לקחי השואה – מהווים מקור לדיסוננס קוגניטיבי בדור הצעיר,  

השסעים האידיאולוגים כמו גם הדיכוטומיה שבין התדמית והעובדות,
מובילים את מנחילי מורשת השואה לעמדות ומסקנות הפוכות זו לזו,
תוך יצירת בילבול בקרב הדור הצעיר.

דוגמה בולטת לכך היא "תזת הלקח המר" והיא באה לידי ביטוי אצל מחנכים
ומדריכי נוער צעירים כמו עופר שלח (מדריך בתנועה בעבר ועיתונאי בהווה,
שדבריו פורסמו בעבר ביום השואה).

"תזת הלקח המר" הצליחה ליצור בקרב ציבור צעירים גדול תחושות אשם המנוגדות
לתפיסת האינסטינקט הקיומי הבריא.
בניגוד לגישה האינטואיטיבית שהובילה את העם היהודי להתגבש בארצו לאחר השואה,
הם למדו "לקח מר" אחר.

הם אינם "ניכנעים" לאינסטינקט הקיומי של העם היהודי שהביא להקמת כוח יהודי לוחם
בלתי תלוי בחסדי הגויים (כדברי ביבי באוזני הרב כדורי - "הם שכחו שליהודים אסור לסמוך על הגויים"),
מה שנקרא בלשון העם:"לא לסמוך על האמריקאים שיפציצו את אושוויץ".
כל זה איננו הלקח שלהם.

הם למדו לקח הפוך: לדעתם - הלקח העיקרי מהשואה הוא:
לנו כיהודים שחוו את השואה על בשרם אסור לשלוט על עם אחר,
שמא נבוא בעצמנו לבצע רצח עם,
כמו שניסו לעשות לנו בשואה ...

הם מציעים לנו להתכנס לגבולות הקו הירוק שלפני 1967,
גבולות שהוגדרו ע"י אבא אבן - "גבולות אושוויץ",
מתוך אמון בכוונות הטובות של אויבינו.
כי "שלום עושים עם אויבים" ...