נשארו לבד.  

אהוד אולמרט הולך ומבין שאין לו הרבה שותפים בקדימה למהלך מול הסורים. השותף הכי נאמן שלו הוא בעצם אהוד ברק, שדחף את התהליך מראשיתו. השרים של קדימה מתנגדים או מסתייגים. השרים שהיו בעבר בליכוד לא יהיו מוכנים לראות את ישראל יורדת מהגולן ויושבת על קווי 1967. רוני ברנאון, שאול מופז, זאב בוים, יעקב אדרי, רוחמה אברהם וגדעון עזרא יצביעו נגד נסיגה כזו.

מאיר שטרית מפנטז שהסורים יחכירו לנו את השטח אחרי שנחתום עימם על הסכם שלום. ציפי לבני לא אמרה מעולם לאן היא מוכנה לסגת תמורת שלום. אולמרט נשאר כמעט לבד. בעצם, רק עם חיים רמון.

לברק יש את הבעיות הפנימיות הקשות שלו, ולאו דווקא בענייני הגולן. "שמונה חודשים, אתה שומע, שמונה חודשים ברק לא הזמין אותי לאף ישיבה או דיון בעבודה", אמר לי אפרים סנה בשבוע שעבר. בקולו נשמע עלבון אמיתי.

21 שנה חלפו מאז הצטרף סנה לעבודה. הוא התמודד על תפקיד היו"ר, כיהן כשר וכסגן שר, היה חבר כנסת, נשא תפקידים בכירים במטות הבחירות לאורך השנים, כתב ספרים ועשרות דוחות על מצבה של המפלגה ובעיקר על שיפור המצב. בא אהוד ברק, זיהה אותו כיריב, בעל בריתו של עמיר פרץ וזרק אותו מכל המדרגות.
לא גאון בפוליטיקה מעשית

סנה הלך הביתה כי הבין שהקדנציה שלו נגמרה, והוא הולך ונעלם במפלגה שהיכה בה שורש. בפריימריז הבאים הוא כבר לא היה נבחר. הפרישה שלו מעידה על מצבו, אבל גם על סגנון ההנהגה של יו"ר המפלגה שאותה נטש.

אהוד ברק מחסל את מפלגת העבודה באופן מחושב ושיטתי. במפלגה שלו אין מוסדות חוקיים, אין סניפים, אין משמרת צעירה, אין נוער עבודה, אין כסף, רק חובות של מיליונים. ברק רוצה לראות מפלגת שלד, שעובדת רק בימי הבחירות. וזה באמת מה שהוא רואה מול העיניים אחרי שסנה ופעילים רבים עוזבים.

השאלה הגדולה האם יהיה מי שעוד יפיח רוח חיים בעבודה, או שהשלד ייכנס
לארון הקבורה. הכיוון הכללי לא מבשר טובות. מפלגת העבודה לא משדרת לציבור משהו חדש מזה שנים, היא לא נחשבת אלטרנטיבה אחרי ששקעה בתוך ממשלות שרון ואולמרט ושריה התבטלו בפני שניהם; היא מזגזגת את עצמה לדעת, חסרת זהות ואופי. ויש לה גם מנהיג שיכול להיות גאון בכל תחום, רק לא בפוליטיקה מעשית.