במפרץ מאולתר בדרך העופל בואכה דרך השלום, נדמה שהמציאות כולה מתרכזת כמו בקפסולה קטנה. כולם שם: החיים, המתים, העבר, ההווה והעתיד. ממזרח הר הזיתים, מולו חומות העיר העתיקה. פקח תשוש מנסה לעשות סדר במהומה: אחרי התיירים הצרפתים הגיעו תלמידי כיתה ז' שמשאירים סימנים בדמות שקיות תפוצ'יפס ועטיפות טופי.

מטרים ספורים משם, בחניון גבעתי, מתנהלות מזה כשש שנים חפירות ארכיאולוגיות המשתרעות על פני כ-3,500 מטרים רבועים. כ-50 עובדים ומתנדבים מתייצבים מדי בוקר בשעה שבע. כל ממצא שלהם מתויג, ממוספר ונמדד בקפידה. "הגבעה העתיקה הזאת היא גרעין ההתיישבות הקדום של העיר", מסביר ד"ר דורון בן עמי מרשות העתיקות.

מי היה כאן קודם? מי התחיל? שאלות רבות אבל תשובה אחת בלבד: בני אדם תמיד היו פה. "ארכיאולוגיה לעולם לא תהיה מדע שבא לתמוך או להזים קביעות פוליטיות מודרניות, ועם ישראל הוא רק נקודה אחת ברצף הארוך של החיים בעיר המשוגעת הזו. אנחנו רואים איך תרבויות קמות, ומפנות את המקום לאחרות. מבחינתנו, הארכיאולוגים, לכל דבר יש את הזמן שלו והסיפור שלו", אומר בן עמי.

עם הידיעה שהסטטיסטיקה לא לטובתנו כי ההיסטוריה נוהגת לחזור על עצמה, עדיף לעסוק בעבר מאשר בתחזיות שחורות לעתיד. אם כך, תנאי הקבלה לחופר המתחיל מתחילים ונגמרים בלהט שהוא מגלה. החבר'ה באתר הם פסיפס אנושי מרתק: ג'יי רגוסין (70 פלוס) מנכ"ל חברה לשעבר, עלה מניו יורק. "כשהגעתי לכאן ביקשתי להתנדב", הוא משחזר. "אחרי זמן קצר הפכתי לעובד מהשורה.

בהתחלה הצעירים היו אומרים לי בזמן שהיינו מעבירים את הדליים מאחד לשני:'שב לנוח'. היום הם אומרים:'ג'יי, צריך אותך'. אני כאן כי פה אני מגלה שוב ושוב את השורשים שלי". שיר קרת מרעננה (19) מתנדבת יום בשבוע במסגרת שנת השירות שלה החל מחודש נובמבר. "כשמתחילים לעבוד פה נורא מתרגשים מכל חתיכת חרס שמוצאים", היא אומרת. עם הזמן, אומרים: אוקיי, עוד חרס".

חברה עוז מצקביץ' (23) הגיע לאתר במסגרת עבודה מועדפת. "תכל'ס, מלצר זה חרא, ואני כן רוצה לעבוד עם הידיים שלי אז נראה לי טבעי לבוא לכאן", הוא מנמק. "אני בא בשבע בבוקר שזה כיף חיים, רואה את הזריחה ומסיים בשלוש ".

את השיחה קוטעת יד המושטת לעברו, נפתחת בהתרגשות וחושפת משהו פצפון בוהק. "וויי, אין לי מושג מה זה. תשאלי את הארכיאולוגים", מציע לה מצקביץ'. "אולי תקחי מכוש? ", מציע לי בחור נחמד תוך כדי שהוא משליך במיומנות דלי אל חברו, במסגרת שרשרת אנושית של דליים המושלכים מזוג ידיים אחד לאחר עד ליעד הסופי: מכולת פסולת הבנייה העתיקה.

אל מול המבט החלול שלי הוא מספק הסבר: "מכוש זה כמו מכושון אבל גדול. גם זה את לא יודעת, הא? ", הוא שואל בחמלה. "נו, ליד המסטרינה שליד הקסדה. שימי קסדה".

מזל שיש קסדה. הבשורה: רק הבוקר נמצאה כאן חתיכת חרס עם כיתוב, ושוב - אם להסתמך על ניסיון העבר, עד שרשות העתיקות תחליט לספר לציבור הרחב, כולנו נוכרז כאתרים לשימור. בינתיים הכל סוד שמור.