בושה וחרפה - אליבא דדורון רוזנבלום הברחת ספינות שרבור  

המטוטלת של מדיניות החוץ של ישראל, הנעה תדיר בין קוטב "החשש" ובין קוטב "המבוכה", נמצאה השבוע שוב על קוטב "המבוכה" עם חשיפתו של עוד אדם, בנוסף לג'ונתן פולארד, החשוד שהופעל כמרגל ישראלי בארצות הברית. גורמים ישראליים רשמיים מיהרו כמובן להכחיש את הפרסום ואפילו רמזו - כרגיל ב"מבוכות" כאלה - שמדובר בעוד איזו קנוניה אנטי-ישראלית. הם אף הוסיפו כממתיקים סוד ש"עיתוי החשיפה אינו מקרי", בתוספת אותה קריצה ערמומית ו"פיקחית", מהסוג שאולי ליווה את יוזמת הריגול עצמה (אם היתה).

בעצם, "מבוכה" אולי אינה המלה המדויקת; שכן גם אם הפרסום הזה גרם נזק גדול למעמדה של ישראל - הרי לפחות כלפי פנים נלוותה אליו אותה גישה סלחנית, ואפילו מתפעלת, ממה שקרוי אצלנו "ממזריות", או "חבר'המניות": אותן יוזמות חצי-קונדסיות ורבע עברייניות - מגניבת תרנגולות בפלמ"ח ועד הברחת ספינות שרבורג מתחת לחוטמם של הצרפתים - הנחשבות במקומותינו נערצות יותר מאשר מגונות.

במשך שנים העלינו איפוא על נס דווקא אותן תכונות שבמקומות אחרים אינן זוכות תמיד להתפעלות יתרה, אם לא נחשבות פליליות ממש: האלתור, עיגול הפינות, קיצורי הדרך, הטלאת הפתרונות, עקיפת דרך המלך, ההערמה על חוקי המשחק, מאמצי השיפוץ של המשודרג-ממילא, קידוש המטרה על חשבון האמצעים וכו'. באילוצים שמתוכם קמה מדינת ישראל תכונות אלה נחשבו לא רק לגיטימיות, אלא חיוניות, ומן הסתם באמת תרמו לאותו תהליך כמעט פלאי, שבו הפך היישוב העברי בתוך עשורים ספורים למעצמה משגשגת.

לי יש בעיות אחרות עם המאמר:

1. רוזנבלום מעביר ביקורת על עצם זה שריגלנו אצל האמריקאים, הוא שכח שהאמריקאים גם מרגלים אצלנו, למרות שאנחנו בעלי בריתם והוא מתעלם מהעובדה שפולארד הביא חומרים חשובים, למרות שהציפיה הבסיסית אומרת שבעלי הברית שלנו, היו צריכים להעביר לנו את המידע הזה ולא לגרום לנו להשיג את המידע רק באמצעות ריגול.