אולמרט הוא פוליטיקאי מחונן ורב פנים. הוא יודע להלך קסם ולהלך אימים, לשחק אותה איש העולם הגדול, אך גם לרדת נמוך. ספק אם יש בארץ אדם מחובר ומרושת ממנו. ספק אם יש מישהו כמוהו, היודע לחזר אחרי שועים ולהסתחבק עם עבריינים.

ובכל זאת, לראש הממשלה חסרון אחד, המאפיל על כל מעלותיו: האיש חסר מהות. אין לו השקפת עולם ולא תמונה כוללת של המציאות. אין לו יסודות ערכיים ולא עקרונות מבניים. לאולמרט אין ליבה. אין לו לוחות הברית. במובן העמוק ביותר, הוא אינו יודע מאין בא ולאן הוא הולך. לכן הוא יכול לומר היום את ההיפך משאמר אתמול, בלי למצמץ.

גם אין לו כל קושי לומר אל"ף ולעשות בי"ת. בהיותו מונחה-התדיינות ולא מונחה-אמת, ראש הממשלה מסוגל להחליף את עורו ולשנות את מדיניותו כזיקית. לכן הוא מנצל-הזדמנויות סדרתי ושרדן גאוני, אך מעצב מציאות חסר תוחלת.

בהיותו קברניט חסר צפון וחסר מצפן, אולמרט מותח את האופורטוניזם עד אבסורד ואת הפרגמטיזם עד לאובדן דרך. הוא מלהט ומלהטט ולפעמים מהפנט, אך ב-40 שנותיו בפוליטיקה לא השאיר אחריו שום חותם. גם בשנתיים כראש הממשלה לא עשה כל מעשה של ממש.

אלה היו שנתיים חשובות, שבהן היה ראש ממשלת ישראל אמור לבנות את המדינה לקראת המבחן ההיסטורי הגדול של סוף העשור. שבהן הוא היה אמור לרדוף שלום ולהיכון למלחמה. להכשיר את הקרקע לחלוקת הארץ ולהכשיר את הלבבות למאבק על הארץ. לבלום את איראן, לנסות את סוריה, למצות את חמאס. לבסס את הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום יהודית דמוקרטית. להחזיר לישראל את הסגולות של מדינת איכות. לשקם את הממלכתיות ולחדש את סיפור המשמעות. להעניק למדינה כלי מדינה וגאוות מדינה ותחושת כיוון.

אולמרט לא עשה אף לא אחד מהמעשים הללו. הוא הבטיח התכנסות, וחזר בו. הבטיח סוף לסכסוך, והכזיב. כשל במלחמת לבנון השנייה וכשל בהבנת משמעותה. עשה, אך לא די, בעניין הגורלי האיראני. מאבד זמן יקר לפני כניסה למשא ומתן עם סוריה, לא גיבש אסטרטגיה כוללת ועקבית מול חמאס ולא הכין את המדינה לקראת פינוי עתידי של התנחלויות. הוא גם לא הביא את האומה לעמוד מאחורי צה"ל ולחזק אותו.

כך שבכל הנוגע לחוץ ולביטחון ראש הממשלה דישדש בשנתיים האחרונות. ואולם בכל הנוגע לפנים וחברה - אולמרט גרם נזק עצום. לא מימש את המהפיכה הנדרשת במערכת החינוך, חולל מהפיכה הרסנית במערכת המשפט, נכנע בלא תנאי לש"ס, עודד את עליית הריכוזיות במשק והשלים עם התרחבות הפערים בחברה. תחת אולמרט היתה ישראל למדינה מופקרת, המפקירה חלשים וחסרי ישע. הערבות ההדדית נשחקה, הצדק החברתי נרמס. השחיתות היתה למכת מדינה.

במדינה אחרת או בעידן אחר ייתכן שהיה אפשר להתייחס בסלחנות למחדלי ראש הממשלה ה-12. אחרי הכל, הוא עדיין טירון. אולי ילמד. הנה, על פי מקורות זרים, למד כיצד לקבל החלטות בתחום הביטחון הלאומי. על פי מקורות כלכליים, הוא מנהיג את המשק באופן סביר. לא הכל שחור. גם החשדות המטרידים בעניין שחיתות אישית טרם הוכחו.

אך במדינה הזאת בעידן הזה סלחנות כלפי השלטון היא מותרות. ישראל זקוקה היום למצוינות בכל תחום, לא כל שכן בתחום המנהיגות. באולמרט אין המצוינות הזאת. אין ולא תהיה. גם אם יתאמץ לתקן את עצמו, אדם בלא מהות אינו יכול לתקן את שאין בו. אדם בלא ליבה אינו יכול לנווט לשלום ואינו יכול לעמוד במלחמה. אדם בלא סמכות מוסרית אינו יכול להיות מנהיג של שעת מבחן.