הישראלים כועסים. נדמה לי שמייחסים להם כעס פשוט. כאילו הם מרוגזים משום שלפיד הבטיח להם עולם ומלואו של עתיד חדש, ועכשיו הוא הכזיב אותם. עוד הבטחה מרוסקת של פוליטיקאי שנחשב הבטחה. עוד קלישאה.

זו פשטנות נוראה. הישראלים כועסים ולפיד הוא רק האיש - הלא כל כך מתאים, כנראה - שנמצא בתפקיד הלא נכון, בזמן הלא נכון, עם המדיניות המאוד לא נכונה. אך הם כועסים בגלל סיבה אחרת, והיא עמוקה ומעניינת וחשובה יותר מאכזבה פוליטית. יותר מכועסים, הם מתנערים.

אכתוב את הדברים שנכתבו כאן בעבר, בפעם הראשונה לפני למעלה משנתיים, לפני היות המחאה החברתית.

בישראל קרה דבר מאוד יוצא דופן. הצמיחה הכלכלית המרשימה, פתיחתה של ישראל לעולם, שורת רפורמות נחוצות מאוד, היזמות הישראלית, החריצות של ישראלים צעירים שעבדו שעות ארוכות וקיבלו משכורות מוגבלות, כל אלה הגבירו דרמטית את היעילות ואת התוצר. הישראלים חוללו במו ידיהם את הנס הכלכלי שהוא ישראל; לא רק הם, גם הוריהם ומוריהם והאוניברסיטאות שעכשיו קמלות ותקציבי הפיתוח שעשויים להיעלם.

אך במקביל, בישראל התחוללה בעשור האחרון ביזה. זו הייתה ברית של מובארקים שהם הפוליטיקאים הלא מתחלפים שלנו, טייקונים שעיקר כישרונם בקשריהם, וסקטורים שהיו נחושים להיטיב עם עצמם על חשבון הכלל. מה הייתה הביזה? הביזה הייתה בספסרות קרקעות נדל"נית, בחסות ובעידוד המדינה. הביזה הייתה בקרטלים, מונופולים ואוליגופולים שעשו כל מאמץ לחלץ את השקל האחרון, והראשון, מהישראלים. הסבסוד הצולב של חברות הליסינג. האין-תחרות ברשתות השיווק. היוהרה ותאוות הבצע שמאחורי העלאת מחירים ארצית, סיטונאית וכללית - נניח בחיתולים או במזון לתינוקות.

בכל ביזה יש עושק. מה היה העושק? קביעת מחיר יקר יותר בחלק מסניפי רשתות השיווק בפריפריה. הרי ממילא הרוכשים שם עניים, ואולי אין להם רכב, ואין שם תחרות, אז הבה נגבה מהם יותר ממה שנגבה בכפר סבא נניח. בביזה יש גם גזל. נניח נטילת כספי הפנסיה שלנו כדי להלוות אותם, ללא ערובות מספקות, לטייקונים עם תוכנית עסקית מבריקה בלאס וגאס או בהשקעה במניות.

כדי להסתיר את הביזה נספגנו כולנו לתוך המטריקס. רצינו להאמין שיש פה תחרות. שעובדים פה קשה, אבל יש תמורה אמיתית ומוחשית - ובעיקר הזדמנות להתקדם. ופתאום היו הרבה יותר בתי קפה ומסעדות. הכל פשוט נראה יותר יפה, אסתטי ומערבי, והבנק צלצל והציע לתת הלוואה מיידית לחשבון, 40 אלף שקל, אז אפשר היה לסגור איזה נופשון נוסף בחו"ל. איפשהו ידענו שיש פה אשליה, אשליה מתוכננת בקפידה, ומדי פעם המטריקס נקרע לכמה רגעים וחשף מציאות אמיתית; נניח מדינה שיש בה בעצם רק שתי מחלבות מרכזיות, על כל המשתמע מכך. אבל היו חיינו בתוך המטריקס והיינו הבטריות ושמחנו. במקביל אלינו, בג'יפ השחור בנתיב המקביל, אוליגרכיה שלמה התעשרה.

הרבה כסף התנפח פה. בואו לא ניתמם. איכשהו, הוא מרח את כולם. תחושה של פריחה יחד עם אחוזי חיסכון פוחתים. בועת נדל"ן שהתרוממה והפכה אנשים, בן לילה, למיליונרים על הנייר - או אפילו במציאות. החוב הממוצע של משק בית בישראל התנפח בעשור ב-50 אחוז , לכ-160 אלף שקל, אך השכר הריאלי בין 2000 ל-2011 נשחק בשלושה אחוזים. השכיר של שנת אלפיים היה עשיר יותר כל חודש, אבל הוציא פחות ולקח פחות הלוואות. מה השתנה? האשליה.

בשבוע אחד עבר תהליך מהיר של אהוד ברקיזציה. יאיר לפיד צילום: איי.פי
הישראלים כועסים לא משום שההבטחה של לפיד הופרה. ישראלים מורגלים לגמרי בתקוות מנופצות. הם כועסים משום שבזזו אותם, הם מבינים שבזזו אותם, ועכשיו באה אליהם המדינה ואומרת: אתם תשלמו את המחיר על חטא שלא חטאתם ועל ביזה שלא בזזתם.

אתם, ולא הסקטורים השמנמנים. אתם, ולא רפורמה עמוקה בשירות הציבורי או כיווץ אמיתי של מערכת הביטחון הישראלית, כולל בפנסיות המנופחות ובהטבות המטורפות לגמרי (מדוע כל קצין בסדיר, באמת כל קצין, צריך לבחור בין שני המלונות הכי יקרים בישראל לנופש? האם בלתי סביר שקצינינו ינפשו במלון חמישה כוכבים רגיל או חס וחלילה במלון ארבעה כוכבים?). ואגב , אתם זוכרים את ההבטחות לדיור בר השגה? תשכחו מזה.

הייתה פה חגיגה. המשתתפים האמיתיים שלה צברו הון שיספיק לניני-ניניהם. מעמד הביניים הישראלי עמד בחוץ, פעור פה, הביט בזיקוקים. בזמן הזה כייסו אותו, אבל הוא נהנה מהשיירים של תחושת העושר שנזרקו לו כדי שירגיש נעים. עכשיו החגיגה נגמרה. הגירעון אדיר, דירוג האשראי בדרך למטה, גביית המסים צונחת. האורות כבו, ונציגי החוגגים יצאו החוצה מגן האירועים הקסום שלהם אל עובדי מושבת המטעים. הם באו עם בקשות ודרישות והטפות מוסר.

אנשים אומרים איש לרעהו: סליחה, שאנחנו נשלם על החגיגה הזו? אנחנו רק עמדנו כאן ונהנינו מהזיקוקים. אולי קנינו דירה קטנה להשקעה בבאר שבע או נסענו לחו"ל עוד פעם אחת. אנחנו בקושי גומרים את החודש. יש אוברדרפט והמשכנתה מתחילה להעיק. אך העושר הזה לא זלג אלינו ומעמד הביניים נשחק. מאיפה נשלם?

הם עוד לא יודעים שהמשק בדרך להאטה ואולי חמור מכך. המחיר יהיה גבוה בהרבה.
התנערות מוחלטת
מה שאנחנו חווים עכשיו הוא התנערות. התנערות מוחלטת. התנערות של מי שמנסה לנער מעליו, לשווא, את המדינה, שר האוצר שלה והצעת תקציב אחת.

מה ההצעה הזו אומרת?
היא אומרת: מס ירושה על העשירים לא נטיל, אך מס על זקנים שהולכים לראות רופא בקופת חולים - נטיל גם נטיל. זה דבר מדהים, פשוט מדהים. בארצות הברית של אמריקה, מעוז הקפיטליזם, יש מס עיזבון. כל מיליונר ישלם אותו במותו. אבל אצלנו, בתקציב החריף ביותר זה זמן רב, ההצעה הזו אפילו איננה עולה לדיון.

ההצעה אומרת: מס קרקפת. מס קרקפת של אחוז. מרוויח 8,000 שקל? תשלם עוד אחוז בחודש. מרוויח 90 אלף? גם אחוז. בכלל, האלפיון העליון נפגע באורח מוגבל, יחסית, בגזירות הללו; כמו גם החברות הממשלתיות. או הקבלנים. תקציבי ההתנחלויות, הסמויים והגלויים לעין, נותרו חסינים כמעט לגמרי. תקציב שלם של קיצוצים ללא הרפורמות או זרזי הצמיחה האחרים שיעניקו תקווה למי שאמורים לשלם עכשיו את המחיר.

הבגידה במעמד הביניים ברורה. מה שמפריע לי קשה יותר.

אל נא תבוזו ככה לחולשות החלשים, כותב ברטולט ברכט. התקציב הזה בז לחולשות החלשים. בביקורי רופא, בטיפולי שיניים, בקצבאות ילדים, בצהרונים, במע"מ - זהו תקציב שמרע את מצב האוכלוסיות המוחלשות. הן יהיו עניות ונצרכות בהרבה בעוד שנתיים.

וזו טעותו הגדולה של יאיר לפיד. הטרגדיה היא שדווקא הפוליטיקאי שנישא על כנפי המחאה לא קלט בכלל את רוחה.

לכאורה, זו הייתה מחאתו של מעמד הביניים שרצה לחוש וליהנות מתחושת הפריחה של החברה הישראלית, של אנשים שהרגישו שגם הם רוצים להיות חלק מהחגיגה. אך באותה מידה, זו הייתה מחאתם של מי שרואים את התהום תחת רגליהם. שיודעים שעוד רגע אולי גם הם יהפכו להיות אוכלוסייה מוחלשת. שצריך רק עוד חתיכה אחת של מזל רע, עוד דחיפה אחת של פיטורים, והכל מתאייד.

תחושתם לא הייתה הזיה סובייקטיבית. מעמד הביניים בישראל מתכווץ. הוא אינו מתכווץ בשל התרחבות העשירים, אלא בגלל שאט-אט האנשים העובדים זולגים למטה, אל העוני. הדגל שהמחאה הניפה היה נגד מחירים מופקעים, נגד הביזה ונגד המטריקס שנתן לה חסות.

היא מעולם לא הייתה נגד החלשים. היא הייתה מחאתם של מי שחוששים שיהפכו מחר בבוקר לחלשים חדשים, של מי שחיים על ציפוי הקרח הדק ומתחילים לחוש שהוא נעלם. הקרח התבקע, ועכשיו באו הגזירות. מעמד הביניים ייפגע קשות, וכנראה ישרוד. אך העניים יסבלו מאוד, באורח יוצא דופן. זה מה שרציתם, אומר לפיד. האדם העובד במרכז.

זה לא מה שרצינו. זו הפרה של החוזה הישראלי, וחילול הסולידריות שעומדת ביסודו. זה גם סתם בלוף, ובלוף שקוף. שר האוצר צריך למשוך את ההצעה הזו ולמשוך אותה במהירות. הוא צריך לחזור אל פקידיו ואל השכל הישר שהוא בהחלט ניחן בו, ולבוא עם הצעה טובה יותר. או גרועה פחות.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/468/751.html?hp=1&cat=479&loc=2