מן האפלה של מרכז העיר יצאתי אל האור בבית מעונות עובדים, ברחוב שיש לו אופי כמעט כפרי והוא עדיין חילוני במהותו. התאספו בו כשלושים בני אדם לחוג בית. כל הגברים בקבוצה הם בדיוק בגילה של המדינה, חוגגים השנה שישים. כולם למדו באותו בית ספר יסודי ורובם גם באותו תיכון אבל הם מכירים זה את זה עוד מהגן. זו תופעה ירושלמית אופיינית, להיות גם בגיל שישים מסודרים עדיין על פי מקומות לימוד ולפעמים גם לפי מגמות.

מי שנאספו שם הם חבר'ה מגובשים, בלי פוזות ובלי שום ניסיון לעשות רושם. ירושלמים מהסוג שגורם לי להתגעגע לירושלים. לכן קצת כאב לי כשגיליתי שגם הם, ברובם המכריע, מהרהרים ברצינות במחשבה לעזוב את העיר. הם דיברו על הסטטיסטיקה המבהילה שעל פיה בעוד עשר שנים כבר לא יהיו בתי ספר חילוניים בירושלים ועל כך ששכונות שהיו עד לאחרונה חילוניות משנות את אופיין. סיפרתי להם איך בשבת שעברה, בעודו הולך ברחוב שליד הכוך הטחוב השכור שלו בשכונת נחלאות, צעק חרדי אחד על בני "שאבעס, שאבעס" בזמן שהילד דיבר בסלולרי שלו עם אמא שלו. "שתוק כבר", גער בו הבן שלי וכנראה גם נעץ בו ממרום המטר תשעים וקצת שלו מין מבט שגרם לו להשתתק באחת.

נחלאות היתה פעם הסמל לחיים סטודנטיאליים בירושלים. לפני יותר מעשרים שנה כשרואיין ל"כל העיר" - בכתבה הראשונה מאינספור כתבות שעתידות להופיע בהמשך (כולל זאת), שעניינן עזיבת ירושלים - תיאר דודו גבע ז"ל את החוויה הסטודנטיאלית האולטימטיווית כחיים בחדר טחוב בנחלאות, כשעל הרצפה שטיח בדואי שנקנה בעיר העתיקה ותרמיל ריק של פגז שבתוכו קוץ לקישוט. כבר אז היה בנחלאות אזור חרדי קטן, אלא שבמשך עשרות שנים הוא נשאר מוגדר ומסוגר וחילונים הקפידו שלא לחלל שם את מנוחת השבת. אבל כמו בשכונות חילוניות מובהקות אחרות בירושלים בשנים האחרונות נקנו בתים רבים בנחלאות על ידי דתיים, ומשכונה חילונית בעלת צביון בוהמי שיש בה גם חלק דתי היא הופכת לשכונה דתית שיש בה אי של חילונים. צעקות ה"שאבעס" הן ביטוי ליחסי הכוחות שהתהפכו.

בבוקר אותו יום שישי ישבנו בבית קפה תל-אביבי, ארבע נשים שלכולן עבר ירושלמי. אחת אמרה שבזמן האחרון היא מוצאת את עצמה מתגעגעת לעיר שעזבה לפני יותר מ-15 שנה, אבל כשהיא מגיעה לירושלים היא מגלה שלמושא געגועיה אין זכר. אחרת סיפרה שילדותה עברה עליה בשכונת קרית משה, שאז היתה שכונה חילונית שגרו בה בני המעמד הבינוני וגם מרצים מהאוניברסיטה העברית הסמוכה והיום היא שכונה חרדית. השלישית סיפרה על אמה, כבת 75 שבמהלך למעלה משישים שנותיה בירושלים מרגישה שהחרדים פשוט דולקים בעקבותיה.

האם כבר הספיקה לגור ברוממה כשעוד היתה שכונת פועלים, בשכונת הבוכרים כשהיתה ברובה חילונית, ברמות כשעוד נחשבה לשכונת יוקרה, במעלות דפנה שכיום חרדית כולה אבל פעם היתה מעוז התקשורת השמאלנית והחילונית. כיום נותרה החילונית האחרונה ברחוב שברמות אשכול, שכונה שעדיין נחשבת חילונית. נוכחותה של חילונית אחת, גם אם היא בת 75 ואינה נוהגת לערוך מסיבות ריקודים סוערות בשבת או להבעיר מנגל במרפסת ביום כיפור, מטרידה מאוד את שלוות רוחם של הצדיקים שבסביבותיה.

כדי לסלקה מהרחוב הם נוקטים כבר שנה בהטרדות קשות. הם מפרסמים שבוע אחר שבוע מודעות בעיתונים שלפיהן היא מציעה את דירתה למכירה, וכשקונים פוטנציאליים מטרידים אותה היא נאלצת להסביר להם שמדובר בטעות. הטלפון בדירתה מצלצל בשעות משונות וכשהיא מרימה את השפופרת מצדו השני של הקו תמיד יש מישהו שממליץ לה לעזוב את השכונה. הם מטנפים בזבל את הישורת שלפני דלת דירתה. בערבי שבת הם שולחים את ילדיהם לעמוד מתחת לחלונה ולצעוק לה "שאבעס, שאבעס" על אף שהיא, מחמת הפחד, ממילא יושבת מסוגרת בדירתה מאחורי תריסים מוגפים וצופה בטלוויזיה ללא קול.