צהריים.
אני כבר בדרך מבית החולים הבייתה כדי לשמור על אחי.
אתמול ישבתי שעות לצד אבי ושוחחתי איתו.
אמרתי לו שזאת אני הבת שלו, אורה.
וסיפרתי לו שאחי הגדול ישן שם כל לילה כל פעם עם חבר מתנדב אחר מהיישוב.
שחבריו לעבודה באים כל יום ודואגים לנו לאוכל, טרמפים וכ'ו..
שרב היישוב בא לבקרו.
שתושבי היישוב באים גם כן לבקר, אומרים תהילים ועוזרים ככל שניתן.
ושאחי הקטן גמר בבית הספר לומר עם חבריו את ספר התהילים כמה וכמה פעמים..

בתחילה זה היה לי קצת מוזר לדבר עם דמות דוממת שלא מגיבה לדבר. מתרגלים.
לאחר כשעתיים של דיבורים בהם עשינו רוטציה- אני, אימי ואחותי ששוחחנו איתו ואחי שלמד איתו משניות.
הוא פקח עין אחת (זו שפחות נפוחה) עד כדי חריץ והסתכל עליי..
שאלתי אותו מה שלומו והוא מלמל משהו- ראיתי שהוא נורא מתאמץ לומר משהו ברור.
אז שאלתי שוב-
הוא ענה לי שתי מילים פשוטות שעלו לו במאמצים רבים-
"ברוך ה'"
ככה זה הוא אבא שלי לא מתלונן.
אצלו תמיד ה' ברוך,
הכל אצלו זה משמיים ולטובה.

אח"כ הוא נרדם ונגמר זמן הביקור..
יצאנו.
נרדמתי לאיזה שעה על הספה כשבנתיים כמויות של ערבים התחילו לבצע פיגועים וירטואלים בפייס שלי ואף עברו לפייס של חברות.
(ב"ה עזרו לי לחסום אותם ורק הבקשות חברות שלהם עדיין זורמות)

כשקמתי כבר היה ערב, ומלכה צעירי לקחה אותי טרמפ לתפילת יום ירושלים בישיבת הרעיון היהודי.

מה שעובר עלינו כלל לא פשוט אך האמונה ב"ה חזקה מתמיד..
והתמיכה גדולה.

אני יוצאת מהסיפור הזה עם כמה מסקנות חשובות לחיים-

דבר ראשון- שהמלחמה היא כנראה לא בערבים אלא במדינה שנותנת להם לעשות כבשלהם ושקושרת את ידי החיילים.
(כשבוצע הלינץ' באבי היה לידו ג'יפ עם שני חיילים בתוכו, הם לא יצאו לעזור!!!).

דבר שני- שהחברי כנסת שם בממשלה דואגים רק לחמם את כיסאותיהם ומי שחושב שמהם תבוא הישועה אינו אלא טועה.
(אף לא ח"כ אחד התקשר לשאול בשלומו)

ודבר אחרון- זה שאנחנו נישאר לגור ביהודה ושומרון ואף נגדיל ונעצים את ההתיישבות באיזור.
שום ערבי, צבא או ממשלה רופסת לא יוכלו עלינו.

"עם ישראל חי!"