בבקשה שהגישה לקבלת מעמד של פליט טענה חוריה, כי היא חוששת לחייה, אם תיאלץ לחזור לישראל, שכן היא עלולה להיות קרבן לרצח על כבוד המשפחה בידי אחיה על רקע נישואיה לגבר קנדי.

היא תיארה את משפחתה כשומרת על המסורת, ובעת שחיה בישראל אחיה הבכור שלט באופן מוחלט בנשים בבית, ולעיתים היה מעניש אותה, כולל בתקיפה פיזית, כאשר לא הקפידה על המסורת הקשורה להפרדה בין המינים.

על אף התנאים הקשים בבית, חוריה הצליחה לפלס דרכה ללימודים באוניברסיטה והייתה למורה. בשנת 2010 היא פגשה את מוחמד, אזרח קנדי, ופיתחה איתו מערכת יחסים.

היא נסעה איתו לקנדה באמתלה של נסיעת עסקים ובחודש יולי של אותה שנה נישאה לו בלי ליידע את משפחתה.

מכיוון שחוריה הייתה צריכה לחזור לישראל לצורך עבודתה, היא ובעלה הטרי מוחמד החליטו להסתיר את דבר נישואיהם ממשפחתה.
בחודש מרץ 2011 הגיע מוחמד לביקור בישראל, ביקש את אישור משפחתה לשאת אותה לאישה והתחתן איתה בישראל.

הזוג הטרי חזר לקנדה ב-30 ביוני 2011, ואולם ירח הדבש הסתיים מהר מאוד, לאחר שהתברר לחוריה, כי בעלה מצפה ממנה לדבוק במסורת האסלאמית, אותה היא ביקשה להשאיר מאחור בישראל. יחסו אליה הפך להיות נוקשה ואלים מילולית.

פחות משלושה חודשים מעת חזרתה לקנדה עם בעלה לאחר נישואיה בישראל נאלצה חוריה לעזוב את הבית ולעבור למקלט לנשים.
בתקופת שהותה במקלט לנשים נודע לה, שאחיה שמעו על כישלון הנישואין, וכי בעלה מאשים אותה שלא תפקדה כמצופה מאישה מוסלמית. כמו כן, אחיה למדו לראשונה על עובדת נישואיה המוקדמים בקנדה, שנערכו ללא עדכון המשפחה, ועלה בקרבם החשד שמא היא קיימה יחסי מין לפני הנישואין.

בבקשתה לקבל מעמד של פליט ציינה חוריה, כי משמעות הטענות נגדה חמורות, ובעיני אחיה היא הטילה חרפה על המשפחה, ולכן היא צריכה להיענש. אחותה של חוריה הגישה תצהיר, ולפיו אחיה איימו "לשחוט" אותה, אם היא תחזור לישראל.

חוריה גייסה לטובתה שני אנשי אקדמיה ישראלים, המזוהים עם השמאל הרדיקלי. פרופסור נווה גורדון, מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, טען בתצהיר, כי מדינת ישראל אינה מספקת הגנה לנשים הבדואיות, והסביר, כי המשטרה מתירה לשבטים הבדואים להכריע בסכסוכים במשפחה בגלל "פערי התרבות".

גורדון טען עוד, כי נשים ערביות, ש"פגעו" בכבוד המשפחה נמצאות בסכנת חיים בישראל ואינן יכולות לסמוך על הגנת הרשויות.
פרופסור ניצה ברקוביץ, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, טענה בחוות הדעת, כי נשים בדואיות אינן יכולות למצוא מקום מקלט במקום אחר בישראל, מכיוון שמדובר במדינה קטנה. לדבריה, אישה בדואית אינה יכולה להיטמע באוכלוסייה היהודית, ואם תנסה להיקלט בקהילה בדואית אחרת היא תמשוך תשומת לב.

היא הדגישה, כי קהילות בדואיות לא ימהרו להעניק לה מקלט, ובסופו של דבר היא תמצא את עצמה מוחזרת למשפחתה.
השופטת סנדרה סימפסון סיכמה, כי על פי חוות דעת אלה, מדינת ישראל כושלת בטיפולה בתופעת "הרצח על כבוד המשפחה", וכי המשטרה בישראל רואה במעשים אלה "חלק מהתרבות המוסלמית".

לאור ליקויים נוספים שמצאה בעבודת מנהלת ההגירה והפליטים בעניינה של חוריה, ועל רקע אי התייחסותה של המנהלת לחוות הדעת, קבעה השופטת, כי התיק יוחזר לבחינה מחדש אם להעניק לה מעמד של פליט בקנדה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/255747