רקע:
במסגרת התכנית, השתתפו נשים שונות בתהליך אשר במהלכו הן עברו ניתוחים קוסמטיים וטיפולים אחרים, כאשר המהלך כולו מצולם על ידי עורכי התכנית ומשודר לאחר עריכה. במהלך התכנית שוחחו המשתתפות עם המנחה ועם המומחים השונים שבצוות התוכנית , הכוללים תזונאית , מדריכת כושר, מאמן אישי-עסקי (קואצ'ר) ועוד. התוכנית כללה כמה חלקים – חלק המתאר את המשתתפת לפני התהליך, חלק המלווה את התהליך ופרק נפרד המהווה מעין סיכום, לאחר תקופת מה, הנקרא: "המראה שאחרי".

אחת מהמשתתפות בתכנית היתה בתו של התובע –פלוני. (שמה , כמו גם שמו של התובע ושל שאר בני המשפחה, נחסו, והבת מכונה בפסה"ד " מיה ") .

במסגרת השתתפותה בתכנית , מיה עברה מספר טיפולים , לרבות ניתוחים קוסמטיים , טיפול שיניים, שינוי הרגלי תזונה, הוספת שיער ועוד.

התובע טען כי דברים שהשמיעה מיה במסגרת השיחות שהתקיימו עימה, מהווים פרסום לשון הרע לגביו, כגון דברים מהם עולה שהוא התעלל בה בילדותה , כי הדברים אינם נכונים וכי יש בפרסומם כדי לבזותו ולהשפילו. את התביעה הגיש כנגד החברה לשידורי טלויזיה אשר במסגרתה הופקה התכנית - ערוץ 10 , חברת ההפקות, מר עילאי מיכאל, היועץ האישי ששוחח עם מיה, וכנגד מנחת התוכנית, הגב' אורנה דץ .

הפרסומים שבמחלוקת הושמעו במהלך התכנית ולטענת התובע נגעו בשיחות בין מיה לבין היועץ, בינה לבין המדריך לשיאצ'ו שהשתתף בתוכנית, או בין מיה לבין המנחה. במסגרת עדותה בביהמ"ש ציינה מיה את הדברים הבאים:

"אני השתמשתי במילה התעללות והתכוונתי לכך שהוא פגע לי בנפש. אני מתכוונת שכל הזמן הייתי שומעת קללות והוא היה גורם לי להיות כזאת קטנה וכל מערכת יחסים שהיתה לי עם חברים, לא יכולתי להמשיך בה כי תמיד היה לי את הדמות שלו, שכל הזמן מרחפת לך באויר, עם המלים שאת לא שווה כלום, את אפס. זוגיות לא הצלחתי להמשיך למשך שנים, רק אחרי שעברתי המון ... יש לי עוד כל כך הרבה דברים לבוא ולהגיד. מבחוץ, תמיד הכל יכול להראות יפה, אבל הבן אדם הרס לשלושת הילדים שלו את החיים".

השופטת נאות פרי ציינה כי הדברים עצמם, עלולים להחשב כ"לשון הרע". עיקרם הינו השמעת דברים מצד אב כלפי הבת המתבגרת, אשר גרמו לה לאובדן הביטחון העצמי ולעצב רב. ניתן לראות בדברים ככאלו שאינם עולים בקנה אחד עם הראיה של חלק מהאוכלוסיה לגבי חינוך ראוי ולגבי יחסים תקינים בין אב לבת. במיוחד יש לתת את הדעת לכך שהיועץ, בסיכום הדברים, הגדיר את הדברים שנאמרו כ-"התעללות", ולכן, ניתן לראות בפרסומים ככאלו אשר יכולים לגרום לביזוי או לפגיעה באב – התובע. לפיכך , נבדקה אמיתות הפרסום והשופטת קבעה כי זו הוכחה וכי וצר לה על שביהמ"ש נאלץ לברר את הדברים במהלך המשפט.

עוד מצאה השופטת שבנסיבות שתוארו, לא היה כל פסול בשימוש במונח "התעללות", וכי גם לגביו הוכחה הטענה. השופטת קבעה כי "התעללות", בהקשר של הדברים, הינה התעללות מילולית, ובשום אופן לא נרמז בדברים ששודרו שהכוונה להתעללות מסוג אחר וכך יכולים היו להבין הצופים.

הורה אשר באופן קבוע ושיטתי חוזר באזני בנו על ביטויים קשים ועולבים אינו יכול לצפות, שהדברים לא ישפיעו את השפעתם על הילד, שירגיש נפגע ומושפל, כפי שאכן חש הקטין . מכאן, שהוכחה אמיתות הדברים, לרבות לגבי "ההתעללות".

השופטת הבהירה כי במקרה זה, ועל אף שניתן לתהות לגבי הערך של התוכנית, יש מקום לקבוע שהדברים שמסרה מיה לגבי אביה נמצאים בתחומי " העניין הציבורי".

היא ציינה כי מטרת התוכנית היתה ללוות את מיה בתהליך שהיא עברה ולבחון יחד עמה את השינוי, הפיזי והפנימי, במסגרת התוכנית ומצאה שעל מנת להבין את התהליך יש צורך גם להבין את הרקע לדברים, והיה מקום לאפשר למיה לספר מהו מקור מצוקתה, מדוע היא הגיעה להיכן שהגיעה, מדוע חשוב לה להיות "מושלמת" (כפי שהיא מסבירה מספר פעמים) ומנין חוסר הביטחון שבבסיס החלטותיה. התוכנית מנסה להציג את התמודדותה עם מצבה, לרבות המשקעים שהותירה בה ילדותה , ויש עניין לציבור בהצגת התמונה המלאה. ניתן אף לומר שיש אינטרס רב יותר בהצגת הרקע המשפחתי מאשר באי-הצגתו, שהרי ללא הבנת מורכבות הרקע, הצופה עשוי לשאול עצמו מדוע חשוב למיה כל כך לעבור את המהפך , לרבות ניתוחים כה רבים, שינוי הרגלי תזונה, פעילות גופנית ועוד.

היות ונקבע כי היה אמת בפרסום הנדון וכי היה עניין ציבורי בפרסומו חלה הגנת "אמת דברתי" מפני פרסום לשון הרע והתביעה נדחתה.