שופטת השלום אושרי פרוסט־פרנקל קיבלה תביעה של קורבנות למרמה שביצע עו"ד יעקב עפרוני, והם יפוצו בכ־850 אלף שקל. השופטת נזפה בפקידי ההוצאה לפועל ואף המליצה שהמדינה תאמץ פיקוח על כונסי נכסים בעקבות הפרשה ופרשות דומות בעבר
טויטאן רכש מהכונס בית ברחוב חיבת ציון 10 ברמת גן. התובעת לייזר היא הבת והיורשת של המנוחה בעלת הנכס. לאחר שטויטאן שילם לעפרוני, הוציאה לייזר נסח רישום מקרקעין ואז גילתה את הערת האזהרה לטובת טויטאן. היא מיהרה לפנות לעפרוני ש"מיד ברח מהארץ עם כספי תמורת הנכס", כפי שנכתב בפסק הדין.

חמישה רשמים שונים בתיק
לטענת התובעים, על המדינה לפצותם בגלל שרשרת מחדלים של לשכת ההוצאה לפועל: מינוי אדם בעל עבר פלילי לכונס נכסים; פתיחת תיק הוצאה לפועל נגד המנוחה שעזבה את הארץ לבלי שוב 16 שנה טרם פתיחתו. בתיק טיפלו במקביל חמישה רשמים שונים, שאף לא אחד מהם שלט בפרטיו, לא גילה ערנות נדרשת למניעת התקלות, ולא וידא שעפרוני ממלא את הוראות החוק. התקלה המרכזית בתיק היא שהמנוחה לא היתה חייבת כלל.

עפרוני, שמונה לכונס נכסים לבית בשנת 2003, טען שלא ידע שהחייבת אינה בחיים, הכחיש שהגיש לביצוע שטר מזויף ואף טען שלא זייף את השטר ולא את אישורי המסירה. לדבריו, הוא מעולם לא הטעה את ראש ההוצאה לפועל, ומצבו הנפשי הקשה, כך טען, הוא זה שגרם לו להימלט מהארץ עם הכסף. לימים הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט נוגעת לאחריות המדינה בסיפור. אחת הרשלנויות, קובעת השופטת, היא באי־ביצוע דו"ח השופטת נועה גרוסמן, לשעבר יו"רית ההוצאה לפועל, שפורסם ב־1997 בעקבות מקרה הונאה דומה, שבו עזב עו"ד אייל גרצברג את הארץ לאחר שמעל בחובות האמון שלו ככונס נכסים. בנוסף, התעלמה המדינה משורת המלצות לפיקוח על כונסי נכסים, פיקוח שכנראה מתחייב למרות היותם עורכי דין. "ומעל כל אלה", כתבה השופטת פרוסט־פרנקל, "עומדת הרשלנות של ראש ההוצאה לפועל, אשר לא נתן דעתו לכל נורות האזהרה בתיק זה", למשל בווידוא של כתובת החייב. "אין מנוס מהמסקנה שדרישה פשוטה של תמצית רישום משרד הפנים לגבי כתובתה של החייבת היתה מעלה כי עזבה את הארץ לצמיתות שנים רבות מאוד טרם יצירת שטר החוב וכי היא מעולם לא התגוררה בשדרות ירושלים ביפו", הכתובת שבה עפרוני ניסה לאתרה.

המדינה לא ביצעה בדיקה מינימלית
באופן מפתיע, עצם המינוי של עפרוני לא נתפס כרשלנות. "רשלנות המדינה", כותבת השופטת פרוסט־פרנקל, "אינה בעצם

מינויו של עו"ד עפרוני לכונס נכסים, אלא במתן החלטות וצווים מבלי לבצע בדיקה מינימלית לגבי הרלבנטיות של הכתובת שבה הומצאו המסמכים לחייב והוא לא הגיב להם".

אגב, טויטאן ולייזר הגיעו לפשרה ביניהם. לטויטאן, כתוצאה מרשלנות המדינה, פסקה השופטת את הסכום ששילם לעפרוני, כ־600 אלף שקל, בקיזוז הסכום שקיבל מלייזר בפשרה. ללייזר תשלם המדינה כ־250 אלף שקל, כולל הסכום שהיא שילמה לטויטאן ואת הוצאות טיסותיה לארץ לצורכי ניהול התביעה.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3594392,00.html

עוד על הפרשה
----
ביקורת נדירה בחריפותה על ההוצאה לפועל, לאחר שלא פחות מחמישה רשמים איפשרו לממש נכס על-סמך שטר מזויף רק בדיעבד התברר, שה"חייבת" עזבה את הארץ עשר שנים לפני חתימת השטר, אך הרשמים לא שמו לב לכך שלא הגישה התנגדות למכירת ביתה כאשר התגלתה התרמית, נמלט הכונס מן הארץ ובידו התמורה בעד הבית

14 שנים לאחר שעו"ד אייל גרצברג מעל ב-45 מיליון שקל שהגיעו לידיו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, המערכת עדיין פרוצה לגניבות והמדינה לא הפיקה את הלקחים הנדרשים. כך קובעת שופטת בית משפט השלום בתל אביב, אושרי פרוסט-פרנקל, בפסק דין נדיר בחריפותו נגד אחת מזרועות מערכת בתי המשפט.

פרוסט-פרנקל קיבלה (18.8.11) תביעה שהגישו רמי טוטיאן ושולמית לייזר נגד ההוצאה לפועל, בעקבות תרמית לה נפלו קורבן. התביעה היא בסך 900,000 שקל, ופרוסט-פרנקל הורתה להגיש פסיקתה לחתימתה בסכום זה. עם זאת קבעה, כי המדינה תוכל לגבות את הסכום מעו"ד יעקב עפרוני ויעקב צבי, אשר ביצעו את התרמית בפועל.

עפרוני מונה בשנת 2002 לכונס נכסים על בית בגבעתיים, על-פי שטר חוב שהגיש לבית המשפט. שנתיים מאוחר יותר רכש טויטאן את הבית תמורת 110,000 דולר, אך לאחר מכן התברר לו, שהבית שייך ללייזר. בדיקת האירועים גילתה, כי מדובר בהונאה שקיבלה את אישורם של לא פחות מחמישה רשמים של ההוצל"פ.

הכונס מונה למרות שהורשע בתקיפת בת זוגו
איש מהרשמים לא שם לב לכך ששטר החוב נושא את שמו של מקס ציגלר, בעוד הנכס רשום על שם רעייתו בלה - אמה של לייזר. איש מהם לא שם לב לכך שציגלר נפטר 16 שנים קודם לכן, ושרעייתו עזבה את הארץ עשר שנים לפני תאריך השטר ולא ביקרה בה מאז 1988. כמו-כן, לא התעוררו נורות אזהרה גם לנוכח העובדה שה"חייבת" לא הגיבה על הבקשה למכירת ביתה - שתיקה תמוהה ביותר - וכל ההודעות מבית המשפט הודבקו על דלת הבית. איש גם לא שם לב לעובדה שבשטר צוין שה"חייבת" מתגוררת בגבעתיים, ואילו בבקשה לביצוע השטר צוין שכתובתה היא ביפו.

עוד התברר, כי עפרוני מונה לכונס נכסים למרות שכבר הורשע בתקיפת בת זוגו. המדינה טענה בתגובה, כי לא היה לה כל מידע על כך, אין בעבירה זו כדי לפסול אותו, וכל עוד רשיונו בתוקף - היא זכאית למנותו לכונס. אלא שכאשר התגלתה התרמית, נמלט עפרוני מהארץ כאשר בידו כספו של טוטיאן.

פרוסט-פרנקל מתייחסת למקרה זה בחומרה רבה במיוחד לנוכח העובדה שהמערכת התיימרה להפיק לקחים מפרשת גרצברג. אריה כהן, סמנכ"ל מקצועי ברשות האכיפה והגבייה ומאז 1998 מנהל אגף הוצל"פ ארצי בהנהלת בתי המשפט, הודה בעדותו, כי גם כיום "אין שום מניעה מעורך דין לרמות את המערכת ללא ידיעת אנשיה", וכי למרות כל ניסיונותיה - לא הצליחה המדינה לסגור את כל הפרצות במערכת ההוצל"פ המאפשרות מעילות והונאות.

ביהמ"ש קובע: רשלנות רבתי של המדינה
לדברי פרוסט-פרנקל, בעוד השופטים (ובהם רשמי ההוצאה לפועל) נהנים מחסינות מהותית על החלטותיהם ואי-אפשר לתבוע אותם על נזקים שגרמו, הרי שאת המדינה ניתן לחייב בפיצוי במקרים של רשלנות רבתי - והיא סבורה שהמקרה הנדון נכלל ביניהם. זאת, לנוכח העובדה ש"הגם שהמדינה ידעה כי יש להקפיד ולהחמיר בפיקוח על מינוי כונס נכסים ובפרט על פעולותיו, לא נמצאו מאז ועד היום פתרונות, ולבעיות קריטיות וקלות לפתרון בפרט.

"...התנהגותה הרשלנית של המדינה התבטאה בין היתר, באי ביצוע דוח השופטת גרוסמן, באי יישום המלצותיו של כהו, תוך ידיעה ברורה, לדברי כהן, שללא טיפול שורשי בבעיה, המדינה תעמוד כדבריו בפני שוקת שבורה, תוך ידיעה שיש לפקח על מינוי ופעולות כונסי הנכסים, ומעל כל אלה, על רשלנות רבתי של רשם ההוצאה לפועל, אשר לא נתן דעתו לכל נורות האזהרה בתיק זה.

"לא רק שהמדינה לא טיפלה בבעיה כה חמורה ופרוצה, של מינוי כונסי נכסים ופיקוח על עבודתם, אלא שבמקרה דנן רשמי ההוצאה לפועל-אף לא מילאו את חובתם המינימאלית בבדיקת פרטי החייבת, ולא מילאו חובתם לוודא שאכן נמסרו לה כל מסמכי ההוצאה לפועל". את הנזקים הרבים ניתן היה למנוע, מעירה פרוסט-פרנקל, בבדיקה פשוטה במשרד הפנים, שהייתה מגלה שציגלר עזבה את הארץ לפני שנים רבות ולכן לא יכלה לחתום על שטר החוב הנטען.

פרוסט-פרנקל שבה ומסכמת: "רשלנות המדינה במקרה זה, אינה בעצם מינויו של עו"ד עפרוני לכונס נכסים, אלא במתן החלטות וצווים מבלי לבצע בדיקה מינימאלית לגבי הרלוונטיות של הכתובת בה הומצאו המסמכים לחייב והוא לא הגיב להם. מדובר במכירת נכס של החייב, שבפועל לא קיבל את האזהרות, ההחלטות והצווים, מתוך רשלנות מובהקת של ראשי ההוצאה לפועל אשר לא ביצעו בדיקה בסיסית של כתובת החייב".

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-275975-00.html