ביום שלישי האחרון, נהרגה מפגיעת כדור אשה בת 36, אם לארבעה מהכפר ראמה. על פי עדויות ראשונות, בזמן שבעלה המחזיק נשק ברישיון מתוקף תפקידו כאיש קבע, ניקה את כלי הנשק, נפלט כדור ופגע באשה שהיתה עמו בחדר. המקרה הזה מעורר שוב את השאלה אם ישנו צורך ממשי בנשיאת כלי נשק של חלק מאנשי כוחות הביטחון מחוץ לשעות התפקיד, ואם הנהלים הקיימים אכן מוודאים מניעה של מקרים מהסוג הזה.

מראה חיילים במדים נושאים עליהם נשק ומתיישבים במושב הסמוך באוטובוס, או של אב המרים את בתו על ידיו, בקניון, ומתחת לחולצתו מבצבץ אקדח, נראה בישראל כדבר נורמלי למדי. מעטים מי שמערערים בקול רם על הצורך הממשי בנוכחות כלי נשק רבים בסביבת חיי היום יום.

לפי הנתונים הרשמיים של המשרד לביטחון פנים, בישראל כיום, ישנם 292,625 כלי נשק בידי אזרחים. כ-157 אלף כלי נשק מתוכם פרטיים. כ-130 אלף כלי נשק מוגדרים ‘ארגוניים’. לפי נתון זה, שאינו כולל את כלי הנשק שנמצאים בידי הצבא, בידי המשטרה ובשירות בתי הסוהר – בישראל יש נשק אחד לכל 19 אזרחים בגירים. (חישוב זה מבוסס על מספר בעלי זכות הבחירה בישראל בבחירות האחרונות שנערכו בינואר השנה).

ועדת הפנים של הכנסת דנה אתמול בסוגיית תפוצת כלי הנשק בישראל. למרות הנתונים על התפוצה הרחבה, הדיון התמקד בעיקר בנושא אחד – איסוף כלי נשק מהמאבטחים בתום יום עבודתם. נציגי המשטרה וחברות האבטחה שנכחו בדיון ביקשו להרחיב בעניין ולדון גם בשאלת החזקת כלי נשק על ידי אנשי צבא אחרי שעות העבודה, אולם יו”ר הוועדה, ח”כ מירי רגב, (ליכוד), סירבה להתייחס לנושא זה, והתעקשה להתמקד בסוגית המאבטחים.

מאז 2002 ועד היום נרצחו 16 נשים על ידי בני זוגן, שעבדו כמאבטחים והשתמשו בנשק שלקחו מהעבודה. ועדת הפנים תבעה מהמשטרה להורות לחברות האבטחה לנעול את כלי הנשק בכספות, ולא לאפשר למאבטחים לצאת עוד עם האקדחים לבתיהם.
ניצב ניסים מור, ראש אגף המבצעים במשטרה, הציג את התוכנית לצמצם מקרי הרצח. לפיה, חברות האבטחה יאספו את כלי הנשק מן המאבטחים מיד לאחר שעות העבודה. היוזמה תחול על מאבטחי מסעדות, קניונים, בנקים ובתי ספר ותופעל בהדרגה עד ספטמבר הקרוב.

ח”כ ישראל חסון, סגן ראש השב”כ לשעבר, תקף את היוזמה בחריפות. “המהלך הזה הוא כיסוי תחת של המשטרה והמשרד לביטחון הפנים”, אמר בוועדה. לדבריו, הפתרון הוא הפחתת מספר כלי הנשק: “בשביל מה כל החימוש הזה? כשפחדנו ממחבלים מתאבדים היתה לזה הצדקה. אבל מאז אנחנו מחזיקים כל כך הרבה כלי נשק בשביל להילחם בעיקר בוונדליזם. צריך לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי המאבטחים מ-40 אלף ל-5,000”.

חנות למכירת נשק בתל אביב. צילום: פבל וולברג

פיני שיף, מנכל ארגון חברות האבטחה, הבהיר בדיון שמהלך של איסוף כלי נשק אחרי שעות העבודה, עלול להתברר כחסר משמעות, משום שלטענתו, ״מי שאמור להפקיד את הנשק, יכול לפתוח ולסגור את הכספת כאוות נפשו ולקחת עמו את הנשק״. ח”כ רגב סיכמה את הדיון בדברים: “האקדח אינו רהיט בבית. יש לאחסן אותו. עסקים המחויבים ברישיון העסק שלהם באבטחה חייבים לדאוג להפקדת הנשק בסוף משמרת המאבטח. אנו רוצים למנוע את הרצח או ההתאבדות הבאה”.

גם השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ’, קיים דיון בסוגיית המאבטחים במשרדו ואמר כי יש לתת את מלוא תשומת הלב לטיפול בעניין. אולם, בעוד בארה”ב הדיון בנושא הגבלת תפוצת הנשק עומד במרכז השיח הציבורי, נדמה כי הרשויות בישראל מתמקדות בעיקר בשאלת השימוש בכלי הנשק על ידי המאבטחים, ולא בתופעה בכללותה.

האקדחים של המאבטחים אינם כלי הנשק היחידים ש’הולכים הביתה’ עם נושא הנשק בתום יום עבודה. בצה”ל אמנם לא מפרסמים מספרים רשמיים, אולם על פי הערכות, ישנם כיום עשרות אלפי כלי נשק, בעיקר מדגם אמ-16 ותבור, המשמשים חיילים ביחידות הקרביות וכן בבסיסי ההכשרות הצבאיים, ונמצאים ברשות החיילים בין אם הם בבסיס ובין אם הם בבית. בנוסף לכך, בצבא מחזיקים עוד כ-2,500 אקדחים, המשמשים בעיקר חיילי יחידות מיוחדות.

צייד חזירי בר בוואדי ערה. צילום: ניר כפרי

על פי פקודות הצבא, חיילים המשרתים ביחידות קרביות שעברו הכשרה מתאימה, או לוחמים אחרים שכלי הלחימה העיקרי שלהם הוא נשק אישי, יכולים לצאת עם הנשק לבתיהם. בנוסף, הוגדר בצה”ל כי כל חייל המשרת ביהודה ושומרון, או העובר באזור זה בעת ביצוע תפקידו, מחויב בנשיאת נשק.

נהלי הצבא באשר להוצאת נשק מהבסיסים הביתה ברורים – אם החייל משאיר את הנשק בביתו, עליו לנעול אותו מאחורי שני מנעולים, אולם אין כל פיקוח על יישום הנוהל. בצה”ל מסתפקים במתן אמון בחיילים. רק אם קורים מקרים חריגים, כמו גניבת נשק, או שימוש בנשק שלא כחלק מפעילות הצבא, מתבצעת בדיקה, בדיעבד.

סוגיה נוספת ומטרידה היא גניבת כלי נשק. לפי דו”ח פנימי של המשרד לביטחון פנים, מאז שנות ה-70 נגנבו או אבדו בישראל למעלה מ-23 אלף כלי נשק והגיעו למה שמכונה “מקור לא ידוע”. הנתונים האמיתיים לגבי אומדן הנשק הלא חוקי בישראל גבוהים אף הרבה יותר, מאחר שהם אינם כוללים את הנשק הצבאי שנגנב.

קצין בכיר במשטרת ישראל, הסביר בשיחה עם “הארץ” שגניבת כלי נשק היא תופעה נפוצה ומסוכנת : “בדרך כלל, האזרחים שקיבלו אישור להחזיק בנשק נבדקו ונמצאו ללא עבר פלילי, ולכן אנחנו פחות חוששים מבעיות שינבעו מכך, אבל לצערי אנחנו עדים ללא מעט פריצות לבתים וגניבה של כלי נשק. במקרים רבים, כלי הנשק מגיעים לעבריינים. קיבלנו כמה פניות מאזרחים שביקשו להפקיד את נשקם ולבטל את רישיונם מחשש לגניבה”.

עם זאת, איש צבא לשעבר, אומר ל”הארץ” כי הוא מצדד בהרחבת מדיניות נשיאת כלי נשק בישראל “הזכות הבסיסית של אדם היא להגן על עצמו ועל רכושו”. הקצין הסביר שכדי שאדם יוכל להגן על עצמו, הוא צריך כלים, והנשק הוא כלי להגנה עצמית. “אם אתה אזרח שומר חוק, אתה מבין מתי אתה צריך להפעיל את הנשק ומתי לא, ולכן הטענות שעוד נשק מייצר עוד רצח לא קבילות בעיני, כי בסוף צריך כוונה. שלילת האמצעי לא תביא לשלילת הכוונה”. לדבריו, “יש סיטואציות נדירות שבהם אדם צריך להגן על עצמו, והיו אין-ספור מקרים שבהם חייל או אזרח נכון למשימה, תפס נשק וטיפל באירוע”, הסביר הקצין והוסיף “צריך כלי נשק וצריך גם לפקח. לא צריך לתת אותם לכל אחד. דמוקרטיה היא כשיש לאדם אחריות על עצמו, ועל הסובב אותו”

פורים בחברון. צילום: תומר אפלבאום

בין המקרים בהם נשיאת נשק אישי הגנה על אזרחים, ניתן למנות את הפיגוע בישיבת מרכז הרב ב-2008, אז קצין מחטיבת הצנחנים, דוד שפירא, ששהה באותו הזמן בביתו שמע את היריות, הוזעק למקום, והרג את המחבל החמוש שהיה במקום. גם בפיגוע הטרקטור, שהתרחש באותה שנה בירושלים, היה טירון צה”ל שהיה בחופשה, משה פלסר, זה שגרם לעצירת המחבל, לאחר ששלף אקדח של מאבטח וירה בפלסטיני שהשתולל על הטרקטור.

למרות דוגמאות אלה, חבר הכנסת, ניצב בדימוס, משה מזרחי, מאמין כי יש לתת את הדעת לנושא תפוצת הנשק. גם הוא סבור שיש להתייחס לנושא המאבטחים: “חברות האבטחה הפכו להיות חזקות מאוד מאחר שכל תהליך הביטחון האישי עובר הפרטה. הם צברו לעצמן כוח משמעותי. קשה מאוד היום לבוא ולשנות דברים מול הכוח שיש לחברות האבטחה. אנסה לעשות שינוי, אבל זה לא יהיה פשוט”.