נסעתי ונפגעתי - שרה שיין נוסעת בקו 319  

כיצד רבנים יכולים להחליט עבורי, ומיהו הקהל המנחה את דרכי?

קבוצת חרדים, ייתכן שבתמיכת רבניהם, החליטה לפנות לאגד על מנת להסדיר ישיבה נפרדת בין גברים ונשים. אגד, חברה ציבורית, אינה יכולה להורות על אפליה כזו. אך כחברה עסקית, הרוצה להרוויח מכולם, הציעו לחרדים שהם יכולים לבקש מהנשים לשבת מאחור, אך, בשום אופן, לא לדרוש, ובוודאי, לא להכריח. החרדים מנסים להציג שיש להם הסכם עם אגד המורה על ההפרדה. זוהי פיקציה והטעיה. אין הסכם ולא יכול להיות הסכם. נהגי אגד בקווי 'מהדרין' מונחים לשתוק ולא להתערב בעניין.

ובכן, ביקשו, ואני סירבתי לעבור אחורה, בנועם אך בהחלטיות.

ספגתי השפלות אין סוף, צעקו לעברי שאני חשודה בעיניהם על זה שאני מעוניינת לשבת עם גברים. הצעתי שהוא ישב מאחור ובתמורה אני מבטיחה לא להביט לעברו כל הנסיעה. הצעתי נדחתה על הסף. הוא צעק לעברי שאני חוטאת ומחטיאה אחרים, הבעתי את רחמי מצד אחד ומצד שני הרגשתי מוחמאית שבגילי וכסבתא לנכדים אני עדיין מצליחה לגרום למישהו לחטוא ולו בהרהור. אני מבטיחה שמיצדי לא היה הרהור חטא ולו הקל שבקלים. ממש לא הטעם שלי!

כשכל ההשפלות לא הועילו ונשארתי על מקומי, "ידידי" הגיע למסקנה שאני, כנראה, בלתי שפויה ושלח אותי להתאשפז. "כל מי שאינו שומע לרבנים משוגע" קבע. לאחר האיבחון המקצועי קיוויתי שיניח לי ולא יתעסק עם מישהי בלתי שפויה, אך זה לא עזר לי במיוחד.

הוא פתח את החלון לרווחה על מנת להבריח אותי אחורה, אך שרדתי את הרוחות הקשות מהחוץ ומבפנים.

היו הרבה מלמולי תמיכה מסביב ובשלב מסוים ניגש אלי מישהו, חרדל"י על פי לבושו, עשה רושם אינטליגנטי יותר וניסה לשכנע אותי לתפוס את מקומי הראוי, מאחור. ושוב הקשיתי מדוע נכון הדבר. "זו ההלכה", ענה. התחלתי לומר לו שכל העניין נסמך על איזה מדרש ומולי ראיתי איש במצוקה גדולה. לא הבנתי לפשר העניין ופתאום עלה במוחי שאולי יש לו בעיה לשמוע דבר תורה מאישה. שאלתיו וגאלתיו! "בוודאי", הזדעק, "זו הלכה פסוקה שאסור לשמוע דבר תורה מאישה". כך פסק.... איני נוקבת בשם הפוסק על מנת לא לומר, חלילה, דבר שאינו נכון, כי אני לא שמעתי זאת מפיו.

אז מה יש לנו? אשה שאסור לשמוע דבר תורה מפיה, הצריכה לשבת מאחור על מנת לכבד את הגברים, ציבור המשקרים אותו בקשר להסכם שלא קיים עם אגד, השפלת נשים באיצטלה דתית והרבה כאב על רמיסת התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ממטרים כבדים של בוז, השפלה ואיומים הומטרו עלי ואף ליוו אותי ברדתי מהאוטובוס עד שצלילם נמוג קולות הסערה המתקרבת. חזרתי לביתי והחלטתי להעלות את הדברים על הכתב, אולי כדי להשתחרר מהם.

כתבתי מעט בהומור (הדרך הטובה ביותר להשתחרר מדברים מעיקים וקשים, זה לצחוק עליהם) הבא לכסות על פחד גדול. פחד פיזי ופחד, בעתה ממש, מהפסיפס היהודי שאני כל כך מאמינה בו ושהולך ומתפורר מול עיני.

אני אישה דתית וחושבת שלכל קבוצה בעם יש את הייחודיות שלה, התורם ונתרם. לכל אישה ואיש יש חיבור לאחר והגיוון הזה מעשיר את כולנו ויוצר את הפסיפס המורכב הזה, המעצים כל כך. אני מפחדת פיזית מפני הבריונות שלהם (ולכן איני מזדהה בשמי האמיתי), אך מפחדת יותר מהתפרקות הפסיפס שבינינו. האם יש אפשרות שחתיכת הפסיפס שלי ושלו יוכלו להיות האחד ליד השני? מקווה שכן, אך ספקותי מתעצמים מיום ליום, מנסיעה לנסיעה.