מסופר עליו שהיה בורח מכל חדר שהיו מתחילים לדבר דברים שעלולים להביא ללשון הרע.

מסופר עליו שפעם בא לבעל בית מסחר יהודי שהיה פתוח בשבת, והפציר בו בדברי שכנוע שיסגור את עסקיו בשבת. הסוחר הסכים אולם ביקש מהרב שהות של כחודש להסדיר את הענין. אמר לו הח"ח: ממני אתה מבקש רשות? הלוא עליך לבקש רשות מהקב"ה. הסוחר הבין וסגר על אתר את עסקיו בשבת הקרובה.

מסופר שפעם חיכה לבנו שיבוא מדרך רחוקה. והנה כשקרב אל העיר, נכנס אחד מבני הבית וקרא: "הוא הגיע, הוא הגיע.
החפץ חיים מיד לבש בגדי חג ולבן ויצא בהשתוקקות החוצה. כשראה שזה בנו - התעלף.
לאחר שהעירוהו אמר: חשבתי שהמשיח בא!

היתה לו חליפת שבת מיוחדת בארונו שהיתה שמורה לביאת המשיח, ועוד הקים כולל מיוחד של אברכים כהנים מצויינים שלמדו הלכות מקדש על מנת שיוכלו לקיים את עבודת ביהמ"ק כהלכתה וללא שהיות.

מסופר עליו שכשהיה שולח שליח לתת דבר מה בשליחות רחוקה, היה קורע בול דואר באומרו: שבשליחות ששלח הרי הוא מפסיד את המלכות, ועל כן, קורע את הבול שלא תיפסד...

מסופר עליו שפעם נכנס לשכנע מישהו שלא יחלל שבת, ולא אמר דבר, רק ישב והחזיק בידיו ודמעות זלגו מעיניו. אותו אדם חזר בתשובה מדמעות הרב.

והאריך ימים על ממלכתו עד עוברו את גיל המאה.

בפתח ביתו, כמדומני בעת שראו ליקוי חמה.

הישיבה בראדין, בה כיהן בראשות הישיבה הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל

הלוויתו

יום: כ''ד אלול אזור: בלארוס

אביו: ר' אריה זאב.
אמו: מרת דוברושה.
בנו: ר' לייב פופקא.
מורו: ר' נחומקה מהורדנא.
מתלמידיו: ר' אלחנן וסרמן.

נולד בשנת ה'תקצ"ט בעיירה הסמוכה לוילנא. מגיל צעיר נחשב לעילוי בתורה ומגיל 10 החל ללמוד בישיבה בוילנא. ר' ישראל מאיר הגיע למסקנה כי איסורי לשון הרע ורכילות הם נושא זנוח בספרות ההלכתית וקשר את התארכותה של הגלות בעבירה על איסורים אלה. על כן חיבר בתחילה בעילום שם ורק לאחר שנים בשמו, את ספר ההלכה "חפץ חיים" בבקשו לרמוז למקרא: "מי-האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב; נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים ל"ד/י"ג-י"ד).
לאחר שאמו התאלמנה ונישאה בשנית, אביו החורג ביקש להשיא לו את בתו מנישואיו הקודמים. אחיו הגדול של ר' ישראל מאיר ניסה לעכב את השידוך היות ואביהם החורג לא היה אמיד אך כאשר ר' ישראל מאיר שמע כי העיכוב עלול להפר את שלום הבית בין אביו החורג לאמו לא רצה לקבל הצעות אחרות ונשא לאישה את בת אביו החורג.
בשנת ה'תרכ"ט חזר מוואשילישאק אל משפחתו שהתגוררה בראדין (פולין), קיבץ מספר בחורים ואברכים ואמר לפניהם שיעור בתלמוד ובהלכה. התעקש שלא לקבל שכר ממשרת רבנות, מכר את ספרו בעילום שם ואשתו ניהלה במשך חצי יום חנות מכולת שפתחו מירושה שקיבל מאחות אביו, היות ולדבריו גם חנוונים אחרים זקוקים למחיה.
בשנת ה'תרכ"ט הקים את "ישיבת ראדין" בה למדו גם בני משפחות חסידיות ומשפחות אדמו"רים. תלמידיה כונו בשם "פרושים" שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללימוד התורה יומם ולילה ובשונה מישיבות ליטאיות אחרות רובם לא גילחו את זקניהם ולא גידלו בלורית עקב הוראתו של ר' ישראל מאיר. תחילה סעדו הבחורים כל יום על שולחנו של בעל בית אחר אך ר' ישראל מאיר דאג לכבודו של בן-התורה, ביטל את הסדר הנ"ל ושמש בית הכנסת היה עובר מבית לבית וקדרות בידו לאיסוף המזון. לאחר זמן נוסד ע"י אשתו בית תמחוי, הרבנית ונשים נוספות היו מגיעות אל בתי היהודים בראדין והסביבה, אוספות מצרכים שונים, מבשלות ומחלקות את האוכל בין הבחורים. בשנת ה'תרמ"ג לקח כחתן לבתו את ר' צבי הירש לוינסון, מינה אותו לעוזרו ובשנת ה'תרס"ד נבנה בנין מיוחד לישיבה כי בית המדרש נעשה צר מהכיל את התלמידים שמספרם הגיע למאות. כאשר נתפרסם ספרו "חפץ חיים", יצא שמו למרחוק ובחורף ה'תרס"ט שיתף את ר' נפתלי צבי טראפ אשר כיהן כראש הישיבה ואת ר' אלחנן וסרמן בהוצאת "דיבוק" מנערה יהודיה מהכפר פסאלי.
תלמידים רבים מרוסיה, פולין, ליטא וגרמניה נהרו ללמוד בישיבה אך הבניין החדש שנבנה היה צר מדי על כן הוחלט לבנות בנין נוסף. ר' ישראל מאיר מסר את חלקת האדמה שהייתה שייכת לו, כמה נדבנים נדבו את הסכום הדרוש ובשנת ה'תרע"ג נבנה הבניין המפואר של הישיבה שהתקיים עד חורבנה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ר' ישראל מאיר חשש מהשפעה גרמנית על רוח הישיבה ובשנת ה'תרע"ט החליט לחלק את הישיבה לשני חלקים: חלק אחד נשאר במקום והשני נדד אל תוך רוסיה הגדולה. ר' ישראל מאיר הגיע עם ישיבתו בערב יום הכיפורים לסמילוביץ שתושביה היהודים קבלוהו בכבוד גדול ובעלי הבתים שבעיר קבלו עליהם החזקת הישיבה. בקיץ שנת ה'תרע"ו הוחלט להיכנס יותר למרכזה של רוסיה והישיבה עברה לסומיטש (מחוז מוהילוב), אך שם התהלכו שמועות כי ר' ישראל מאיר עם ישיבתו "עובדים" לטובת הגרמנים. עם עלייתם של הקומוניסטים לשלטון התחילה המלחמה נגד הדת אך זכותו ואישיותו של ר' ישראל מאיר עמדה לישיבה ואפילו הקומוניסטים המובהקים רכשו לו כבוד ולא העיזו לנגוע בכבודו. עקב קשיים חדשים שהתעוררו הישיבה עברה לעיר סנובסק (מחוז טשרניגוב). כאשר באו הקומיסרים היהודים של סנובסק, שלא יכלו לסבול את רוחם האיתן של בני הישיבה הכריחו אותם לעבור על הדת, לעבוד בשבתות ולהפסיק את לימודם. ביום י"ח שבט ה'תרפ"א נפטר מנהלה הרוחני והגשמי של הישיבה, חתנו (ר' הירש לוינסון) לאחר מחלה ובחודש אדר החליט ר' ישראל מאיר לשוב לראדין. כחודשיים שהתה הישיבה במינסק, ר' ישראל מאיר ניצל את דבר הימצאו בעיר זו להשפיע על היהודים מבחינה רוחנית. מהעיירות הסמוכות באו אליו להיוועץ, רבנים באו לטכס עצה על ענייני הדת ותושבי מינסק הדתיים הפצירו בר' ישראל מאיר להישאר בעירם ולקחו על עצמם את החזקת הישיבה. ר' ישראל מאיר לא ניאות להפצרות וביום כ"ה סיון ה'תרפ"א חזרה הישיבה לראדין. ר' ישראל מאיר שהיה כבר בשנות השמונים לחייו היה מבקר בישיבה תכופות ומשמיע שיחותיו אך לא התערב כלל בענייניה הפנימיים של הישיבה.
את הספר "שמירת הלשון" כתב ברמזו לדברי המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א/כ"ג). ביקש ללמד כי למרות הקושי העצום הנובע מטבע אנוש, ניתן לנצח את הנטייה הטבעית של האדם לדבר לשון הרע או לפחות לצמצם אותה.
עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, השתתף בייסוד "אגודת ישראל" ותמך בהקמת רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב". עודד כוהנים ללמוד הלכות עבודת קרבנות כדי להתכונן לגאולה, עודד לימוד סדר קודשים וייסד תוכנית לימודים בשם "כולל קדשים".
הסתלק בשנת התרצ"ג.
הקיבוץ "חפץ חיים" שהוקם ביום פטירתו נקרא ע"ש סיפרו.
מספריו:
• אהבת חסד (ק)
• חפץ חיים.
• ליקוטי הלכות: על גמרות שעליהם לא חיבר הרי"ף (ק)
• מחנה ישראל: דילמות של התנהגות חיילים יהודים בצבא נוכרי.
• משנה ברורה: פירוש על חלק "אורח חיים" של השולחן ערוך (ק)
• נדחי ישראל: על חזרה בתשובה.
• ספר המצוות הקצר.
• שמירת הלשון.
• שם עולם.
• תורת הבית