אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון סקופים נושא #19887 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 19887   
הר-נוי
חבר מתאריך 28.11.08
22426 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    07:11   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

תופעה: המתנחלים כובשים את הנגב.  

 
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.05.13 בשעה 07:21 בברכה, הר-נוי
 
מי שהקדיש חייו להתנחלויות עוסק לאחרונה באינטנסיביות ביישוב הנגב. והוא לא לבד: מספר התושבים הדתיים בערים הוותיקות הולך וגדל.


בבית הספר הממלכתי דתי קול יעקב בירוחם לומדים נכדיו של אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, נכדיו של בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר ונכדיו של פנחס ולרשטיין, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. בשנה הבאה אמורים להצטרף לבית הספר גם הנכדים של עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ושל אהרל'ה צור, שעמד בראש מועצת חבל עזה בגוש קטיף.


חלק מצאצאי המתנחלים הגיעו לירוחם במסגרת מפעל ההתיישבות הציוני דתי שהחל במקום כבר בשנות ה-80, בעוד אחרים מגיעים לבית הספר של העיירה משני היישובים הדתיים החדשים שהוקמו ברמת נגב בעשור האחרון, מרחבעם ומרתמים.

לא רק נכדיהם של המתנחלים מגיעים לנגב בשנים האחרונות. פנחס ולרשטיין, מראשי גוש אמונים, מי שכיהן במשך כמעט 30 שנה כראש מועצת מטה בנימין, נוסע בשנתיים האחרונות מדי שבוע מביתו שבעפרה ליישובי הנגב במסגרת תפקידו כנציג תנועת ההתיישבות "אמנה? במנהלת ההתיישבות בנגב ובגליל.

את השיחה מקיים ולרשטיין בין פגישה עם ראש עיריית ערד טלי פלוסקוב לפגישה עם מנהל חבל הצפון בחטיבה להתיישבות. אחרי שבמשך דור שלם היה שותף לבנייה ביהודה ושומרון, ולרשטיין עובד עכשיו במטרה למנף את ההתיישבות בנגב ובגליל.

האידיאולוגיה הימנית, למי שתהה, לא השתנתה. "העימות המרכזי על שטחים המצויים במחלוקת הוא עדיין ביהודה ושומרון", הוא מבהיר, "אבל לנו ב"אמנה" ברור שכתנועה ציונית לאומית היכן שיש משימות ציוניות, אנחנו נירתם".

במסגרת אותה הירתמות, ולרשטיין מבקש להביא את שיטות הבנייה עוקפות הביורוקרטיה שנוסו בעבר בהצלחה ביהודה ושומרון גם לנגב ולגליל. אם עד היום מינהל מקרקעי ישראל הקצה קרקע לבנייה רק למי שהתקבל כחבר בקיבוץ או ביישוב שבו הוא רצה לבנות, היום יכולים היישובים ליזום בנייה עוד לפני שידוע להם מי יתגורר בבתים.

כדי לחולל את השינוי הזה ולרשטיין נעזר לא רק בשר סילבן שלום מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, אלא גם בחברו הוותיק ממועצת יש"ע, בנצי ליברמן, שעומד בראש מינהל מקרקעי ישראל. תוצאה אחת של המהלך ניתן יהיה לראות כבר בשבועות הקרובים, כשתחל בקיבוץ נחל עוז בנייה של בתים בשיתוף עם תנועת "אמנה". שמעתם נכון: הקיבוץ החילוני של התנועה הארצית בונה את הנגב יחד עם התנועה המיישבת של המתנחלים.

ולרשטיין היסס כשהוצע לו התפקיד החדש. הוא לא ידע איך יתקבל כמתנחל במועצות האזוריות החילוניות ובעיירות הפיתוח. "התייעצתי עם כמה אנשים שמכירים אותי מחוץ לציבור הדתי לאומי כמו דורון אלמוג, עמרם מצנע ואהרון ולנסי, ראש המועצה האזורית גליל עליון, כדי לראות איך הדברים מתקבלים. אצל רבים אני מסומן כמתנחל אקטיביסט שאוכל ערבים לארוחת בוקר, וחששתי שיראו את התפקיד החדש שלי כפוטנציאל לעימות מסוים".

"לשמחתי התקבלתי בכל מקום בחיבוקים שלא ייאמנו, ואני מדבר על מקומות כמו הערבה התיכונה ורמת נגב. אני מודה שכשנפגשתי עם צוות הבנייה של קיבוץ בית קמה ראיתי שיש שם קשיש אחד שמאוד קשה לו לשבת מולי בכיסא, אבל אני מקווה שבמשך הזמן גם זה ישתפר".

בנו של ולרשטיין, דוד, מתגורר עם משפחתו ביישוב רתמים, שהוקם לפני ארבע שנים במועצה האזורית רמת נגב ומתגוררות בו כבר מעל 70 משפחות. "אתה בא לרתמים", מתאר פנחס ולרשטיין, "ופוגש שם בשבילים שלושה מבני עפרה, שניים מבית אל, אחד מקדומים ואחד מדולב".

בית כנסת במקום חדר אוכל
הסיפור של רתמים החל גם הוא מעבר לקו הירוק. מספר חברים מהמכינה הקדם צבאית בעצמונה, שהייתה אז בגוש קטיף, חלמו להקים יישוב חדש בנגב לאחר שירותם הצבאי. שניים מהחברים, נתנאל כהן מהקיבוץ הדתי שלוחות ואליסף פלמר מפתח תקווה, פנו לתנועת "אור - משימות לאומיות", הפועלת בעשור האחרון לעיבוי ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל.

את התנועה הם הכירו היטב מכיוון שהמנכ"ל של "אור", רוני , הוא אחיו של אליסף. אנשי תנועת "אור" הפנו את השניים לרתמים.

רוני פלמר, 37, כיום תושב ירוחם, הקים את "אור" לפני עשר שנים יחד עם שלושה חברים שגדלו איתו בחברה הדתית לאומית בפתח תקווה. בעשור האחרון הספיקו פלמר וחבריו להקים שבעה יישובים חדשים דתיים וחילוניים, להביא 24 גרעיני התיישבות של צעירים לנגב ולגליל, ולגרום להתיישבותם של 6,000 משפחות ביישובים החדשים והמתרחבים. "לאחר שנים שיהודה ושומרון היו האלטרנטיבה העיקרית של המגזר הדתי לאומי, נראה שהצלחנו לפרוץ את התודעה עבורם", הוא אומר.

רתמים הוקם כקיבוץ חילוני של התנועה הקיבוצית בשנת 1983. לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים נטשו החברים את היישוב וחברו ברובם לקיבוץ רביבים הסמוך. חברי רביבים קיבלו לרשותם את מבני רתמים ושטחו, והשכירו את המקום לצרכים שונים. המועצה האזורית רמת נגב ותנועת "אור" הציעו לשני החברים, בוגרי מכינת עצמונה, להביא גרעין דתי לרתמים ולחדש את היישוב.

במשך חצי שנה קיימו השניים מדי שבוע סיורים ברתמים לזוגות צעירים ממרכז הארץ, הגרעין גדל והתגבש והתכונן להיכנס לרתמים בקיץ 2006. המשא ומתן בין רביבים למדינת ישראל על גובה הפיצויים שיקבל הקיבוץ תמורת מסירתו לגרעין החדש התארך והסתבך, וחברי הגרעין שגדל בינתיים נאלצו להתגורר במשך שלוש שנים במחנה קרוואנים זמני בקיבוץ טללים, קילומטרים ספורים מרתמים.

באוגוסט 2009 נכבש הקיבוץ החילוני לשעבר על ידי 28 זוגות דתיים ו-55 ילדים. המבנה ששימש את הקיבוץ של שנות ה-80 כחדר אוכל הוסב לשמש כבית הכנסת של היישוב החדש, וזהו אולי הביטוי הסמלי ביותר לשינוי מגמה בנגב כולו.

רתמים הוא היישוב הדתי השני שתנועת "אור" הקימה במועצה האזורית החילונית רמת נגב. הראשון היה מרחבעם, שהוקם בנובמבר 2001 בסמוך לקיבוץ שדה בוקר. כשראש המועצה, שמואל ריפמן, בא אז למליאת המועצה עם הרעיון להקים יישוב דתי ראשון בשטחה, קמו מתנגדים למהלך. הוא נאלץ לעבור בין היישובים ולהסביר את עצמו. גם היום, כשמספר המשפחות הדתיות בשני היישובים כבר עולה על 100, ריפמן לא חושש מהשינויים הדמוגרפיים שהוא מוביל בהרכב האוכלוסייה ואומר בכל הזדמנות שהציונות הדתית היא הפרטנר המרכזי במאמציו להגדלת מספר התושבים במועצה.


כמו ברתמים, כך גם במרחבעם, אחוז ניכר מבין מייסדי היישוב הם בני הדור השני של ההתיישבות ביש"ע, חלקם אף הגיעו משם ישירות. בשבת הראשונה של מרחבעם התארח ביישוב הטרי ישראל הראל ממייסדי מועצת יש"ע והיו"ר הראשון שלה. סמל אחר של יש"ע, מזכ"ל "אמנה" זאב חבר (זמביש), הגיע לטקס הנחת אבן הפינה. אפילו המבנים הזמניים של היישוב הגיעו אז היישר מעצמונה שבגוש קטיף, לאחר שנפסלו שם למגורים בשל איום הפצמ"רים.

לא כל המתנחלים שהגיעו לנגב בשנים האחרונות עשו זאת מבחירה. מאות משפחות של מתנחלים נוספו לאוכלוסיית הנגב בעקבות הפינוי מגוש קטיף. מי שמסתובב באזור חולות חלוצה שבמועצה האזורית אשכול בחודשים האחרונים יכול להיווכח איך קם חבל ארץ חדש מהחולות. קרוב ל-90 משפחות מתגוררות היום ביישוב נווה, שהוקם על ידי משפחות שפונו מעצמונה בגוש קטיף.

כיום שליש מהמשפחות במקום הן יוצאות הגוש. במכינה הקדם צבאית "עצם", ששכנה בעבר בעצמונה, לומדים כיום 250 תלמידים והביקוש לקבלה גבוה מאי פעם. לצד נווה, פורח היישוב בני נצרים שהוקם על ידי עקורי נצרים. גם בו מתגוררות 90 משפחות וגם במקרה הזה, רק שליש מהן יוצאות גוש קטיף. בשלומית הסמוך, שהוקם לפני שנתיים, מתגוררות כ-30 משפחות צעירות. הגרעין הראשוני התגבש על ידי בוגרי המכינה בעצמונה, ואליו חברו משפחות נוספות.

בשלב זה המגורים בישוב הם בקראווילות מחוזקות במרחבים מוגנים, אבל בעתיד אמורות להיבנות 500 יחידות דיור שיהפכו את שלומית לגדול בגוש היישובים הדתי של חולות חלוצה. בסך הכל מתגוררים בשלושת היישובים הדתיים 1,500 איש, מתוך אוכלוסייה של 11 אלף תושבים במועצה כולה.

אלא שרבים מתושבי הקיבוצים במועצה הולכים ומזדקנים. בקיבוץ ניר יצחק, למשל, הגיל הממוצע הוא 63. בנווה ובבני נצרים, לעומת זאת, קולטים כל העת משפחות צעירות והילודה גבוהה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שבתוך כמה שנים יחולו שינויים משמעותיים בדמוגרפיה הפנימית של המועצה. חיים ילין, ראש המועצה, מחבק בחום את האוכלוסייה החדשה.

"החששות, אם הם קיימים, נובעים אך ורק מסטריאוטיפים", אמר . "אני אומר: בואו נסתכל על הדברים המשותפים ויש הרבה כאלו. החברים מהציונות הדתית סוחבים יחד עם הילדים שלנו את האלונקה בצבא. הם בדיוק כמו שאנחנו היינו. אחד הבנים של עובדות המועצה שמשרת ביחידה קרבית יחד עם חבר'ה מהציונות הדתית אמר לה לא מזמן: 'אמא, הם שמים לכם מראה שמזכירה לכם מה הייתם לפני 40 שנה ואתם לא רוצים להביט בה'. אני חושב שיש בזה משהו".
רומנטי יותר מההתנחלויות
ההתיישבות הכפרית של המתנחלים בנגב חדשה יחסית להתיישבות העירונית, כפי שממחיש סיפורו של הרב דוד תורג'מן, ראש הגרעין התורני בדימונה. בשלהי 1975, כשהממשלה אישרה לאנשי גוש אמונים התיישבות ראשונה בהרי השומרון לאחר סדרה של עליות לסבסטיה, תורג'מן, בן דימונה, היה נער בן 17 בישיבה תיכונית בכפר מימון. באחת השבתות הוא ניגש לרב יצחק לוי, מי שלימים כיהן כמנהיג המפד"ל ובאותם ימים היה מורה בישיבה וגם מזכיר גוש אמונים, ואמר לו: "כל זמן שאין צעדות לא רק לסבסטיה אלא גם לירוחם ולדימונה, לא עשינו כלום".

כשהחלו שיחות על פינוי יישובי חבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים תורג'מן היה תלמיד בישיבת הסדר בירושלים. במסגרת המאבק לעצירת הנסיגה הוא הגיע עם כמה חברים מישיבתו הירושלמית לדימונה, בניסיון לגייס פעילים מהעיר למאבק. התגובות היו צוננות. "למה אתם באים לכאן רק עכשיו?", שאלו אותם הדימונאים. תורג'מן הצעיר חש איך האוכלוסייה שלצדה גדל בדימונה מפנה עורף לקבוצת ההשתייכות הנוכחית שלו, וראה בכך הוכחה נוספת לצורך הקריטי בחיבור.

ב-1988 התקשרו לתורג'מן, שהוסמך בינתיים לרב, מעיר הולדתו, וביקשו ממנו לחזור אליה כדי לכהן בה כרב שכונה. אל העיר שעזב כבחור צעיר הוא חזר עם אישה ושלושה ילדים קטנים וייסד את הגרעין התורני בעיר הדרומית. אחרי 25 שנים, מונה הגרעין בדימונה למעלה מ-100 משפחות ומפעיל כמה מוסדות חינוך דתיים לאומיים, שבהם לומדים מאות תלמידים מדימונה ומהאזור.

רבים מתלמידי מוסדות החינוך של תורג'מן באים מיישובי יהודה ושומרון. כך למשל לומד בישיבה התיכונית בדימונה בנה של חברת הכנסת אורית סטרוק, תושבת חברון.

גם בגרעין התורני באופקים, המונה עשרות משפחות, חלק מהתושבים הגיעו מעברו השני של הקו הירוק. הרב של הגרעין, מנחם נויברגר ואשתו ברוריה, הגיעו לאופקים אחרי למעלה מ-20 שנה של מגורים בדרום הר חברון. ברוריה היא בתו של הרב אליעזר ולדמן, מראשי גוש אמונים, חבר כנסת לשעבר ב"התחייה" וממייסדי ההתנחלויות בחברון ובקריית ארבע.

אחרי חתונתם התגוררו בני הזוג בקריית ארבע ובשנת 1983 נמנו עם הגרעין המייסד של סוסיא בדרום הר חברון. לאחר כ-20 שנה הם עברו להתגורר במאחז מצפה יאיר שהוקם על גבעה סמוכה, ואז, לפני שבע שנים, עברו במעבר חד לעיירה אופקים. הטריגר המרכזי היה הפינוי מגוש קטיף. "היינו בגוש בזמן העקירה והרגשנו שאנחנו כמשפחה לא מחוברים מספיק לעם ישראל", מספר הרב נויברגר.

"אנחנו עדיין חושבים שחשוב להמשיך לגור בהתנחלויות ושזו משימה לאומית חשובה אבל כמשפחה הרגשנו שאנחנו צריכים לשנות כיוון ולהתחבר קצת לאוכלוסיות אחרות". המעבר עם תשעה ילדים מהתנחלות לעיירת פיתוח עורר חששות, אבל "הקטנים התאקלמו מאוד מהר. היום הם מודים לנו שעשינו את הצעד הזה ולא מסכימים לחשוב על מעבר למקום אחר".

גם לאחר שש שנים באופקים, בני הזוג נויברגר רואים חשיבות שווה למגורים בהתנחלויות ובעיירות הנגב ושבעת ילדיהם הנשואים מחולקים בין שתי הגזרות. יש להם בן בסוסיא, בת ברתמים, בן בגבעת אסף שבבנימין, בת בבני נצרים, בת בקריית ארבע, בן בהתנחלות שבות רחל ועוד בת אחת באופקים.

ייצוג גם בכנסת
ההתחזקות של הציבור הדתי לאומי בנגב קיבלה ביטוי גם בבחירות האחרונות לכנסת. שניים מתוך 12 חברי הכנסת בסיעת "הבית היהודי" הם תושבי האזור. הראשון הוא אבי וורצמן, סגן שר החינוך. לאחר שיצא מהעיר ללימודים הוא חזר כדי להקים בה מרכז תורני. "בית מוריה", העמותה הקטנה שהקים ב-1993, היא כיום רשת של מוסדות יהדות, חינוך ורווחה, המשפיעה על חייהם של עשרות אלפי תושבים בבירת הנגב.

שנתיים לאחר הקמת העמותה, בלילה בו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, וורצמן היה בשירות מילואים בגבול הצפון. כשבא אחד מחבריו לפלוגה להחליף אותו בשמירה הוא הטיח בו בכעס: "אתם רצחתם אותו". "חשבתי לעצמי", הוא סיפר, "מה בעצם הוא רוצה ממני? גדלתי בבאר שבע וגם עכשיו אני גר ופועל בבאר שבע, אז למה מאשימים אותי שרצחתי את רבין? הבנתי כמה שהמציאות המסוכסכת של החברה הישראלית אינה נורמלית, ודורשת שינוי ומעורבות".

מעל 100 משפחות מזוהות היום עם קהילת "בית מוריה" שייסדו וורצמן וחבריו בבאר שבע. אחת מהן היא משפחת דרשביץ. בשנת 1999, כשהרב אהרון דרשביץ התמנה לדיין בבית דין רבני, ידעה חדווה אשתו שעליהם לעזוב את ההתנחלות מעלה מכמש, שבה התגוררו 17 שנים, מאז חתונתם. כשמנהל בתי הדין הרבניים התקשר לבעלה כדי לדון עמו באפשרויות השונות העומדות בפניהם, דרשביץ כתבה לבעלה על פתק: "רק לא באר שבע".

היא גדלה בירושלים ובעלה בבני ברק, ושניהם לא ידעו מאומה על העיר הדרומית פרט לסטריאוטיפים שליליים. ימים ספורים לאחר מכן התקשר אליהם וורצמן והזמין אותם לסיור בעיר, והם התאהבו ממבט ראשון. אהבתם לבירת הנגב חלחלה גם לדור השני. רננה, בתם הבכורה, שהגיעה לבאר שבע כשהייתה בת 17, חזרה אליה לאחר 13 שנים, כשהיא נשואה עם חמישה ילדים.

זבולון כלפה, חבר הכנסת הדרומי השני ב"בית היהודי" מייצג את ההתנחלות הדתית לאומית הכפרית בנגב. כלפה, יליד המושב שרשרת שבנגב המערבי, כיהן כמזכיר של עצמונה, וכשהחל המאבק נגד הפינוי הפך לקצין המבצעים הראשי במטה המאבק של תושבי הגוש. אחרי הפינוי היה כלפא אחראי על הקמת עיר האוהלים של העקורים ליד נתיבות, ולאחר מכן דאג לשכן במהירות את חברי קהילתו ביישוב שומריה שמצפון לבאר שבע. מעל 100 משפחות כבר מתגוררות היום ביישוב, שהיה בעבר קיבוץ חילוני של השומר הצעיר והפך ליישוב דתי.

בסמוך לשומרייה מוקמים בימים אלו עוד שלושה יישובים של מפוני גוש קטיף. בנטע בונות את בתיהן משפחות שפונו מכפר דרום ותל קטיפא, בבני דקלים יתגוררו מפוני נווה דקלים, ובכרמי קטיף - משפחות מהיישוב קטיף. בנוסף לכך מוקם בסמוך היישוב אליאב, המורכב ממשפחות דתיות וחילוניות. חלק מהבתים ביישובים החדשים יתאכלסו כבר בקיץ הקרוב, ובתוך שנתיים-שלוש אמור להיווצר גוש יישובים דתי לאומי חדש בצפון הנגב, גוש לכיש.

"כשקהילות שלמות מתחנכות על התגייסות למשימות ציוניות לאומיות, זה טבעי שאנשים יתגייסו לכל המטרות שקשורות לכך", מסכם ולרשטיין. "אין הבדל דרמטי בין אופי האוכלוסייה של הגרעין התורני בשדרות לאופי האוכלוסייה שהולכת ליהודה ושומרון, אבל בעשייה הציונית יש גם רומנטיקה. להיות המשפחה ה-700 בעפרה זה מאוד חשוב אבל לפעמים פחות רומנטי מאשר להקים יישוב חדש בנגב או גרעין לחיזוק יישוב עירוני ותיק.

"הרומנטיקה הציונית הזאת תורמת גם היא לכך שהציונות הדתית, יחד עם אוכלוסיות אחרות, נרתמת למשימת ההתיישבות בנגב. יש לי בת שמתגוררת בתפוח ועוד ארבעה ילדים נשואים שמתגוררים בעפרה אבל לא אכפת לי שמישהו מהם ילך מחר לגור בגולן או בגליל. אני משוכנע שאם הייתי מצליח לשכנע את המושבים בגבול הצפון להיפתח לקליטה והייתי מפרסם מודעת דרושים ביישובים ביהודה שומרון, היו לי 20 משפחות ביד למשימה הזאת, עוד הקיץ".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/469/848.html?hp=1&cat=353&loc=2


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  מתנחלים תמיד כובשים מדינות נכבשות כמו של הבדואיים, poch 15.05.13 07:34 1
  כובשים את השממה כמו ברוב יו''ש..... הר-נוי 15.05.13 08:54 2
     +1 udikoren 15.05.13 14:17 7
  כל הכבוד. taraganos4 15.05.13 09:03 3
  החלוצים בגרסה המודרנית. עידור 15.05.13 09:24 4
  הבעיה היא העם השבע היושב בתל אביב ומגרד ביצ..... לולן 15.05.13 09:26 5
     התל אביבים שערקו למדבר: ''כדי לחיות חיים פשוטים, צריך לקרוע את התחת'' הר-נוי 15.05.13 09:36 6
  להזכירכם:''מתישבים'' לא מתנחלים המילה התנחלות הפכה להיות קונוטציה שלילית ofer8 15.05.13 14:48 8

     
poch
חבר מתאריך 4.4.09
2990 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    07:34   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. מתנחלים תמיד כובשים מדינות נכבשות כמו של הבדואיים,  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  

פיתרון לבעית החרם הוא התנעת תהליך השלום במקביל להתקפה על המחרימים


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
הר-נוי
חבר מתאריך 28.11.08
22426 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    08:54   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. כובשים את השממה כמו ברוב יו''ש.....  
בתגובה להודעה מספר 0
 


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
udikoren
חבר מתאריך 12.5.13
751 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    14:17   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. +1  
בתגובה להודעה מספר 2
 
  

ההרצאה של זליכה נגד המיזוגים בין חברות בארץ
https://www.youtube.com/watch?v=QoGQP7VphMo


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
taraganos4
חבר מתאריך 2.4.12
140 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    09:03   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. כל הכבוד.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


If U Want Shoot.....Shoot Dont Talk


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
עידור
חבר מתאריך 8.4.13
3186 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    09:24   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. החלוצים בגרסה המודרנית.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
לולן
חבר מתאריך 14.5.10
8463 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    09:26   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. הבעיה היא העם השבע היושב בתל אביב ומגרד ביצ.....  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
הר-נוי
חבר מתאריך 28.11.08
22426 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    09:36   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. התל אביבים שערקו למדבר: ''כדי לחיות חיים פשוטים, צריך לקרוע את התחת''  
בתגובה להודעה מספר 5
 

בני הזוג לב עזבו את חיי השחיתות בתל אביב ונדדו עד באר מילכה שבמדבר כדי למצוא קצת שלווה ושקט בתור מגדלי עגבניות שרי ■ את נוף הדיונות ואת דממת המדבר הם עדיין אוהבים, אבל שלווה עדיין לא מצאו: "חקלאות זה לא רומנטיקה, זה ביזנס עם סיכון כלכלי ולחץ נפשי מטורף"

עד 2004 היו קובי לב ואשתו מאיה, בני 37, תל־אביבים מובהקים. השניים ניהלו עסק מצליח לשירותי בר לאירועים בשם חיות בר, גרו בדירה שכורה בסמוך לכיכר דיזנגוף וחיו חיים סוערים למדי. "כל מה שלעיר היה להציע - ניסינו ועשינו", מסכם קובי.

כמעט עשור מאוחר יותר, בקרוואן צפוף אי שם בנגב ועם חמישה ילדים, קובי ומאיה לא מתקשים להעלות זיכרונות. אין בהם חרטה או מבוכה, להפך. הם מפשפשים בארונות ושולפים הזמנה דהויה משנת 2000 למסיבת חגיגות השנה לחיות בר. הם מביטים בה משועשעים, אפילו גאים מעט.

מאיה שולפת אלבום מתקופה מאוחרת יותר ומעלעלת בו עם בתה נעמי בת ה-11. "היינו בני בית בכל המועדונים של התקופה ההיא - שחיתות, אלנבי 58, פינגווין. אנחנו הדור של מצעד הגאווה הראשון והשני של תל אביב", מספר קובי, ומאיה משלימה: "היינו אוכלי שרצים ושורצי מועדונים".

יש לכם נטייה להשלים משפטים אחד לשני.

קובי: "אנחנו יחד 20 שנה, מגיל 16. אנחנו משעממים מרוב שאנחנו דומים. פדיחות".

מאיה: "אני נכנסת לשכנים והם אומרים 'בדיוק בעלך היה פה ואמר אותו הדבר'".

קשה לחשוב על מקום שונה יותר מתל אביב מאשר שכונת הקרוואנים של היישוב החקלאי באר מילכה שבפתחת ניצנה, קילומטרים ספורים מגבול מצרים. דיונות עירומות וצחיחות שעליהן נטועים עמודי תאורה בטור ישר מקדמות את פני הבאים ליישוב. מסביב פזורים קרוואנים, בתים בתפזורת, צמחייה דלה - ושום דבר פרט לכך, חוץ מהרבה חול. "המעבר לכאן יכול להיראות קיצוני למתבונן מבחוץ", מסכימה מאיה, "אבל אנחנו עשינו את הדרך שלנו לאט ובעדינות".

על שולחן האוכל שבמרכז הבית מונחות מנות מגוונות של ארוחת צהריים - סלט בורגול, אורז, בשר טחון. הבית צפוף ודלת הקרוואן פתוחה בפני אורחים. כמו רוב תושבי באר מילכה, משפחת לב מתגוררת בקרוואן קטן של 60 מ"ר. בסלון ספה קטנה ולצדה שולחן אוכל עגול, מחשב לילדים, מטבח קומפקטי ושלושה חדרים. בעתיד אולי יבנו בית, אבל כרגע הם מעדיפים להתרכז בפרנסה.

מאיה טוענת שלא ישנה היטב בלילה, אבל נראית נמרצת ומדברת מהר ובלהט. בנותיה האמצעיות - אביה ‏(5‏) ועמליה ‏(4‏) - משוטטות בחוץ עם חברות. בבית נמצאים יאיר הבכור, 12, והצעיר עמיחי, בן שנה וחצי. "ככה זה פה, הילדים כל הזמן בחוץ עם חברים. לא דואגים לילדים, כי לאן כבר אפשר להגיע?" ובאמת מסביב רק חול וחול. גבר צועד ביישוב ברגליים יחפות מחזיק בידו של בנו ומנופף לנו לשלום מרחוק, שכן משקה גינה קטנה בחצר הבית - "אי ירוק בתוך חול", מישהו אומר לנו, "זה הכי בית קטן ברמת הנגב". ההגדרה מדויקת למדי. 28 משפחות מתגוררות ביישוב ‏(כ-140 איש‏), אך כמעט ולא חשים בנוכחות אנושית.

פה ושם נראים למרחוק בתי קבע שבנו משפחות בבנייה עצמית, כל בית שונה מרעהו, אך אלה עדיין בגדר מיעוט. החול נכנס לכל מקום - לבתים, לבגדים, לשיער - והשהות באוויר הפתוח קשה בגלל החום הנגבי הכבד ומכת הזבובים שפקדה את היישוב, עדות למכת הארבה שקדמה לה. הקליטה הסלולרית דלה ותשתית בזק ואינטרנט הגיעה לכאן רק בשנה האחרונה.

כמו הרבה תל־אביבים לשעבר, קובי ומאיה מיצו את העיר וחיפשו מפלט כפרי. אלא שבניגוד לחבריהם שהסתפקו בבית עם גינה קטנה ברשפון, השניים עדיין חיפשו ריגושים, רק מסוג אחר, משהו שייתן משמעות לחייהם. "כל אחד זקוק לסיבה לקום בבוקר", מסביר לי קובי, "חיפשנו את הסיבה הזו". הם התגלגלו בין כמה יישובים, בשרון, בצפון ובדרום, עד שהגיעו לדיונות השוממות של באר מילכה בקיץ 2005, אז היה עדיין היישוב בעיקר תוכניות על נייר, לצד היישובים הוותיקים יותר כמהין, קדש ברנע ועזוז.

קובי ומאיה, שלפני כשנה וחצי, אחרי התקרבות הדרגתית לדת, גם חזרו בתשובה, נשבו בקסם הבתולי של היישוב המדברי. "עמדנו מול דיונה עירומה, לא היה פה כלום. מבחינתי זה היה דף חלק. מה שתעשה מחייך - זה מה שיהיה", מספר קובי. "בתחילה גרנו עם הגרעין המייסד של באר מילכה ביישוב הסמוך, בסך הכל 10 משפחות. בנינו את היישוב בצעדים קטנים. הקרוואנים הראשונים הוקמו כשביישוב עוד לא היו תשתיות חשמל ומים. בחודש הראשון חיינו לאור נרות. אחר כך הגיע הגנרטור וכעבור שנה וחצי חוברנו לחשמל. היינו ה-The fool on the hill, בפרפראזה לביטלס. לא סתם לכובע החלוצים קראו 'כובע טמבל'".

חלוציות 2000.

"כן, בדיעבד זה מה שחיפשנו. פעם הייתי מתבייש להגיד 'ציונות', כי זה נשמע נפוח, אבל האמת היא שרציתי לעשות את מה שסבא שלי עשה כשעלה לישראל - עם המחיר האישי שמשלמים בדרך".

מה היה הטריגר לחיפוש? עברתם מהעיר הצפופה ביותר בישראל לאחד המקומות הכי פחות מיושבים.

קובי: "נשברנו מהאינטנסיביות של החיים בעיר. היינו כבויים. רציתי להסיר רעשי רקע".

אז למה לא ללכת חצי דרך, למושבים קצת יותר נוחים וממוסדים בצפון, למשל?

מאיה: "חיפשנו, אבל בכל מקום מצאנו את ה'למה לא', חוץ מכאן".

עשרות אלפי שקלים התאדו ביום אחד

לכאורה, קובי ומאיה הגשימו חלום של ישראלים רבים הנשחקים תחת עול החיים המטרופוליניים. אין כאן גירויים שיווקיים, אין פיתויים, אין בתי קפה ואין אפילו מכולת. רעבים בלילה והמקרר ריק? אופציה אחת בלבד עומדת בפניכם: פיצריה טו־גו שפתח בעל הצימרים ביישוב.

עם זאת, בתמונה הפסטורלית הזו יש גם סדקים: יוקר המחיה מעיק גם על מי שמתגורר בפאתי הנגב, ובבאר מילכה לא קל להתפרנס, בעיקר בגלל הריחוק ממרכזי תעסוקה. בית המועצה האזורית רמת הנגב ממוקם בצומת טללים, מרחק 40 דקות נסיעה, ובאר שבע מרוחקת אפילו יותר. גם התמריצים ליציאה לעבודה נמוכים, שכן רק עלות הדלק שותה חצי משכורת.

אז מה עושים? רוב הנשים ‏נשארות בבית עם הילדים, והגברים פונים לחקלאות. המדינה מצדה מתמרצת את הפיתוח החקלאי, ולבד מההטבות האישיות ‏(כל מי שעובר לגור בבאר מילכה זוכה בדונם אדמה לבניית ביתו, משלם דמי פיתוח של עשרות אלפי שקלים בלבד למשרד השיכון ונהנה מהנחות במס הכנסה‏), מקבלים המתיישבים 80 דונם של קרקע חקלאית והחזר של 25% על השקעה של מיליון שקל ממשרד החקלאות.

קובי, כמו מחצית מתושבי היישוב, החליט לנסות את מזלו בחקלאות. ב-2009 הקים עם שני שותפים ביישוב, יובל משולם ושרון ראובן, את גידולי באר מילכה - חברה לגידול עגבניות שרי.

בדרך הקשה גילו שלושת השותפים שחקלאות היא עסק סיזיפי ומייאש, ושהחיים הפשוטים שעליהם חלמו מגיעים עם תג מחיר גבוה. חלקם עדיין נעזרים כלכלית בהורים, ועובדים בלית ברירה גם מחוץ לעסק. "בחיפוש אחר החיים הפשוטים קורעים את התחת", אמר משולם כשפגשנו בו בשטחים החקלאיים, לא רחוק מהיישוב. "אנחנו נלחמים על החיים הפשוטים".


כמה שעות אחרי ההצהרה של משולם הבנו בדיוק למה התכוון. אספקת החשמל נותקה לכיממה, והמשפחות ובעלי העסקים מצאו עצמם חסרי אונים. 4 טונה של עגבניות שרי שהו באותו זמן בקירור והפסקת החשמל פגעה קשות בתוצרת שהתייבשה, מה שאילץ את לב לחתוך דרמטית את מחירן מ-7 שקלים לק"ג ל-2 שקלים. "הייתי פקעת עצבים יומיים אחרי כן, זה היה נורא. קטסטרופה. הפסדנו עשרות אלפי שקלים, וזו לא הפעם הראשונה שהיתה הפסקת חשמל ביישוב", סיפר לב כמה ימים אחרי התקרית ההיא. "הסחורה ספגה נזק בלתי הפיך, ולכן הפניתי חלק מהסחורה שיועדה ליצוא לשוק המקומי. השוק בישראל מוצף והמחירים נמוכים בהתאם. הרגשתי לבד. את יכולה להעלות בדעתך אזור אחר שינותק מחשמל 24 שעות? אני מעריך שאנחנו לא בראש סדר העדיפויות של חברת חשמל".

עם זאת בחברת החשמל דוחים מכל וכל את הטענות ואומרים כי החברה "מטפלת בכל לקוחותיה באופן שיוויוני. ב-30 באפריל אירעו כמה תקלות ברמת הנגב, ואחת מהן נמשכה פרק זמן ארוך יותר. כל התקלות תוקנו ועוד באותו הלילה הוחזר החשמל".

ברגעים כאלה אתה לא שואל את עצמך "מה אני עושה פה?" אפילו עגבניות שרי אי אפשר לגדל בשקט.

http://www.themarker.com/career/1.2020046


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ofer8
חבר מתאריך 2.4.12
716 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תשע''ג    14:48   15.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. להזכירכם:''מתישבים'' לא מתנחלים המילה התנחלות הפכה להיות קונוטציה שלילית  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   יהודים אמתיים ששומרים על ארץ ישראל מפוגרום מוסלמי להשתלט על שטחים
לא להם.
אנחנו נרדמים בשמירה ומתרכזים במדינת תל אביב מי שמסתובב לאחרונה בנגב
לא יאמין איך המוסלמים משתלטים על שטחים וזורעים פחד ואימה לישובים
היהודיים שאפילו אנשי החוק מפחדים להתעסק איתם.
זה קורה גם בעכו בחיפה בחברון ועוד"
התשובה לכך היא היתישבות יהודית אגרסיבית והיחידים שעושים זאת
הם הציונות הדתית .

יישר כוח.

חג שמח.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות