עיתונאות דינמית? המקרה של העיתונאי מס' 1 ב"מעריב"
בן כספית שיבח את יכולתו של אולמרט בעידן אמנון דנקנר, והפך למתנגדו המובהק של ראש הממשלה עם חילופי העורכים הראשיים ב"מעריב". האם כספית עיתונאי הגון דיו להודות שטעה - או שהשינוי קשור גם לחילופי העורכים?
תן שירם 19/3/2008
בערך בלילה שבין 19 ל-20 בנובמבר החליף הכתב המדיני הבכיר של "מעריב", בן כספית, אג'נדה: מתומך נלהב של אולמרט הפך למתנגדו החריף. חודש לפני כן נודע על חילוף עתידי של עורכים ראשיים ב"מעריב": אמנון דנקנר, חברו הקרוב של ראש הממשלה אהוד אולמרט, פרש מתפקידו, ובמקומו מונו מחליפיו: רותי יובל ודורון גלעזר, שככל הנראה אינם מתומכיו של ראש הממשלה, בלשון המעטה.
הקו המערכתי הנשכני הצפוי שעתידים היו להוביל גלעזר ויובל הוטמע בהתאם, ואולי גם נסיבות נוספות. לא הרבה אחרי כניסתם בפועל לתפקיד הפך כספית למתנגד של אולמרט. אפשר לייחס זאת להתפכחות פתע של כספית ולא לשאיפתו לשמח את המעסיקים שלו, אבל דבר אחד בטוח: הכרונולוגיה הטקסטואלית של כספית מותירה רושם של שינוי כיוון חד בתקופה המתוארת. מכיוון שכספית הוא פרשן כל כך מרכזי ומוערך, העיתונאי הראשי בעיתון השני בגודלו במדינה, מעניין לשים אצבע על השינוי הזה ולנסות לתהות על קנקנו. המעבר החד של כספית מתומך נלהב של אולמרט לאויב משולהב, יש בו גם נופך אמוציונלי. כזה הוא מאמרו הנוקב של כספית נגד אולמרט, שהתנוסס בעמוד השער של "מעריב" ב-20 בנובמבר 2007. הרקע: לאחר כישלון להשיג פתרון לשביתת המורים יזמה לשכת אולמרט מהלך: מכתב שכתב ראש הממשלה לציבור המורים שהתפרסם בבלעדיות אצל המתחרים ב"ידיעות אחרונות" יומיים קודם לכן.
כספית לא נשאר חייב: "אולמרט, כמו אולמרט, התערב ברגע הכי פחות נכון, בדרך הכי גרוטסקית, כדי לגרום, כמו שהוא יודע, הכי הרבה נזק שאפשר בזמן הכי קצר", כתב כספית, והוסיף ש"גם אנאפוליס בדרך לכישלון, כך שאחוז ההצלחה של ראש הממשלה נשמר בקפדנות".
ב"מוסף השבת" של "מעריב" באותו שבוע, במסגרת שכותרתה "מתרוצץ עם רופאיו", מספר כספית על "המסע הדרמטי והגרוטסקי", כלשונו, לאנאפוליס. כספית מפרש שאולי אולמרט מתווה "את כל השלום הזה" כדי "לעבור את וינוגרד". כספית: "ככל שחולף הזמן, כך מתעצמת התחושה שאולמרט האמיתי הוא לא איש של שלום ולא איש מלחמה, הוא בסך הכול איש שרוצה לשרוד עוד רבע שעה בשלטון... ראש ממשלה וירטואלי, חלש ומקווה לטוב".
אל תעבירו שיחות מאהוד
זאת היא, יש הטוענים, המחאה של כספית על שאולמרט העדיף לפרסם בעיתון נפוץ יותר מאשר בעיתון המפרגן יותר לשלטון. עושה רושם שכספית הרגיש ככל הנראה תסכול, עלבון וכישלון, סכין בגב אולי, על ש"ידיעות אחרונות" זכו בבלעדיות. מכתבותיו עולה הרושם שהוא החליט שמעכשיו אין ארוחות חינם. מעכשיו מלחמה. וכספית, כפי שמעידים מאמריו מקיץ 2006, אינו נגד מלחמות. מאז אותו יום ועד כתיבת שורות אלה שורר נתק מוחלט בין כספית ללשכת ראש הממשלה. נתק חמור עד כדי כך שכספית מסרב לעלות למטוס ראש הממשלה, על פמלייתו. גורם ב"מעריב" אומר שיובל וגלעזר מוצאים את הנתק בעייתי מאוד, ומנסים ככל יכולתם לשים לו סוף, או לפחות למזער את המשבר ככל האפשר.
האם המכתב שבחר ראש הממשלה לפרסם ב"ידיעות אחרונות" ולא ב"מעריב" הכעיס את כספית כל כך עד שגם בגללו החליט לשלול את אולמרט בחריפות יתרה בכל אשר יפנה? ייתכן שכן.
יכול להיות שהמכתב צרם לכספית, שנושא החינוך יקר ללבו עד כדי כך שבמקום להתחכך בעשירים הרוסים ביציע הכבוד במשחק הכדורגל בין ישראל לרוסיה, כפי שתכנן, העדיף להצטרף למחאת המורים בכיכר רבין. יכול להיות שהמומנטום חילופי העורכים אפשר זאת, ויש שיאמרו שככל הנראה הביאו לכך שתי הסיבות גם יחד, אף שכספית הוא כתב מנוסה ומוערך ולא סביר שיפעל ממניעים שאינם עיתונאיים טהורים.
חשוב לציין שבימי דנקנר, כשסקופים הופיעו חדשות לבקרים ב"ידיעות אחרונות", כספית לא נזעק בתוקפנות, ולבטח לא יצר משבר עם לשכת ראש הממשלה. אבל, כאמור, לא מוכרחים לייחס זאת לחילופי העורכים ב"מעריב".
תוסיפו חריף
יועץ תקשורת בכיר שמקורב לכספית: "גם כשבן היה מאוד פרו-אריק שרון, הוא פרסם מאמר בעמוד הראשי ובו קרא לשרון להתפטר. אבל אין ספק, אתה רואה את 'מעריב' שנלחם סוג של מלחמת הישרדות כיום על רלוונטיות, והוא מגיב מאוד בחריפות ובתקיפות על מה ש'מעריב' מרגישים שהוא הקו של 'ידיעות'. אני מסתכל על זה כעל קו מסחרי. גוף תקשורת חייב להיות רלוונטי כדי למכור, כי הוא נמצא בתחרות, וכש'מעריב' מזהה, בצדק או שלא בצדק, העדפה של מתחרה, מה נשאר לו? נשאר לו לנהל את הקרב המאסף הזה. אין ספק שיש בעיה קשה בין קשרי העיתונות של לשכת ראש הממשלה ובין 'מעריב'.
"אני מכיר את בן, הוא חבר שלי. אין מה לעשות, עיתונאים הם עם אמוציונלי, נקמן, יענישו אותך על בלעדיות שנתת למישהו אחר. יש להם המון כוח ביד, ובוודאי כשאתה מדבר על התחום המדיני, שהוא מאוד מרכזי בעיתונות. כל אחד שופט את עצמו על פי מתחריו. בן מול נחום ברנע ושמעון שיפר, ובן ללא ספק צעיר בדור אחד מהם. והוא לא פראייר. וכשהוא מרגיש שמישהו דואג לקחת את נחום ברנע לסיור אינטימי עם ראש הממשלה ולא אותו, כשהוא מרגיש שידיעות בלעדיות ניתנות ל'ידיעות אחרונות', הוא נלחם על מקומו, על מעמדו. לא יכול להיות שהלשכה מעדיפה עיתונאי אחד על פני אחר ומוציאה ממנו סיפור טוב. לכן הקרב הזה הוא גם אישי וגם ענייני".
* ויש גם בוסים חדשים.
"אני לא הייתי מייחס חשיבות רבה לחילופי העורכים. בן היום הוא ללא ספק הכתב הבכיר ביותר ב'מעריב', אז הוא מפשיל שרוולים ונלחם על הסקופים ועל הרלוונטיות של העיתון, על הסיפורים הטובים, אחרת הוא לא רלוונטי. זה קרב על הרייטינג, קרב מסחרי, זו תחרות מאוד יצרית, זה קרב על יוקרה".
* ואידאולוגיה?
"יש עניינים אידאולוגיים, כי לבן יש גם עמדות".
הגבות מורמות
ב-3 בדצמבר 2007 התחלפו רשמית עורכי "מעריב". את מקומו של אמנון דנקנר, העורך היוצא, תפסו רותי יובל ודורון גלעזר. שניהם כבר איישו בהצלחה תפקידי מפתח בתקשורת הישראלית: יובל בתפקידה האחרון ערכה את "אולפן שישי" בערוץ 2, גלעזר את התוכנית "עובדה", ובעבר הרחוק יותר ערכו השניים בלוחמנות עיתונאית מרשימה את מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", וקודם לכן עבדו ב"כל העיר". דיווחים רשמיים על מינויו של עופר נמרודי, מו"ל מעריב, את יובל וגלעזר לעורכי "מעריב" הרימו לא מעט גבות בקרב קולגות, ולא בכדי: בימיהם ב"ידיעות אחרונות" הובילו יובל וגלעזר תחקירים על אותו נמרודי, הבוס החדש שלהם. אחרי תחקיר שזכה לכותרת "נמרודי גייט", על פרשת האזנות הסתר המפורסמת וההתנהלות הפלילית של נמרודי, פרשה שהסתיימה בכליאתו מאחורי סורג ובריח, לא לפני שלעס בפיו ובלע ראיות דלות נתרן, קשה היה להאמין שיובל וגלעזר יחצו את הקווים מתוך סלחנות מפליגה כלפי מושא תחקיריהם, ולהפך.
המו"ל נמרודי היה מרוצה. אמנם השניים מחזיקים, כאמור, בנטייה פוליטית מרוחקת מזו שלו, ובתפיסה אקטיביסטית, אבל נראה שמניית "מעריב" סוף-סוף מתאוששת מחבלותיה רבות השנים. מי יודע, אולי יצדיק המינוי את עצמו אף בדוכנים, בתיבות הדואר ועל שטיחים בספי דלתות.
אין להקל ראש בשכירת עורכים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית. זוהי נטייה מנוגדת לזו שהציג "מעריב" במשך רוב השנים, ובפרט בימיו של דנקנר. זה אף נמנה עם חוג חבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, דבר שקיבל ביטוי בקו המוליך של "מעריב" בתקופתו.
הקו האוהד נשמר ביתר שאת בימים שבהם נודעו הסתבכויותיו של ראש הממשלה בפרשות שבהן נחשד שפעל שלא בהתאם להוראות החוק ובפרשות שנחקרות במשטרת ישראל ועל-ידי מבקר המדינה.
כשאותן פרשות חלחלו באיחור רב, יש לומר אל סדר היום של "מעריב" הציגו העורך דאז אמנון דנקנר והפרשן הבכיר בן כספית סנגוריה מהודקת ויציבה לראש הממשלה. אל החשדות החמורים של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בהתנהלותו הבעייתית של אולמרט, ואל החשדות שהטיח בראש הממשלה החשב הכללי לאוצר עד לא מכבר, ד"ר ירון זליכה, הפנה דנקנר אש צולבת. בכתבה שעסקה בנושא באחד הגיליונות האחרונים של "פירמה" הובאו בהרחבה ציטוטיו הבוטים של דנקנר כלפי מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס וכלפי ירון זליכה, החשב הכללי לאוצר דאז, שאותם כינה מגלומנים ששפיותם מוטלת בספק. גם כספית נרתם לצלוב את מבקר המדינה והחשכ"ל המושמץ, ובד בבד הרבה להשמיע דברי הלל על אולמרט.
היו שחשבו שההתקפה על חושפי השחיתויות, אלה שהובילו להישגים לא מבוטלים בתחום חשיפת פוליטיקאים שסרחו, איננה דוגמה טובה לתקשורת במיטבה. אפשר שבבוא העת תיזכר אותה תקופה כתקופת מביכה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יש לציין שלתקשורת הישראלית בכלל, ולא רק ל"מעריב", חלק ניכר באחריות.
אני ויחזקאל
בספטמבר אשתקד נדרש כספית לסוגיית תחקיר שעשה ערוץ 10 על אולמרט, ובו נחשפו לכאורה שורה של מינויים פוליטיים שעליהם, כפי הנראה, היה אולמרט אחראי בימי כהונתו כשר התמ"ת. האותיות המובלטות הדגישו כי "בן כספית לא חושב שיש בפרשת ראש הממשלה החדשה היבט פלילי, אלא עדות לתרבות הקומבינה", וכן "מי שמכיר את עובד יחזקאל יודע שמדובר באדם הגון". לדברי כספית, מדובר בתחקיר קלוש, שלא לומר תלוש: "גרסתו של יחזקאל מגובה היטב. אז עם מה נשארנו? עם מספר טלפון ידידותי לחבר מרכז, או התמחות אצל עורך דין ידיד של חברת מרכז, ושאר זוטות".
פרשן מדיני בכיר: "זה התחיל באמת במכתב למורים שאולמרט פרסם ב'ידיעות אחרונות'. בן, בגלל שהוא מרגיש היום שהוא מייצג את כל האינטרסים של העיתון, לא רק בתחום המדיני או הפוליטי, אלא בכל התחומים, החליט להחרים את לשכת ראש הממשלה. בן החרים את התדרוכים במחאה והתחיל לכתוב הכול הפוך. הוא כתב טור אחרי הפגנת המורים וקרע לאולמרט את הצורה. הוא חיפש עילה להרוס את יחסיו כשהבין שיש עורכים חדשים. אבל אני בספק אם אני יכול להוכיח את זה. הקרע קרה שם, מאז קרו עוד דברים. אולמרט נתן כתבה רק לשיפר וברנע בחזרה מאנאפוליס".
* זה יכול להשפיע על "מעריב" כולו?
"היום בן כספית זה עיתון 'מעריב'. התלות של 'מעריב' בכתב אחד היא מטורפת. אין כמעט דברים כאלה. כל מה שקשור בעיתון סקופים, אקטואליה. זה מאוד משמעותי לעיתון קרע עם לשכת אולמרט אחרי שהם היו כל כך מקורבים".
וירטואל ריאליטי
וכך, עם או בלי קשר לזהות עורכיו, מטון שלרוב איננו מסויג כלפי "תפקודו ההרואי" של ראש הממשלה הופך הטון של כספית למתלהם ומשולהב כנגדו. מי שהגדיר עד לא מכבר את ראש הממשלה "ראוי", "אמיץ", "טוב ומיטיב" בימי העורך דנקנר, חברו של ראש הממשלה, מגדיר אותו כעת, בימי עורכיו החדשים, שככל הנראה אינם מתומכיו של ראש הממשלה, "מנהיג חלש", "וירטואלי", כזה שנוהג "לרמות", שהישגיו כמנהיג המדינה בטלים בשישים.
* אבל, כאמור, אין לייחס זאת לחילופי העורכים, אלא לשיקוליו העיתונאיים החדשים של כספית.
גורמים ב"מעריב" טוענים שהדברים המובאים בכתבה משוללים כל יסוד. הם אומרים ש"מעמדו של כספית ב'מעריב' איתן". לא מן הנמנע שהדייקנים שבשוחרי ארכיוני העיתונים ינסו לטעון שעם עובדות קשה להתווכח, בעיקר כשהן חוזרות על עצמן שוב ושוב בכתובים. "הנתק עם לשכת ראש הממשלה הוא נתק חד צדדי", מסביר גורם המצוי בנבכי הפרשה. "אם כספית היה שולח תגובות לחומרים שהוא עומד לפרסם הוא היה מקבל תגובות הולמות: היו אומרים לו, לא היו דברים מעולם, התשובה שלילית. לא חסרות דוגמאות: למשל, על הידיעה שעמיר פרץ כביכול עומד לחזור לממשלה. אולי כספית קיבל את המידע מאנשיו של פרץ, אבל אם היה טורח לפנות ללשכת ראש הממשלה, כמו שכל עיתונאי אמור לעשות, הוא היה מקבל את המידע המדויק: לא היה ולא נברא. איפה נשמע שבעיתון עם תפוצה כל כך גדולה, העיתון השני בגודלו בישראל, הכתב הבכיר של העיתון לא מבקש תגובות? איפה עובר הגבול?"
* למה זה קרה?
"יש סיבה. לא במקרה הוא נהיה עוין. זה בטח לא קשור לדברים שפרסם ראש הממשלה ב'ידיעות אחרונות' בתחום החינוך, שלא קשור לתחום הסיקור של כספית. לא היה מעולם דבר כזה, שכתב הכי בכיר לא יפנה, אפילו לא בכתב, לבקש תגובות. זה מה ששבר את בן כספית? מכתב שעוסק בנושא חינוך? זה חולל את התפנית? זה מה שגרם לו להתחיל לקטול את אולמרט? לא ייתכן".
סקופיסימו
יועצי התקשורת של ראשי הממשלות סוחרים במידע. הקונים הפרשנים והכתבים המדיניים בכל העיתונים, מי יותר ומי פחות נדרשים לשלם במילים, על-ידי פרסום כותרות "מטעם", שאמיתותן בתחום האפרפר, ונתינת במה לספינים. לעתים נדרש מהעיתונאים הללו להיתמם ולטהר פוליטיקאי על ידי הפצת מידע פרובלמטי ולהציגו כמידע אמין. במצבים כאלה המחויבות יכולה להיות באופן טבעי למי שסיפק את המידע ולא לקורא. עיתונאים רבים סבורים שבעיתונות תחרותית הדבר החשוב ביותר הוא להביא את הסיפור, לספק מידע חדש, להביא סקופ. בכך נמדד ההישג העיתונאי. בעצם, זהו הישג תחרותי גרידא. לא יותר מניצחון בנקודות במערכה ילדותית בין העיתונים הגדולים. אין זה הישג עיתונאי אמיתי, משום שהרבה פעמים כדי להגיע להישג הזה נדרש העיתונאי לפרסם מידע בעייתי לטובת הגוף המעסיק את היחצ"נים.
ב-10 באוגוסט האחרון פרסם כספית ידיעה מביכה למדי. בידיעה מובאים ציטוטיו של כספית משיחות סגורות שלדבריו קיים בסוף אותו שבוע עם ראש הממשלה אולמרט, שנשמע "נרגש ומרוגז" בעקבות מחאות ניצולי השואה על סכום הקצבאות החודשי הזעום שאולמרט וממשלתו החליטו לחלק לניצולים, סכום שלדבריהם אינו יותר מ"לעג לרש", ניסיון לסתימת פיות בנזיד עדשים. כך מצטט כספית את אולמרט: "אני, שמשפחתי חיה תחת המשטר הנאצי, ונמלטה מאימי הנאצים עד סין הרחוקה, ואבותיי קבורים בחרבין, עליי הם טוענים את הטענות הללו?"
כספית מוסיף לזרוע חמלה בקרב הקוראים, חמלה שמטרתה למוסס את תוצאות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד על ידי הזדהות עם הגיבור הטרגי: "גם בלילה שבו פורסם דו"ח וינוגרד הוא (אולמרט מ"ש) לא היה כל כך עצוב, הם אומרים. הוא... שהגדיר בפעם הראשונה את קבוצת ניצולי השואה בהגדרה הרחבה ביותר, הוא שהנהיג בפעם הראשונה מאז קום המדינה קצבה למענם, פתאום הוא מוצא את עצמו בעמדת הצורר". אלא שבדיקה שעשה "הארץ" העלתה שמשפחתו של אולמרט מעולם לא חיה תחת משטר נאצי. בדיקה של העיתון מול לשכת ראש הממשלה העלתה ש"ראש הממשלה מעולם לא טען כך בפני איש". כספית המובך טען שהתגובה נגעה למשפחתה של עליזה אולמרט, שעליה מתאבל ראש הממשלה.
מחדל? הצחקתני
כספית ליווה את הממשלה ואת אולמרט בפרט בימי מלחמת לבנון השנייה. בתחילת המלחמה, בתום נאום נחרץ של אולמרט, קבע כספית כי "היה אתמול אהוד אולמרט למנהיג".
בתום המלחמה סבר כספית שלא תהיה ועדת חקירה כי "אין מחדל, אלא הרבה פאשלות קטנות". גם ב-1 במאי האחרון מביע כספית אמפתיה כלפי אולמרט: "אולמרט ישב אתמול מול השופט וינוגרד וחמשת חברי הוועדה כנידון למוות שיושב מול התליין ולא מקבל אפילו הזדמנות לבקשה אחרונה".
אלא שתוצאות המלחמה השתנו לבלי הכר כשהתחלפו עורכי "מעריב". אחרי פרסום דו"ח וינוגרד, אחרי מינוים של יובל וגלעזר לעורכי "מעריב", וגם אחרי שפורסם הדו"ח הסופי, אף שאפשר לתלות זאת בוודאי בשיקולים לא פרסונליים, נשמע כספית כך: "ראש ממשלה ששירת ב'במחנה' ומעולם לא נטל חלק בפעילות ביטחונית, שר ביטחון שהיה מנהיג עובדים ויו"ר ההסתדרות, רמטכ"ל שהיה מפקד חיל האוויר, כל אחד מצויד באגו מנופח ובביטחון עצמי מרשים, קיבלו לידיים מפתחות של מדינה והוציאו אותה להרפתקת דמים מיותרת שגובה את מחירה עד עכשיו".
"בשורת וינוגרד אתמול טובה לאהוד אולמרט, רעה למדינת ישראל... הוא ייכנס להיסטוריה כמי שלא ניצח במלחמה, אבל ניצח בוועדה... אם הדו"ח הזה היה מוגש אתמול בפעם הראשונה, בלי דו"ח הביניים, אהוד אולמרט היה צריך להתפטר. יש בו מספיק עילות וכישלונות".
עוד דוגמה למהפך: "רק בישראל יכולה ממשלה להפקיר אזור שלם לגורלו ולהשלים עם הפיכת תושביו לבשר קסאמים. רק כאן יכול ראש ממשלה להמשיך לרמות את כולם, כל הזמן, ולספר לנו איך הפיק את לקחי וינוגרד".
שלל רב
ב-28 בדצמבר 2007, כאמור עידן יובל וגלעזר, כספית מהגג: "לא מזמן הצהיר שראש ממשלה בישראל לא צריך אג'נדה. עוד הצהרה בשרשרת ארוכה של מעידות ושגיאות אולמרטיות, שנובעות מהעובדה שאי אפשר לתת לאיש הזה עצה או להוריד מעט את מפלס שביעות הרצון העצמית שלו. אבל אז, כמעט בבת אחת, הוא הבין. בן לילה הפך אולמרט את עצמו ל'מר שלום'. התאהב באבו מאזן, יישר קו עם יוסי ביילין, גילה והסתער על השלום כמוצא שלל רב".
נשאלת השאלה, אם ראש הממשלה כל כך נורא, איך זה שכספית, פרשן ותיק, לא הבחין בכך? לא ברור, אבל לא סביר שהתשובה נעוצה בחילופי העורכים. שכן, למרות שקשה להתעלם מההתאמה בין התאריכים ובין העמדות המנוגדות שמציג כספית, אין להניח שפרשן בכיר ככספית, ששמו הולך לפניו, יפעל ממניעים שאינם טהורים.
המתיקות שלפני
ב-24 במרץ 2006: "אהוד אולמרט, נסיך ליכודי מלידה, היה המיועד למלוכה רוב הקריירה הפוליטית שלו. מוכשר, שאפתן, ממוקד, רהוט, אבל אף פעם לא קרוב באמת. הוא היה נסיכותי מדי, מרוחק מדי, מעולם לא טבל ברפש האמיתי, לא בוסס בביצת החישול שממנה קמים ראשי ממשלה".
כך נשמעים הדברים בעידן דנקנר, עורך "מעריב" וחברו הקרוב של אולמרט. הדברים נעמו לעיניו הקוראות של העורך, ונראה שהיה בהם כדי להנעים. הסגנון הכמו שיפוטי לא היה אלא קוסמטיקה קונספטואלית שנועדה לסייג במעט את ההאדרה לפרסונה של ראש הממשלה המיועד.
עוד כספית בעידן דנקנר: "אהוד אולמרט הוא איש מרשים. לכאורה יש בו נתונים מושלמים לתפקיד. מהיר תפיסה, בעל כושר עמידה סילוני, חרוץ. תכונה בולטת נוספת היא אומץ לב. קור רוח". הסייג: "כל אלה, במשותף, מייצרים גם מגרעת לא פשוטה: יהירות, לפעמים זחיחות. אולמרט, בניגוד לקודמו, מחליט מהר. לפעמים מהר מדי". בהמשך אפילו בדל סייג לא נותר: "חודשיים וחצי בתפקיד ראש הממשלה הוכיחו שאולמרט בשל לתפקיד. התנהלותו היתה כמעט מופתית". במאמר אחר משבח הפרשן את הנסתר מעיני האזרח הפשוט והמרוחק: "מצד שני, שגלוי פחות לעין המצלמות, הוא איש חם, טוב ומיטיב. רגיש". ראש הממשלה הוא "איש רעים להתרועע, שכישרונו אינו מוטל בספק, תעוזתו ידועה". מעניין שהתכונות האלו, שבהן כביכול ניחן ראש הממשלה, נעלמו כלא היו חודשים ספורים אחר כך, אך בוודאי אין לייחס זאת לחילופי העורכים ב"מעריב".
קונברסיה
* מתומך נלהב של אולמרט הפכת למתנגדו החריף. אם לא חילופי העורכים ב"מעריב" עשו את ההבדל, מה בדיוק קרה?
בן כספית: "שטות מוחלטת. בעידן דנקנר, לידיעתכם, נהגתי לתקוף את אולמרט בחריפות רבה, כמו לשבח אותו. הכול לפי העניין. יום אחרי הבחירות לכנסת, כשאולמרט בשיא כוחו, הובלתי התקפה עיתונאית חריפה עליו, שנמשכה חודשים ארוכים. הארכיון פתוח לשירותכם". בתחילת המלחמה, אחרי נאום נחרץ של אולמרט, קבעת ש"היה אתמול אהוד אולמרט למנהיג", ובסוף המלחמה כתבת: "אין מחדל, אלא הרבה פאשלות קטנות". נראה שאתה בעצמך, עם יד על הלב, מודה שהיה פה מחדל. אפילו כתבת על זה.
"כשפרצה המלחמה תמכתי בו, ואיני מתחרט על כך. באמצע המלחמה, כשהוא הכריז שהמלחמה תקדם את ההתכנסות, כתבתי מאמר חריף ביותר נגדו. גם זה היה, אגב, בעידן דנקנר".
* האם הרגשת עלבון ותחושת כישלון על ש"ידיעות אחרונות" זכו בבלעדיות על המכתב למורים של אולמרט?
"השינוי האחרון ביחסי לאולמרט חל במהלך שביתת המורים. המכתב שאולמרט כתב למורים, ופרסם ב'ידיעות אחרונות', מכתב שגרם נזק אדיר למשא ומתן, על פי שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, מכתב שהוכיח שזחיחותו, יהירותו וקלות דעתו של אולמרט מגיעים לשיאים חדשים, היה מבחינתי הטריגר להתעמקות בשביתה, לכיסוי קרוב שלה ולהתקפה קשה על ראש הממשלה. אני גאה מאוד על כך. אגב, גם בחודשים האחרונים, כשיחסי עם לשכת ראש הממשלה כמעט מנותקים, אני מחמיא לו, על פי הצורך. פעמים רבות כתבתי על יכולתו הפוליטית, על היותו קוסם פוליטי של ממש, שמצליח לעשות בית ספר למתנגדיו ולשרוד כנגד כל הסיכויים. הארכיון, כאמור, ממתין לכם. "אבל למה אולמרט? אני במקצוע 23 שנה, מתוכם 13 שנים מסקר ראשי ממשלה. אני גאה בעיקר על התקופות שבהן הייתי מנותק מראשי הממשלות. היתה לי תקופה כזו אצל ביבי ותקופה כזו אצל ברק. עם שניהם היו לי גם תקופות של פריחה ביחסים. אני לא מתגעגע לתקופות הללו. מניסיון, ובאחריות, המצב הטוב ביותר, הבריא ביותר והרצוי ביותר לעיתונאי הוא מצב שבו היחסים בינו ובין השלטון אינם טובים. חיבור מוגזם ללשכת ראש ממשלה הוא משחית, מנוון, וגורם בדרך כלל לירידת איכות הסיקור".
* אתה מרגיש שהנתק בינך ובין לשכת ראש הממשלה פגע באיכות הכתבות?
"בחודשים האחרונים יוצאים קוראי 'מעריב' נשכרים. כמות הידיעות הבלעדיות שהם מקבלים אצלנו גדלה באופן משמעותי, בין היתר בזכות העובדה שיחסינו עם השלטון אינם אידאליים. ככה זה כשצריך לעבוד קשה, כשלא חייבים שום דבר לשלטון וכשהמוטיבציה הבסיסית גדלה".
* יכול להיות שבדיעבד אתה מצטער על מה שנדמה כהתגייסות רכה, אפילו, מצדך? אני מדבר על יחסי העבודה עם אולמרט בתקופות הטובות ביניכם. כמו למשל הפרסום על שושלת משפחת אולמרט בחרבין.
"עשיתי טעויות רבות, שגיתי לא פעם, כנראה אעשה עוד שגיאות בעתיד. יחסי למנהיגים משתנה כל הזמן, לפי הנסיבות, התוצאות והעובדות שאני מנסה ללקט, וגם ההיכרות איתם והמעקב הקרוב אחריהם. לא תמיד זה מסתייע. מדובר במאבק יומיומי סיזיפי, לפעמים כפוי טובה, אבל חשוב, מאתגר ומרגש מאין כמוהו. אני שמח לגלות שכמו שאני עוקב אחרי המנהיגים, כך אתם עוקבים אחריי. מקווה שתצליחו. ויש לי עוד חדשות בשבילכם: אמשיך בעיסוק הזה עוד שנים רבות, ואני מציע לכם להכין כבר את הכתבה הבאה. מי יודע, יכול להיות שבקרוב נתפייס, אולמרט ואני. אני מקווה שהפעם נקבל ב'גלובס' לא פחות מכותרת ראשית. "לגבי פרץ, כתבתי שאולמרט העלה בפניו את האפשרות לחזור לממשלה. ידיעה מדויקת לגמרי. אתה מוזמן לבדוק עם פרץ. הוא פשוט לא מעוניין. אגב, פניתי לתגובה וקיבלתי אישור לידיעה מינקי גלנטי". מלשכת ראש הממשלה סירבו להתייחס לכתבה. תגובת "מעריב": "מערכת העיתון מקפידה לסקר את המערכת הפוליטית על כל גווניה באופן הענייני והמקצועי ביותר. ממילא מובן שהעיתון נוהג באופן הזה גם בבואו לסקר את ראש הממשלה. כל צעדיו ופעולותיו של ראש הממשלה נבחנים לגופם, ואין שום סדר יום מערכתי אוהד או עוין המנחה את העורכים והכתבים בעיתון".
גלובס
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
