האם בגלל נשיקה מטופשת אחת נוותר על מועמדותו?  

השורות הבאות כואבות לי במיוחד. חצי שנה במחיצתו של אהוד אולמרט כמנהל הקמפיין נגד טדי קולק, הספיקה לי כדי להוקיר ולאהוב את האיש הממולח ומלא החן הזה. לא שהפכתי לחסיד שוטה שלו, אך אני עדיין אוהב הרבה מהמעלות שלו. ובכל זאת, אולמרט חייב ללכת עכשיו ומיד. גם אם אני בטוח שאת המעטפה לא הכניס לכיסו הפרטי, גם אז, הוא צריך ללכת. כי "המעטפה" נהפכה לסמל הרקוב של השלטון הישראלי לדורותיו. כי ה"מעטפה" גרמה לכך, שחלק ניכר מהציבור איבד את אמונו במנהיגיו וחושב שכל הפוליטיקאים אותו דבר, וכולם לוקחים בדרך זו או אחרת "מעטפות". נורא. אולמרט חייב ללכת ולו רק בגלל העובדה שהיתה "מעטפה" שעליה ידע ואשר הסתובבה מיד ליד. ואת המעטפה הזאת אי אפשר לעצור.

ברור איפוא שהבחירות מתקרבות. וכמו שזה נראה עכשיו, יש שלושה מועמדים שהציבור מתייחס אליהם כאל מועמדים רציניים: אהוד ברק, בנימין נתניהו וציפי לבני. נוכח הזמן האוזל, אחד מהשלושה יצטרך להתעלות למדרגה של מדינאי אמיץ ופורץ דרך ולקחת החלטות כואבות, בן גוריוניות, כדי להציל אותנו מידי עצמנו.

מי מבין השלושה מסוגל לכך?

לברק יש את התכונות הדרושות, אלא שלמרבה הצער, בשלב זה של חייו הציבוריים הוא יתקשה להיבחר, ולא כאן המקום לנתח מדוע. לנתניהו, מוכשר ככל שיהיה, יש השקפת עולם בסיסית, דבר חיובי כשלעצמו, אבל ברור שלא ימצא את כוחות הנפש לפנות, למשל, עשרות אלפי תושבים מהשטחים. ולבני היא אשה ישרה. זה מה שאנחנו יודעים לומר עליה בוודאות. אבל גם בימים טרופים אלה, כאשר יושר לב הוא תכונה די נדירה, האם די בו כדי להנהיג מדינה באחת משעותיה הגורליות ביותר?

מכאן איני יכול שלא להגיע למועמד נוסף - חיים רמון. הנה גילוי נאות. בארץ הקטנה הזאת, שבה כולם ידידים של כולם, גם אני ידיד של רמון, אם כי מעולם לא הייתי מבאי ביתו ואף לא חבר במפלגתו.

רמון הוא אחד הפוליטיקאים המוכשרים והאמיצים ביותר שקמו לנו בעת האחרונה. האם יש מישהו החולק על כך שהוא הפרויקטור הגדול ופורץ הדרך המבריק ביותר מבני דור ההמשך? שהרי זה האיש, שבאומץ לב פירק את הגוף המושחת והמסואב, את ההסתדרות. זה האיש שיזם את חוק ביטוח בריאות ממלכתי והגה את רעיון גדר הביטחון.

האם בגלל נשיקה מטופשת אחת נוותר על מועמדותו?

דלות החומר מחייבת אותנו לסלוח לרמון על נשיקה אחת, ולפתוח את הדלת כדי לאפשר גם לו להתמודד על תפקיד ראש הממשלה.