף, שבע מאות חמישים וארבע תקריות של יידויי-אבנים, לעומת שמונה מאות עשרים ואחת תקריות-ירי. אם נצרף מספרים אלה לנתונים הסטטיסטיים העכשוויים, פירושו של דבר הוא, כי אירעו יותר משמונה מאות אלף מקרים של יידויי-אבנים. אומדן זה אינו מדויק מאחר שבעקבות אוסלו מלאו הגדה המערבית ורצועת עזה במיליציות חמושות ומאומנות, ובכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, בעוד שבתקופה שלפני האינתיפאדה נחשבו תקריות-ירי לאירוע יוצא דופן.

סה"כ יהודה/שומרון עזה הערות
4,696 2,396 2,300 מספר כולל
3,230 1,535 1,695 ירי אל מתקנים צבאיים
344 245 99 ירי אל קהילות
762 493 269 ירי אל רכב
170 81 89 פצצות שהתפוצצו
123 7 116 רימוני יד
67 35 32 פצצות שהתגלו (לא התפוצצו)

הסטטיסטיקה שלאחר אוסלו מגלה, אפוא, מצב ביטחוני חמור, בהשוואה לתקופה שלפני אוסלו. בחמש השנים שמאז חתימת ההסכמים נהרגו יותר ישראלים (מאתיים שבעים ותשעה גברים, נשים וילדים) מאשר בחמש עשרה השנים שלפני כן (מאתיים חמישים וארבעה). באותן חמש שנים נרצחו חמישים אחוזים יותר מאשר בכל תקופת האינתיפאדה הראשונה. עד ספטמבר 1998, נהרגו מאתיים שבעים ותשעה ישראלים בתשעים ושנתיים בתקפות רצחניות.
9 בדצמבר 1987 עד 9 בספטמבר 1993 (שש שנים): מאה שבעים ושניים הרוגים
9 בספטמבר 1993 עד 11 בספטמבר 1998: מאתיים שבעים ותשעה הרוגים
הטבלה דלעיל מציגה את מספר הישראלים שנהרגו בכל חודש בהתקפות טרור פלשתיניות מתחילת האינתיפאדה בדצמבר 1987 עד אוגוסט 1998. היא מחולקת לקטעים, המציינים שינויים משמעותיים במצב הפוליטי. הקו האדום מציין את הרמה הממוצעת של הרוגים במשך כל תקופה פוליטית. את אותם הנתונים ניתן לראות גם מנקודת השקפה אחרת, כדלקמן.
בשנה שמספטמבר 1994 ועד ספטמבר 1995 היו יותר מפי-שניים קורבנות טרור ישראלים, מאשר בשנה שמספטמבר 1991 ועד ספטמבר 1992. מספרם של הרוגי הטרור עלה בשבעים ושלושה אחוזים בשנתיים שלאחר אוסלו לעומת השנתיים שלפני חתימת ההסכמים. (הנתונים דלעיל אינם כוללים הרוגים כתוצאה מהתקפות החיזבאללה והרוגים ישראלים בארצות אחרות) העלייה אירעה בעיקר בתחומי הארץ, שבתוך גבולות 1967 ולא ביהודה, שומרון וחבל עזה. ההתקפות על ישראל שבגבולות 1967 נמשכות בהתמדה למרות שתשעים ושמונה אחוזים מן הפלשתינים חיים תחת שלטונה של הרשות הפלשתינית.

במונחי האינתיפאדה הקודמת, הנחשבת לתקופת-משבר בניהול הביטחון של ישראל ותרמה לצורך ב"פתרון מדיני" לבעיה הפלשתינית, יש לראות את הנתונים הממחישים, כי מספר ההרוגים על ידי טרוריסטים פלשתינים במשך חמש השנים שלאחר אוסלו (מאתים שבעים ותשעה) עולה בחמישים אחוזים על מספר ההרוגים במשך שש השנים מאז האינתיפאדה - מאה שבעים שניים.
6 שנות האינתיפאדה (מ9 בדצמבר 1987 ועד 9 בספטמבר 1993): מאה שבעים ושניים
5 שנים מאז אוסלו (מ9 בספטמבר 1993 ועד 11 בספטמבר 1998): מאתיים שבעים ותשעה

מהשוואה שבין שבעת החודשים הראשונים של כל תקופה מתברר, כי התקופה שמאוקטובר 2000 עד אפריל 2001 הייתה אלימה יותר מאשר האינתיפאדה שהחלה ב9 בדצמבר 1987. הממוצעים היומיים של שני האירועים הקטלניים וההרוגים על ידי פלשתינים היו בחמישים אחוזים גבוהים יותר בין אוקטובר 2000 לאפריל 2001, בהשוואה לשבעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה. לגבי הישראלים ההבדל מודגש עוד יותר; הממוצע היומי של תקריות קטלניות באינתיפאדת אל-אקצה גבוהה פי עשרה ויותר מזה של האינתיפאדה הראשונה. הממוצע היומי של הרוגים גבוה פי חמישים ויותר. תוצאות דומות מתקבלות מהשוואה של הממוצעים של שבעת החודשים הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצה עם המוצעים של כל תקופת האינתיפאדה הראשונה. מעניין, כי הן לגבי הישראלים והן לגבי הפלשתינים עלה הממוצע היומי של התקריות הקטלניות ושל הרוגים בערך פי שלושה, בתקופה שמאוקטובר 2000 ועד אפריל 2001, בהשוואה לתקופה שבין דצמבר 198 לספטמבר 1993.

בינואר ובמארס 2001 היו כל ההרוגים הישראלים אזרחים. השיעור הממוצע החודשי של הרוגים אזרחים ישראלים הגיע לשישים ושניים נקודה שישה אחוזים. מהשוואה בין שבעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הנוכחית לאינתיפאדה הראשונה עולה, כי זו קטלנית פי שלושה הן לפלשתינים והן לישראלים וכי המגמה נוטה לעלייה בשיעור ההרוגים הישראלים, שבתחומי ישראל שלפני 1967, במשך שבעת החודשים הללו, חמישים שניים נקודה שישה אחוזים מן ההרוגים הישראלים היו בגדה המערבית, שלושים וארבעה, נקודה שישה אחוזים בתוך ישראל שלפני 1967 ושניים עשר נקודה שמונה אחוזים ברצועת עזה. למרות הסטטיסטיקה הכוללת, עלה שיעורם של ההרוגים הישראלים בתחומי ישראל בגבולות שלפני 1967 ביותר מפי שניים לעומת התקופה של ארבעת החודשים הראשונים לפרוץ האלימות. תהיינה התנודות הסטטיסטיות אשר תהיינה, ביטחון הפנים בישראל בגבולות שלפני 1967 לא השתפר כתוצאה מ"תהליך השלום".
הטבלה דלעיל מציגה את מספר ההרוגים הישראלים בהתקפות טרור בכל אחת משלושים השנים מאז 1967 . היא מציגה את הגידול במספרם אחרי ספטמבר 1993. בשנת 1965 ביצע פת"ח שלושים וחמש פשיטות חבלה אל תוך ישראל ובשנת 1966 היו ארבעים ואחת התקפות טרור, בעיקר בהשראתה של מצרים, מאחר ובתגובה להתקפות התגמול ניפץ המלך חוסיין את פעילות הטרור משטחה של ירדן. במחצית הראשונה של שנת 1967 אירעו שלושים ושבע פעולות חבלה. כולן היו חלק מן ההסלמה לקריאת מלחמת 1967. אף על פי כן נראה, כי הן חמורות פחות מן המצב עמו מתמודדת ישראל מאז שנת 1993.

מתוך הצגת המעטה הדקיק של הסכמים שנחתמו על ידי הפלשתינים לעומת מספרם המצטבר של ההרוגים הישראלים, מתחילה להתברר תמונה נוספת. אחרי קיפאון בין התקופה שלפני "הפעימה" של חברון והכישלון של קמפ-דיוויד II, מופיעה עלייה חדה מאד בתרשים, כאילו היו שתי תקופות גרועות יותר מכל צד של תקופה טובה יותר.
בתרשים אלה ניכרת עלייה תלולה, לאחר הסכמי אוסלו .

תרשימי תדירותם של מעשי האלימות דלהלן מצביעים כל כך, כי כל אימת שהסכם עומד על הפרק, מופיעה ירידה בתדירותם של מעשי אלימות טרוריסטיים, הנמשכת מספר ימים או חודשים ובהתקרב מועד החתימה חלה עלייה בתדירותם. תדירות האלימות עולה שוב לאחר אותה תקופה של שקט יחסי - מלבד בתקופת כהונתו של נתניהו. במשך תקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה פחתה התדירות, אולי בשל ההבטחות הרצופות. תקופות התדירות הגבוהה ביותר אירעו בשנים 1995-1993 ובמשך האינתיפאדה השנייה.

דני רובינשטיין טען בשנת 1998, כי נתונים שנמסרו מלשכת ראש הממשלה במלאת חמש שנים להסכמי אוסלו היו מגמתיים והתעלמו מנתוני הטרור, המתייחסים להתקפות מחו"ל לפני ההסכמים. התקפות של פלשתינים בששת החודשים שקדמו לחתימה על הסכמים גרמו לחמישה עשר הרוגים ישראלים והיו עוד שישה עשר הרוגים בששת החודשים שלאחר החתימה על ההסכמים. מסקנתו היא, כי "קו פרשת המים האמיתי בדפוסי הטרור הפלשתיני לא היה הסכם אוסלו, אלא הטבח במערת המכפלה". האירועים אחרי 1998 וממוצעים שנתיים השוואתיים של מקרי מוות כתוצאה מטרור, שהתרחשו הרבה לפני ששת החודשים שקדמו לחתימה על ההסכמים, מצביעים על הסכנות הטמונות בהנחות שטחיות (כגון "התקפת הטרור שהיו לה השלכות חמורות ביותר על הסכם אוסלו בוצעה למעשה על ידי ישראלי...").
ניתוח לטווח קצר של מספרי האבדות בעקבות מאמציו הכושלים של אהוד ברק לשאת ולתת על הסדר הקבע עם הפלשתינים, מוצג בצורה גרפית, כדלהלן. התרשים מציג ירידה במספר ההרוגים הפלשתינים לעומת עלייה בהרוגים הישראלים. הם מוצגים, מדי שבועיים, במשך תקופה של שבעה חודשים.

תקופת קיץ 2001 שמה ללעג ולקלס את "תוכנית טנט". מאז הפסקת האש בתיווכה של ארצות הברית הפרו הפלשתינים שוב ושוב את התחייבויותיהם, על ידי המשך ביצוען של התקפות טרור נגד ישראלים. ניתן להציג את תרשים חודש יוני, כדלקמן:
עד עתה (עד ה20- בינואר 2002 - ולפיכך המספר גדול יותר), בתקופת ממשלת שרון רצחו הערבים מאתיים ארבעים ושלושה ופצעו אלפיים, חמשת מאות שבעים ושבעה (מהם רבים שהפכו נכים לצמיתות). מן ה14- באוקטובר ועד 19 בנובמבר 2001 סוכלו שישה עשר פיגועי טרור חמורים על ידי ישראל ולא על ידי הרשות הפלשתינית, האמורה למנוע אפשרויות לפיגועי טרור.
נתונים אלה אינם מציגים מספרים של יידויי- אבנים על כלי-רכב הנעים בכבישי יהודה, שומרון וחבל עזה. הם מגלים רק את מה שנחשב כראוי לדיווח ולתיעוד. לעומת זאת הם מייחסים העדפה לנפגעים האזרחים, הטבועה בחותם ברור של העדפת הטרור. פרופסור או'בריאן מציין, כי ההתקפות של אש"פ כמעט שאינן מכוונות נגד אנשי צבא או מתקנים צבאיים, אלא הן בעיקר פעולות טרור. "מתוך שלוש מאות חמישים ושלוש התקפות טרור בישראל, אשר הסבו אבדות בנפש, מחודש יוני 1967 עד אוקטובר 1985, רק עשרים וחמש היו נגד צה"ל או כוחות הביטחון ואף לא אחת נגד מתקנים צבאיים. רבים מן החיילים שהותקפו לא היו בתפקיד, דהיינו, הם הותקפו ב"טרמפיאדות". השוואה בין אזרחים לבין אנשי כוחות הביטחון, לפי הנתונים דלהלן, מעלה כי הטקטיקה לא נשתנתה למרות תהליך אוסלו. אנו יודעים, כי אם המספרים המוצגים על ידי העיתונאי זאב שיף הם מדויקים (מספרם הכולל של ישראלים שנהרגו או נפצעו בין מלחמת העצמאות לבין "מבצע סיני" מגיע לאלף מאתיים שלושים ושבעה), אזי המספרים דאז, אכן דומים למספרים של הסכסוך הנוכחי בתקופה שמספטמבר 2000 ועד ינואר 2002 - אולם לפי ספירות אחרות המספרים שלאחר אוסלו גרועים עוד יותר! נראה, כי מספרים כאלה אינם יוצרים, עתה, תחושת דחיפות ואי-סובלנות, כפי שיצרו אך לפני חמישים שנה.

תקריות חמורות, המאיימות ומסכנות אזרחים מתרחשות, לעתים קרובות, בתוך ישראל, בגבולות שלפני 1967, בקביעות וללא כל הגבלה לשטחי "ההתנחלויות". המספר הגבוה ביותר של נרצחים בתל-אביב, נתניה, חיפה וירושלים מוכיח, כי גם טבלאות של מספר ההתקפות עלולות להסתיר את מספר ההרוגים בכל תקרית, שהוא אמת המידה לפגיעותה של האוכלוסייה האזרחית.

התרשים דלהלן כולל את האבדות שנגרמו בפעילות מבצעית או בעקבות פיגועי-טרור. הנתונים משקפים את הסכנות להן חשופים, עד תחילת שנת 2000, מי שחיים מעבר ל"קו הירוק", למרות ההבטחות, כי מדובר ב"תהליך שלום". מגמה חשובה היא קציר הדמים הקבוע בתוך תחומי ישראל, שלפני 1967, המפריך את התעמולה של אש"פ ומדינות ערב, לפיה האלימות נגד הישראלים היא תוצר של "הכיבוש" (אלא אם מדובר במשמעות האסלאמית, לפיה כל אדמה שהייתה אי-פעם מוסלמית יש לתבוע את החזרתה, על פי דין). מבחינה סטטיסטית חלה ירידה בביטחונם של הישראלים בתוך "הקו הירוק", אחרי הסכם אוסלו, לעומת המצב לפניו.

להלן מעין דפוס-כולל:
במשך התקופה משנת 1987 עד 1999 הממוצע החודשי הגבוה ביותר של הרוגים ישראלים היה בתקופת ממשלת רבין / פרס (6.0), נמוך יותר בתקופת ממשלת שמיר (2.7) והנמוך ביותר בתקופת ממשלת נתניהו (1.9), בעוד שהממוצע החודשי של הרוגים פלשתינים בתקופתן של שלוש הממשלות ירד, כדלקמן: שמיר - 18.7; רבין/פרס - 10.1; נתניה - 3.3. פיצוצים גרמו למותם של 54% מן הישראלים שנהרגו על ידי פלשתינים בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות (DOP), בהשוואה ל2.4% בלבד בתקופה שלפני ההצהרה. אזרחים ישראלים (לעומת אנשי צבא) היו מעורבים במספר כפול ומעלה של תקריות, בהן נהרגו פלשתינים בתקופה שלאחר ההצהרה, לעומת התקופה שלפניה. (13.8% לעומת 6.6%).
בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות ירד מספר התקריות בהן נהרגו ישראלים. בתקופה שלפני ההצהרה היה הממוצע החודשי של תקריות קטלניות: 2.2 (סך הכל מאה חמישים ושתיים). בתקופה שלאחר ההצהרה ירד מספר התקריות ב27.4% אחוזים, לממוצע חודשי של 1.6% (סך הכל מאה ושניים עשר). עם זאת, בתקופה שלאחר ההצרה עלה מספר ההרוגים הישראלים באורח דרמטי. המספר עלה ב32.3%, מ3.1 לפני ההצהרה ל4.1 לאחריה. (סך הכל מאתיים שמונים ושבעה). מאידך גיסא, ירד מספרם של ההרוגים הפלשתינים באורח דרמטי. המספר הממוצע ירד ב68.7% לערך, מ17.9 בתקופה שלפני ההצהרה (סך הכל אלף מאתיים שלושים ושישה) ל5.6 בתקופה שלאחריה (סך הכל שלוש מאות תשעים ואחד).
הפלשתינים סבלו ממוצע חודשי של ארבע עשר נקודה אחת תקריות קטלניות (סך הכל תשע מאות שבעים ושלושה) בתקופה שלפני ההצהרה. בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות ירד מספר ההרוגים הפלשתינים ב- 74.3%, לממוצע חודשי של 3.6 (סך הכל מאתיים חמישים וארבע).

חל גידול של יותר מפי שניים במעורבותם של אזרחים ישראלים (לעומת אנשי צבא) בתקריות בהן נהרגו פלשתינים בתקופה שלאחר הצהרת העקרונות, לעומת התקופה שלפניה. (13.8 לעומת 6.6). הנתונים משקפים שינוי בהשקפות הישראלים, אך רק שינוי לרעה בעניין הפלשתיני. בתקופה שלפני ההצהרה עמד שיעור ההרוגים הישראלים הממוצע לתקרית על 1.4. המספר עלה ב78.6% והגיע ל2.6 הרוגים לתקרית, בתקופה שלאחר ההצהרה. המספר הממוצע של הרוגים פלשתינים לתקרית עלה אף הוא, אך לא באופן כה דרסטי. הנתונים מצביעים על עלייה באלימותן של ההתנגשויות אחרי ההצהרה.
בתקופה שלפני ההצהרה היה ירי-רובים הגורם העיקרי להרוגים ישראלים (39.6%); דקירות סכין היה הגורם השני במעלה (30.7%); פיצוצים גרמו ל2.4% בלבד מכלל ההרוגים הישראלים. לאחר ההצהרה עלה חלקם של הפיצוצים כגורם להרוגים ישראלים ל54.6% בעוד שירי-רובים ירד ל29.6% ודקירות ל7.3%. הנתונים מעידים על עלייה בפעילויות הטרור במקביל לשיטות, בהן השתמש החיזבאללה בלבנון. ירי-רובים היה הסיבה העיקרית להרוגים פלשתינים לפני ההצהרה (94.6%) ולאחריה - 93.6%. אמצעי ההגנה שננקטו על ידי צה"ל ועל ידי יחידים מאוימים מסבירים זאת.

בשתי התקופות אירעו תקריות שהסתיימו בהרוגים ישראלים, בשכיחות גבוהה ביותר בתחומי ישראל שבתוך "הקו הירוק" (לרבות כל ירושלים). עם זאת, לאחר הצהרה העקרונות עלה באופן משמעותי אחוז מקרי המוות כתוצאה מתקריות בתוך ישראל. בתקופה שלפני ההצהרה אירעו 47.2% ממקרי המוות של ישראלים בתחומי ישראל בגבולות שלפני 1967; לעומת 66.2%. נתון זה מוכיח באופן חד וחלק, כי הסכם אוסלו לא השיג את מטרתו העיקרית, דהיינו חיזוק הביטחון והשלום בתחומי ישראל שבגבולות 1967. עולה בבירור, כי "בתקופה שלפני ההצהרה, 64.2% מן ההרוגים הישראלים בתקריות של פלשתינים-נגד-ישראלים היו אזרחים". משמע, ההתקפות על אזרחים עלו בשיעור ניכר אחרי אוסלו. לפני ההצהרה פחות ממחצית ההרוגים הישראלים נהרגו בתוך תחומי הקו הירוק (כולל ירושלים) ולאחר ההסכם עלה השיעור. בתקופתו של אהוד ברק, ירד מספר ההרוגים בישראל שלפני 1967, באופן יחסי למספרם בתקופותיהם של שלושה ראשי ממשלה קודמים, אולם המספר עודנו גבוה מאד. שיעור ההרוגים מקרב האזרחים הישראלים, בתחומי הקו הירוק, היה נמוך ביותר בתקופת ממשלת ברק (57.4%), אולם זהו יותר ממחצית מכלל ההרוגים. ייתכן, כי ההגבלות שהוטלו על תנועתם של ערבים אל תחומי הקו הירוק, הפחיתו את מספר ההרוגים בתחום ישראל בגבולות שלפני 1967.

הרוגים ישראלים - היכן?
שמיר רבין/פרס נתניהו ברק
בתחומי הקו הירוק 55.5% 60.2% 54.3% 29.4%
בתחומי הגדה המערבית 26% 20.1% 34.3% 48.5%
חבל עזה 11.6% 16.9% 11.4% 22.1%
לא ידוע 6.8% 2.8% 0% 0%

הרוגים ישראלים - מי?
שמיר רבין/פרס נתניהו ברק
אזרחים 70.2% 66.2% 64.3% 57.4%
חיילים 22.6% 33.1% 35.7% 42.6%
לא ידוע 6.8% 0.7% 0% 0%

לך, לגלובוס ולשאר החבורה מותר להביא נתונים מסולפים/שיקריים
תעמולתיים, מבלי להביא מקור.

האם אתה מסוגל לראות מקרים ולהבין את הקשרם או שתמיד תישאר ברמת הטיעונים האינפנטיליים, שאינם מסוגלים לחבר את התוצאה לסיבה שקדמה לה?