כלי התקשורת מיהרו אתמול להעניק לרב אליהו את התואר "מנהיג הציונות הדתית", אך למעשה הוא מעולם לא היה מנהיגם האמיתי של יותר ממחצית מהציבור הזה.

לאחר פרישתו מתפקיד הרב הראשי לישראל ב-1993, מיהרו ראשי המפד"ל לחבק אליהם את הרב אליהו ולהכריז עליו כעל מנהיגם הרוחני. המפלגה הדתית הוותיקה, שכוחה הצטמק כתוצאה מעלייתה של ש"ס, ראו ברב הספרדי הכריזמטי בעל היכולת הנדירה לדבר אל קהלים שונים ומגוונים, את תרופת הנגד לפופולריות העממית של הרב עובדיה יוסף. אבל החיבור בין המפלגה לרב מעולם לא היה טבעי. הרב אליהו אמנם היה שונה מהרבנים החרדים בכך ששילב אדיקות דתית בציונות לאומנית אבל הוא גם ביקש להנהיג דפוסי פעולה של הפוליטיקה החרדית ודרש מהח"כים של המפד"ל לנהוג כמצוותו גם בהצבעות בכנסת ובמשא ומתן הקואליציוני. כשאלה סירבו, הוא העניש אותם בכך שפרסם מכתבי תמיכה במקביל גם במפלגת האיחוד הלאומי ואפילו בנציגים של יהדות התורה.

עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות והבלתי-מתפשרות הפריעו לחלק מההנהגה הדתית-לאומית. הקרבה שלו לדמויות כמו מאיר כהנא, אותו הספיד בהתרגשות ושלספריו כתב "הסכמה" אוהדת וכן הדברים שאמר בשבחם של מחבלים יהודים, שרצחו ערבים הטרידו את אלה שלא היו חלק ממגמת ההקצנה בציבור הדתי. כמו כן, במפד"ל התנגדו לתביעתו להצטרף לחרדים במאבקיהם למען חקיקה דתית. ולמרות זאת, אף דמות דתית משמעותית לא העזה לצאת נגדו.

גם הסיסמה שטבע בתקופת ההתנתקות מעזה "היה לא תהיה" גרמה רתיעה לרבים, גם מבין אלה שהתנגדו לנסיגה, מכיוון שחששו שאליהו נוטע בצעירים הדתיים אשליה של התערבות שמימית ברגע האחרון. ועם זאת, ההתנתקות גם סימנה את גבולות סמכותו כשקריאתו לחיילי צה"ל לסרב פקודה לפינוי נענתה רק על ידי כמה עשרות חיילים דתיים.

בפועל, דחו מרבית הדתיים את תפישתו החרדית-לאומנית של אליהו ובשנותיו האחרונות, אף נפער קרע שקט בין שני ציבורים דתיים: אלה שנהו אחרי אליהו והדור הצעיר של הרבנים הקיצוניים שהלכו לאורו ואלה שהעדיפו להמשיך לנסות להיאחז בחיבור לציבור החילוני ותפישת "תורה ועבודה" הוותיקה.

עם מותו, ציינו מספידיו של הרב אליהו שפעל למען קירוב לבבות ואחדות ישראל. אכן, הוא היה מסביר פנים לכל יהודי, דתי, מסורתי וחילוני. גם בפסיקתו ההלכתית, היה מוכן להקל מאוד על מי שהתקשו לשמור מצוות. אבל המורשת שלו היא ציבור דתי מבולבל ואובד דרך.

מאחר שהרב זצ"ל הצליח בזכות התרכובת הנדירה של אישיותו לקשור אליו בעבותות אהבה את אותה מחצית מהציונות הדתית הנזכרת לעיל-ולהעלותם לפסגות גבוהות בתורה ברוחניות ובאמונת צדיקים -
- דבר שהיה חסר מאז ומעולם לציונות הדתית שדגלה בהפרדה בין התפקיד הרבני לבין העשייה הפוליטית כאשר מרכז המפלגה קובע עמדות שונות ללא התחשבות גדולה מדי בקודקודים הרבניים - בניגוד לנהוג אצל החרדים.

אז גם אם נניח שלזוית זו ימצא לו מחליף מתוך כמה ת"ח המצויים בציבור זה -
הרי שלתפקיד ה"רבי" שהוא מילא לאותה מחצית אנשים - לא נראה לכאורה על פניו שיש מישהו שיוכל להיכנס אף לא לאחוז מסויים משיעור קומתו בהנהגה רוחנית לקהילה ולפרט ודבר זה עלול להביא ח"ו ליאוש ולהפסד של כל המדרגות הרוחניות שהשיגו באמצעותו תלמידיו!

לו בקולי ישמעו אותם קהל קדוש - לא ישאירו עצמם כצאן בלי רועה ולא יחזרו על טעויות שעשו אחרים ואיבדו את כל מה שהשיגו אחרי פטירת רבם - אלא יחפשו וימנו להם תחתיו אדם הראוי לכך בצורה המיטבית מתוך מה שיש - גם במצבם הנוכחי - ויתאחדו תחת איש אשר יהיה הלאה על העדה שתסור למרותו ולא יהיו כצאן ללא רועה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו ואתפשטותא דמשה בכל דור ודור,

וכך לא רק שלא יאבדו את אשר השיגו בחיי הרב זצ"ל אלא עוד יתקדמו הלאה בתורה וברוחניות.

היאוש - אין מקומו כעת אלא הדבקות במי שממשיך את דרכו גם אם ברור שכעת איננו מגיע אך לקצה מידותיו, הסייעתא דשמיא תבוא לכולם אחר כך.

לאחר לכתם של שני גדולים אלו, בהחלט נפער בור מנהיגותי. אמנם, כבר שנים מספר שחסרה הרגשת מנהיגות פעילה, אבל עדיין, המנהיג, או נציג המנהיגות היה שם. ידענו שהוא שם, גם אם לא זכינו לראותו או לשומעו זמן רב.

לכן, אני לא חושב שההגדרה "מנהיג של חצי הציבור" הוא נכון. הרבה יותר נכון בעיניי לומר "חצי ממנהיגות כלל הציבור" (בשני המקרים אכן אפשר לומר שהכוונה בעיקר לציבור הכיפות הסרוגות).