"חסידה פעיל, שבמלחמת השחרור היתה אלחוטאית מורס במטה חטיבת הנגב, לא התראתה עם משפחתה כמעט שנה, ושמעה על מצוקתם בשל המצור על ירושלים. היא הצליחה להצטרף לשיירה משורינת בדרך בורמה, ובמשוריין התוודעה לסיפורו של איציק
1948, מלחמת העצמאות. המצרים פלשו לארץ-ישראל חודשיים לפני כן, ניתקו את דרכי הנגב ואת הקשר הטלפוני מיתר חלקי הארץ. בתפקידי כאלחוטאית מורס במטה חטיבת הנגב בקיבוץ רוחמה, הייתי אחראית על הקשר היחידי שהיה עם היישובים בנגב ועם מטה הפלמ"ח שבתל-אביב. ביום ובלילה, בכל שעה מלאה, הרכבתי אוזניות והתחברתי למכשיר קשר מצ'וקמק. סובבתי את הכפתורים לתדרים של יישובי הנגב ובקושי רב קלטתי מברקים ששודרו בסימני מורס. את הקווים והנקודות המרתי לאותיות ופענחתי למילים ולמשפטים. במברקים היו בקשות לתגבורת של לוחמים וגם לאספקת מזון וציוד צבאי.
בשש בבוקר קיבלתי במורס הודעה בהולה: "למפקד חטיבת-הנגב נחום שריג. ממטה הפלמ"ח בתל-אביב: מהיום, 19 יולי 1948,תתחיל הפוגה שנייה בקרבות". כל כך שמחתי! עכשיו יפסיקו לזמן מה ההפגזות וההפצצות של המטוסים המצרים, יגיעו שיירות עם מזון, ואולי גם מכתבים. אכן, בחסות החשיכה הצליחה שיירת ג'יפים וזחלמים להסתנן בין הכפרים הערבים, להביא מזון ונשק ומכתבים.
אלי הגיע מכתב מאבא שלי, שנכתב ב-3 באפריל 1948. כמעט שנה, מאז התגייסתי לפלמ"ח, לא התראינו, ובמשך חמישה חדשים לא קיבלתי מכתב מהוריי ומאחי הצעיר יוסי, שהתגוררו בירושלים, בבית קטן ברחוב שמואל הנביא. את מעט המידע על הנעשה בירושלים קלטתי מתחנת הרדיו "תלם שמיר בועז", ששידרה מתל-אביב על מצב הקרבות בארץ). כך נודע לי שירושלים נצורה ומפגזת, שיש בה מאות הרוגים ורעב כבד, ושהרחוב שלנו מצוי בקו החזית עם צבא ירדן.
כפי שחששתי, אבא כתב שהמצב לא טוב. סיימתי לקרוא המכתב ובכיתי. ביקשתי רשות לצאת לירושלים לחופשה קצרה. נחום שריג הסכים, אבל אמר שצריך לחכות להפוגה בקרבות, למצוא לי מחליף, והחשוב ביותר - למצוא דרך להגיע לירושלים הנצורה. "האפשרות היחידה היא שתמתיני למטוס תובלה שינחת פה בעוד מספר ימים ויביא אספקה ליישובי הנגב", אמר שריג. "את תחזרי עם המטוס לתל-אביב, ושם תמתיני עד שתתארגן שיירה לירושלים שתיסע בדרך בורמה".
למרבה המזל, נחסכה ממני ההמתנה הממושכת לבואו של מטוס התובלה. אלי, הטייס של טייסת הנגב, הציע לי להצטרף למטוס הפייפר שלו כדי שאעזור לקחת פצוע מצאלים לבית חולים בתל-אביב. את הפצוע הכניסו לאמבולנס שהמתין בשדה דב, ואני נסעתי באוטובוס למטה העורפי של חטיבת-הנגב ברחוב אלנבי. שם נמסר לי שיומיים לאחר מכן, ביום חמישי בשש בערב, מתארגנת שיירה שנוסעת לירושלים בדרך בורמה, ויש מקום פנוי אחד במשוריין האחרון.
גיחות ל"גלידה ויטמן" שדובר בה רבות בחמסינים שבנגב
צוידתי באישורים מתאימים, בכרטיסיה לנסיעה באוטובוסים, בתלושים ירוקים למסעדה בכיכר דיזנגוף ובתלושים צהובים ללינה בבית החלוצות ברחוב קינג ג'ורג'. קיבלתי גם שתי לירות דמי כיס ותווי קניה בסך עשר ל"משביר לצרכן", כדי לקנות מצרכים למשפחתי. את הזמן הפנוי עד צאת השיירה לירושלים העברתי בטיולים ברחובות תל-אביב שלא הכרתי, בצפייה בחלונות הראווה שהיו מלאים בכל טוב ובגיחות ל"גלידה ויטמן" שדובר בה רבות בחמסינים שבנגב.
מנהל המשביר לצרכן הכין עבורי שק עם קוביות סוכר, קופסאות בשר, סרדינים, ביסקויטים, סבונים ועוד דברים רבים מהסוג שלא יתקלקל בדרך. הוא אפילו לא ביקש את תווי הקנייה, וגם הזמין לי על חשבונו מונית לקריית-מאיר (מאחורי מוזיאון תל-אביב של היום). "מסרי דרישת שלום לחבריך בנגב ובירושלים, ושכולכם תחזרו בשלום, ובתיאבון למשפחתך", אמר ובכה.
כשהגעתי, נהג המשוריין הציג את עצמו בשם נדב והכניס את שק המצרכים הכבד שלי. הוא הסביר שכדי להגיע לירושלים, נצטרך לעקוף את לטרון, שם יושב הצבא הירדני. "עד קיבוץ חולדה ניסע בדרך סלולה, ומשם נעלה על דרך בורמה, שהיא משובשת ומלאת מהמורות", פירט. "ניסע בה 15 קילומטר בחושך, רק לאור הירח. נחזור לכביש הראשי במוצא העליון המזרחי של מעלה שער הגיא, בתקווה שהאויב לא יבחין בנו ולא יפתח באש. בהצלחה לכולנו!"
לאט לאט, התרגלתי לחשיכה. בעזרת מעט אור שחדר דרך שני חריצים בתקרת המשוריין, יכולתי להבחין בנעשה בפנים: על שני ספסלים לאורך המשוריין ישבו בצפיפות אלה מול אלה שמונה בחורים, ואני הבחורה היחידה.
בחור שישב מולי הגיש לי מימיה, ואז הבחנתי שידו האחרת נתונה בגבס ונתמכת בצעיף קשור לצווארו. "מה קרה לך ביד?" שאלתי.
"נפצעתי בהתקפה השנייה על נבי-יושע. חברים שבאו לבקר אותי בבית החולים סיפרו שבקרב נהרגו לנו הרבה חבר'ה, וכך, עם הגבס, ברחתי ליחידה שלי והספקתי להשתתף בהתקפה השלישית עד שהשתלטנו על המקום".
"באיזו יחידה אתה משרת?" שאלתי.
"הכשרת הצופים, הגדוד השלישי. חטיבת יפתח. ואת?"
"הכשרת המכבי הצעיר. אלחוטאית מורס במטה חטיבת הנגב. אתה נוסע לחופשה?" שאלתי.
"לא בדיוק! אל תשאלי מה קרה לי! חבר הכשרה שחזר לפני חודש מחופשה בירושלים סיפר שנודע למשפחתי שנהרגתי בקרב על נבי-יושע, והם כבר ישבו עלי שבעה. לכן קיבלתי חופשה מיוחדת, ואני נוסע לירושלים, להראות את עצמי חי!"
"איזו פאשלה", אמרתי. "שמעתי על הרבה מקרים דומים. אין טלפונים ולא מגיעים מכתבים. זו הסיבה".
סיפרתי לו שאני נוסעת לרחוב שמואל הנביא, ממש בגבול עם ירדן. "אני לא יודעת מה קורה שם עכשיו. שמעתי שיש רעב, ואני מביאה בשק הכבד הזה קצת אוכל למשפחתי. ואתה?"
"אני גר לא רחוק, ליד בית החרושת לקרח. לצערי, לא הספקתי לקנות מזון למשפחתי".
למרות שהטלטולים במשוריין התגברו, הצלחתי לנמנם. פתאום התעוררתי. המשוריין עצר, והדלת נפתחה מבחוץ בחריקה צורמת. נדב הנהג הציץ פנימה ואמר: "הגענו בשלום לירושלים. תודה לאל. אנחנו נמצאים ברחוב יפו בתחנה המרכזית. השיירה תחזור ביום ראשון בעוד שלושה ימים. אל תשכחו להתייצב כאן בשעה שמונה בערב. להתראות".
הבחור בעל היד המגובסת עזר לי להוריד את שק המצרכים ואמר: "שמי איציק. אנחנו הולכים לאותה שכונה, ואני יכול לעזור לך לסחוב את השק בידי הבריאה. בואי נלך".
היתה שעת חצות. היה עלינו להגיע לשכונת בית ישראל בצפון-העיר, מרחק חצי שעה של הליכה. החשיכה היתה מחלטת, ואפילו קרן אחת של אור לא בקעה מחלונות הבתים, שהואפלו כדי לא לשמש מטרה לפגזים הירדניים. בקושי רב הצלחנו לראות את הדרך: עלינו במעלה רח' הרב-קוק והחבשים, ירדנו בסמטאות הצרות של מאה שערים והגענו לשכונת בית-ישראל הישנה. שתקנו. היה מפחיד ללכת. עצרנו מידי פעם לנוח ולגשש את דרכנו, שלא ניתקל בקירות. מזל שלא הייתי לבד!
הגענו לרחוב יחזקאל, קרוב למקום מגוריי. לאורו המועט של הירח, הבחנתי בבתים שהיו עזובים והרוסים. "שם אני גר", לחש איציק והצביע לכיוון ביתו. חשתי התרגשות בקולו. מי יודע כיצד תהיה הפגישה עם משפחתו, שכבר התאבלה על מותו.
"בית הוריי נמצא פה מעבר לפינה. אני יכולה להגיע בעצמי", אמרתי לו.
"את בטוחה שהכל בסדר? אינך פוחדת?"
"לא! יהיה בסדר! להתראות ביום ראשון במשוריין!" אמרתי .
כמעט נפלתי לתעלה העמוקה שהיתה במקום השער
נשארתי לבד. התקדמתי באיטיות, גוררת את השק הכבד שהשתפשף בשברי אבנים, עד שהגעתי לרחוב שמואל הנביא. מולי עמד הבית שלי: קומה אחת, גג שטוח וגינה. אבל איפה השער? כשהתקרבתי, הבחנתי שבמקום השער יש תעלה עמוקה מוגנת בשקי חול, וכמעט מעדתי ונפלתי לתוכה. פחדתי לזוז בגלל החושך והשקט, והבית השכן נראה לי שומם והרוס. מה לעשות? חלפה דקה או שתיים שנראו לי כנצח, כשהבחנתי בהבזק אור שבקע אי-שם מכיוון הבית שלי. אולי בכל זאת מישהו נמצא בבית?
"א-ב-א!!!" יצאה קריאה מפי, ומרוב השקט חזר קולי כהד. נבהלתי מהצעקה של עצמי.
פתאום, כמו מתוך חלום או סיפור אגדה, שמעתי חריקת דלת, צעדים ואור חלש של נר הולך ומתקרב לעברי... "מי זה?"
"אבא, זו אני! איך נכנסים לבית?"
"מסביב, חכי לי", אמר אבא שהגיח ממקום כלשהו, פסע על לוח מעל התעלה הפתוחה וחיבק ונישק. "כולם עזבו. גם אנחנו. השכרנו חדר במלון. בבית שלנו יש עמדה, אבל עכשיו, בגלל ההפוגה, החיילים עזבו, ואני בא כל לילה לישון ולשמור על הבית. אני היחיד בכל הרחוב. בואי תיכנסי!" אבא לקח מידי את שק המצרכים והוביל אותי בדרך חתחתים לתוך הבית, מאיר בנר את דרכי שלא אמעד. "מזל שהבאת אוכל! עכשיו אפילו בכסף קשה להשיג אוכל. אמא ויוסי ירדו במשקל. בבוקר נלך אליהם ונפתיע אותם!"
נרדמנו בבגדינו. מוקדם בבוקר, אבא העמיס את שק המצרכים על אחת מעגלות-היד שבנה בעצמו ויצאנו לכיוון בית המלון שם התאכסנו אמי ואחי. נכנסנו בשער בניין קטן מוזנח ועליו שלט "מלון". אבא פתח את הדלת במפתח והציץ פנימה. "צילה, הבאתי לך אורחת!"
"חכו רגע, אני צריכה לסדר את החדר", אמרה אמא.
לא התאפקתי, נכנסתי והתנפלתי על אמא בחיבוקים ובנשיקות. אמא התחילה לבכות, גם אבא וגם אני בכינו. היא נראתה רזה וחיוורת. "אמא, הבאתי לך אוכל", אמרתי.
"לא חשוב", אמרה אמא, "כבר התרגלתי לאכול קצת. העקר שזכיתי לראות אותך בריאה ושלמה. לא קיבלנו ממך מכתבים ולא ידענו מה לחשוב. כל הזמן שומעים על הרוגים ופצועים בנגב, וכל כך דאגנו".
את יום החופשה האחרון ביליתי עם חברים, ובשמונה בערב, מלווה במשפחתי, התייצבתי בתחנה המרכזית ברחוב יפו. התקשיתי להיפרד מהוריי ומאחי. ידעתי שנכונו לנו עוד ימים קשים ואולי לא נתראה בקרוב. "תכתבי לנו וגם תשלחי ברדיו שלך דרישת שלום", ביקש אבא.
שיירת המשוריינים כבר חנתה במקום המיועד. ניגשתי למשוריין האחרון. נדב הנהג המתין בפתחו. כולם כבר ישבו לאורך שני הספסלים והחליפו ביניהם רשמים. איציק ישב מולי, ידו עדיין מגובסת. "שלום איציק", אמרתי, "איך היתה הפגישה עם המשפחה?"
"אל תשאלי", ענה. "ראיתי שהבתים בסמטה שלנו הרוסים, והייתי בטוח שכולם, כולל משפחתי, נטשו את המקום. בסוף מצאתי את הבית למרות החשיכה. פתחתי את השער ונכנסתי לחצר. הייתי עייף והחלטתי להיכנס לישון בפנים. כל התריסים והחלונות היו סגורים, לא הצלחתי לפתוח אפילו אחד. פתאום הבחנתי שהחלון הקטן של בית השימוש פתוח. החלון היה צר ומעט גבוה. עליתי על אבן, השחלתי עצמי דרך החלון בעזרת ידי הבריאה וקפצתי פנימה... כנראה שנחתתי על כלי זכוכית, שנפל ונשבר ברעש גדול. הרגשתי כאב חד ברגל ובפנים. הנחתי יד על הלחי שכאבה וכנראה נאנחתי, כי מיד שמעתי קול מתוך הבית. אבא שלי קרא 'מי שם?' גיששתי לעבר דלת בית השימוש, פתחתי אותה וצעקתי – 'זה אני, איציק, אני חי, חי!"
"אמא התעלפה כששמעה את קולי"
הוא שמע את קולה של אמו קוראת "איציק!", ולאחר מכן קול חבטה. "נשארתי עומד במקומי. אחיותיי התעוררו וחיפשו מים כדי לשפוך על אימי, שהתעלפה. אבי הדליק מנורת נפט, בא לקראתי, חיבק, מילמל פסוקי תפילה והלך להרגיע את אימי, שהתנפלה עלי בנשיקות מיד לאחר שהתאוששה. אמא הרעיפה עלי ברכות, ניגבה את הדם שעל לחיי והרגיעה את אחיותיי, שצרחו מפחד ומשמחה".
איציק סיפר שכל הלילה הם לא נרדמו מרוב התרגשות. הם התקבצו סביב עששית הנפט ודיברו על המלחמה בצפון הארץ ועל הקרבות בירושלים. "השמועה על בואי התפשטה במהירות, וכל ידידינו באו להשתתף בשמחתנו ולחזות במת-החי, כפי שכינו אותי!"
כל החבר'ה במשוריין הקשיבו בעניין לסיפור של איציק. השעות נקפו. המשכנו בנסיעה והגענו לתל-אביב בשעת בוקר מוקדמת. עצרנו ברחוב אלנבי וירדנו מהמשוריין. הבטתי סביב - משאית זבל עברה ברחוב השקט; חנויות מכולת עמוסות במצרכי-מזון כבר היו פתוחות, ילדים הלכו לבית הספר. איזו שלווה....כאילו עולם אחר!
נפרדתי לשלום מהנהג ומנוסעי המשוריין. "לאן אתה נוסע?" שאלתי את איציק.
"אני הולך לתחנה המרכזית לתפוס אוטובוס לכיוון נבי-יושע, שם נמצאים החבר'ה שלי מהגדוד השלישי. ואת?"
"אני אגש לתמר במטה העורפי, לבדוק מתי יוצא מטוס שמוביל אספקה לנגב ונוחת ברוחמה. ואולי שוב יהיה לי מזל ואתפוס טרמפ עם אחד מטייסי הפייפר שלנו. להתראות!"
נפרדנו בתחושת מועקה. המלחמה רחוקה מלהסתיים, ומי יודע אם נשוב ונתראה, חשבתי לעצמי.
ולא התראינו.
אינני יודעת מה עלה בגורלו של איציק, ואולי אפילו שמו השתבש בזכרוני. אבל אולי הוא יקרא את הסיפור, יזהה את עצמו, והמעגל ייסגר...."
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
