אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון סקופים נושא #67625 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 67625   
סוס-עץ
חבר מתאריך 2.4.12
35125 הודעות
אור ליום שבת י''ח בטבת תשע''ד    23:59   20.12.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

''זעם האל'' ותמונות נדירות: יומן שלג ירושלים 1920  

 
   ביומן, הכתוב בשפת אמה, יידיש, תיארה רחל בצורה כרונולוגית את מסעה ארצה ואת שהתרחש בישראל באותם השנים. עם זאת, טוען הנכד פרי, "היומן מגלה טפח ומכסה טפחיים. סבתא מיעטה לכתוב על רגשותיה ועל חוויותיה האישיות, למעט הסיפור עם השלג בירושלים בפברואר 1920. רצינו ללמוד על יחסיה עם סבא, אבל זה לא הופיע". כשהגיעה לירושלים שכרה דירה בשכונת רחביה ועבדה כאחות ראשית בבית החולים.

"זעם האל" ותמונות נדירות: יומן שלג, 1920

"החידוש והקסם נעלמו כבמחי יד, והרחנו את הסכנה הגדולה", תיארה האחות הראשית של הדסה. כמעט 100 שנה ולא הרבה השתנה: התדהמה, הפחדים, החיילים שנחלצו לעזרה, התפקיד של הערבים והיופי המרטיט מסביב - בקטעים מיומן אישי לצד צילומים בשחור לבן. בעיקר לבן

רועי מנדל

"התעוררתי בבוקר השכם משנתי, רעננה ובריאה, כמעט חשבתי לעצמי שאני משוגעת כאשר ראיתי כי הקרקע, העצים והכל מכוסים בשלג לבן, עמוק. עובדי הבית, שכולם ילידי ארץ ישראל, לא רצו בשום אופן להאמין כי אני אכן נחושה בהחלטתי ללכת לבית החולים (למרות השלג). אבל לא לקח זמן רב ואני אכן הצלחתי לעשות את הפלא ובמחילה, עליתי לרגל. בכל ימי חיי לא ראיתי תמונה כזו..."
גם שבוע אחרי הסופה הגדולה, תושבי ירושלים מתקשים לחזור לשגרת חייהם. השלג הכבד שירד ונערם בכמויות שיא שיתק את הבירה, צירי תנועה נסתמו לחלוטין, עצים התמוטטו ותושבי העיר נותקו מאספקת חשמל. דבר כזה קורה פעם במאה שנה, אמרו חזאים. ואמנם, לפני כמעט 94 שנים, בפברואר 1920 נקברה ירושלים תחת מטר שלג באחת הסופות הקשות שידעה. צלם המושבה האמריקנית (אמריקן קולוני) אריק מאטסון תיעד אז במצלמתו את האירוע החריג, בתמונות שנשמרו בארכיון הקונגרס (על רובן צוין שנוצרו בשנת 1921, אך ייתכן שנרשם בלבול).

רחל מלין הייתה אז אחות בת 30 שעבדה בבית החולים רוטשילד בירושלים, שאליו הגיעה עם קבוצת נשות הדסה ביוזמתה של הנרייטה סולד, ממייסדות ארגון נשות הדסה. מאז עלתה ארצה מניו יורק, בשנת 1919, תיעדה מלין ביומן אישי את שחוותה בארץ. השלג הכבד היה מאורע ראוי לציון, והיא סיפרה עליו בהרחבה ביומנה האישי, שתורגם לעברית לפני כשלוש שנים על ידי בני משפחתה. בכתביה היא מספרת על השמחה שאחזה באזרחי העיר כשמעטה לבן כיסה את ירושלים וגם את הסכנה שריחפה בעיר: שיבוש אורח החיים והפחד מהתמוטטות מבנים על ראשי יושביהם. מה נשתנה?

כאשר הגעתי לבית החולים מצאתי על מרפסת הכניסה "איש שלג" והאוויר היה מלא קולות צעירים, מהדהדים, מצלצלים ונעימים מאוד, אבל בלתי מתאימים לאווירת בית חולים. ללא הגזמה, כחמישים עיניים לוהטות, נוצצות ולחיים אדומות קפואות קידמו את פניי בקריאה אחת: "גברת, היא רואה מה קורה?" אחת מהן, שראתה לראשונה בחייה שלג עמוק כל כך, אף נתקפה דחף בלתי נשלט לקפוץ לתוך השלג ו"להתרחץ" בפלא הטבעי הזה.

"השלכתי" מעצמי את "מעיל השלג" הרטוב ובו ברגע "לבשתי" את "מעיל האחות הראשית" הנוקשה ואף כי עם חיוך בעיניים, הטפתי להן מוסר וביקשתי כי לא יעשו רעש ומהומה כאלה ושסופת השלג לא תישא אותן כה רחוק, עד כי ישכחו לחלוטין, שבמקרים כאלה חובתן לשמור על הופעה רגועה מאוד ועל קור רוח. מבלי להתחשב בתחושה הפנימית הבוערת והילדותית, הקוראת להן לרוץ החוצה לשלג העמוק ולהשליך כדורי שלג זו על זו בו-זמנית סיפרתי להן, כי מבלי להתחשב בכך שאני כבר מבוגרת ואחות ראשית, מתעורר גם בי לעתים רצון ילדותי שובב כמו שלהן, אבל צריך למצוא לו את הזמן והמקום. דבריי והעובדה המרה שניתצתי בכעס את איש השלג, הוכיחה לכולן, כי אני מתכוונת ברצינות. החבורה נרגעה מעט וחזרה לעסוק בעבודה הנחוצה.


רחל מלין, יהודייה ציונית ילידת ליטא, הגיעה בתחילת המאה ה-20 לניו יורק יחד עם אחיה כדי ללמוד רפואה. נכדה רן פרי מספר כי סבתו הייתה בת מחזור של פולה בן גוריון, רעייתו של ראש הממשלה הראשון. "שם הוא הכיר את פולה, שלמדה עם סבתא בבית הספר לאחיות. היא וסבתא שמרו על קשר עד יום מותן. הנרייטה סולד הקימה את ארגון הדסה מתוך הנחה שאם היהודים חוזרים לארצם, צריך לארגן שירותי בריאות מודרניים ולכן גייסה אנשי רפואה שיגיעו מניו יורק לירושלים. סבתא התנדבה לבוא לארץ, אבל אז פרצה מלחמה העולם הראשונה. ביומן היא כתבה שהגיעה עם הקבוצה הראשונה של הדסה ב-1919".

דממת תרדמה

השלג הכבד שירד אז הדהים את התושבים. היה זה מחזה מרהיב שכמוהו לא ראו העולים הטריים וגם הוותיקים לא חוו כמות שלגים שכזו. ירושלים של אז, כמו היום, כוסתה בלבן והייתה יפה מתמיד.

בחפזוני כי רב, לחזור במהירות הרבה ביותר לעיקר סיפורי, שכחתי לגמרי לעצור לרגע ולמסור לכם במילים מספר את תמונת הטבע שראיתי במו עיניי (בדרכי לבית החולים). נעצרתי יותר מכמה דקות, כי פשוט אי אפשר היה להוציא את הרגליים (מהשלג) כדי ללכת הלאה. אבל הפנורמה הטבעית ראויה באמת לתיאור קצר. כל ירושלים הייתה מכוסה ואפופה ביריעת שלג לבנה-כחולה. דממת תרדמה שררה בכל, כשהיא נקרעת מפעם לפעם בשריקת הרוח העזה. העצים הזקנים ניצבו שחוחים ושבורים והעצים הצעירים שניצלו מהסופה ונותרו על עמדם, גאים וזקופים, היו מכוסים לחלוטין בשלג

רחל מלין. הייתה חברה של פולה בן גוריון

סבתא מיעטה לכתוב על רגשותיה" (צילום: אוהד צויגנברג)


ביומן מתארת מלין כמה חזקה הייתה סופת השלגים שתפסה את הירושלמים לא מוכנים. מהר מאוד, כתבה, התברר שפלא הטבע המרהיב הזה הופך לסכנה של ממש. 93 שנים אחרי, תושבי ירושלים שהיו נצורים בבתיהם בשבוע האחרון ודאי יוכלו להזדהות עם הפסקה הבאה:

השלג מגיע לעובי של שלוש רגליים וכאשר מניחים עליו את הרגל הימנית, אי אפשר להוציא את השמאלית. ואם האל נותן בריאות נופלים לגמרי לתוך השלג ואין רואים שום אדם שיתאמץ לחלץ אותם ויצליח לסלול לפניהם "דרך ישרה". אלא שכל אחד חייב לבדו למצוא לעצמו, לפי אורכו ומשקלו, איך לפסוע. כאמור, אפשר היה לשקוע בתיאורים של תמונת הטבע היפה, אבל אנחנו נשאיר זאת לחוקרי הטבע העשיר, למשוררים, לאמנים ולציירים. כי למרבה הצער אנחנו חיים בעולם מעשי לחלוטין.

כל הדרכים והשבילים היו חסומים ומכוסים בשלג עמוק, שום דבר לא נכנס ושום דבר לא יוצא. כל ההתרחשות קיבלה מפנה רציני מאוד. החידוש והקסם נעלמו כבמחי יד והציבור החל להבין, כי זה מריח מסכנה גדולה לבית החולים, כמו לשאר המבנים והבתים בירושלים בפרט ובארץ ישראל בכלל, אם השלג לא ייפסק ביחד עם הסופה הנוראה.

סכנת ההחלקה מהקרח שהצטבר על הקרקע הייתה גדולה, עם הבדל קטן לעומת ימינו: מעטים מאוד החזיקו בכלי רכב פרטיים. אולם החשש הכבד ביותר, כפי שתיארה רחל ביומנה, היה מהתמוטטות של מבנים על יושביהם. הצירים המרכזיים, אז כמו היום, נסגרו בזה אחר זה. דרכי הגישה החשובים לבתי החולים נסתמו וחולים התקשו להגיע לקבל טיפול. מנהל בית החולים, כתבה, חיפש ידיים עובדות שיפנו את השלג המצטבר. ידיים ממוצא מסוים.

איך מצליחים להפסיק את תופעת הטבע של ירידת השלג? את הסוד הזה אפילו האמריקנים לא גילו. אבל איך בכל זאת מפלסים דרך אל המחלקות הנחוצות בבית החולים ומנקים את השלג מהגגות כדי שלא יתמוטטו מהכובד – שרק לא תגיע ולא תהיה צרה כזאת ולא תביא לנזקים ולסכנת נפשות. לפתע נשמע קולו של "האדון הגדול בכבודו ובעצמו" (המנהל הכללי של "הדסה"? - תוהה המתרגם) בפנותו אלינו ביקש מאוד לדאוג מיד להשיג עוד אנשים שיפנו את השלג. מנהלי בית החולים השיבו לו, כי הדבר בלתי אפשרי, מכיוון שאין אנשים שיעשו זאת.

"וכל אלה שנמצאים כאן?" (שאל).

"אלה יהודים" (ענו לו).

כמובן שלא היה זה הזמן המתאים להיכנס לוויכוח מעמיק ולברר אם יהודים גם הם אנשים או להפך. עם זאת התשובה הבהירה, כי הפלחים (הערבים) מסתתרים בבקתותיהם בגלל מזג האוויר החריג וכי היהודים בירושלים טרם הגיעו למדרגה נמוכה כל כך, שהם יפנו את השלג מתחת לרגליהם של אחרים.

יהודי חכם מוצא עצה

בסופו של דבר, תואר בהמשך, נרתם הציבור הרחב למשימה והחל לפנות את הדרכים, מתוך הבנה שאיש לא יעשה עבורם את המלאכה וכי יש לעבוד מהר כדי לפתוח את הגישה לבית החולים. לאט לאט, סיפרה האחות ביומנה, הפכה תופעת הטבע המשמחת למטרד מסוכן, רבים החלו מתפללים שתזרח השמש ותשים סוף לשלג המקפיא שהמשיך להיערם בכמויות.

הציבור התגייס למלאכה, מי עם יעה, מי עם את ומי עם סתם כלי נשק שונים. אחד זחל על הגג, האחר על עליית הגג ואחרים על הקירות הזקופים, כדי להגן עד כמה שאפשר על מבנה בית החולים. כעת התעוררה השאלה הבאה: איך יצליחו כל הבריאים, הקשורים עם המוסד, ללכת לבתיהם? ובכן, כפי שאומרים: יהודי חכם מוצא עצה. כמובן שגם הבעיה הזאת נפתרה עד כמה שאפשר, אף כי לא בלי הרבה קשיים: כל אחד תמך ברעהו, כשהגברים הולכים כמו תמיד אחרי הנשים כדי שהן לא יסבלו, חלילה, ממקרים קשים ועמוקים מדי


התיישבנו אל השולחן וחשבנו מה יביא לנו המחר: האם יירד עוד שלג, או שתזרח שמש קורנת? נפתחה לפתע הדלת ושתיים מאחיות הלילה שלנו (נכנסו) והביאו לנו את הידיעה, כי מצאו שאי אפשר לעבור ורק בקושי הצליחו לחזור לבית החולים.

לא מעט ביקורת נשמעה בימים האחרונים על תפקודן של הרשויות בטיפול בסופת השלגים ובשיבוש המוחלט של אורח החיים בבירה. גם אז נכנס הצבא לתמונה - את חיילי צה"ל החליפו החיילים הבריטים. ההיסטוריה חוזרת, כבר אמרנו. על מסקנתה של רחל מלין, יש להניח שרבים היו חותמים גם היום:

ביום השלישי התעוררו עסקני הציבור היהודיים וכן ראשי העירייה, נכון יותר לומר שאנשינו עוררו את גדולי הגויים (השליטים הבריטים) והשמיעו להם שכבר הגיע הזמן שידאגו להתוויית תוכנית ודרך פעולה – ואם אין כזאת, לפחות דרך עקלקלה כדי שאפשר יהיה לראות לאן נושאות הרגליים והעיניים.

בקושי התחילו (הבריטים) להבין, כי כל בתי ירושלים הקטנים נמצאים בסכנת התמוטטות גדולה, ביחד עם הנפשות השבורות, החולות למחצה וחסרות המזל. שכן הגגות והבתים הללו עצמם, אינם בנויים היטב ואם לא ישחררו אותם מכמויות השלג, הם ישקעו ויגרמו להרבה מאוד קורבנות. מובן, שבמצב הקריטי הזה לא הייתה כל שאלה שצריך להגיש עזרה (ושזה יעלה כמה שיעלה). כי כפי שאתם הרי יודעים, יש מימרה: כשקורה אסון – הכסף כבר יימצא.

אבל כמו תמיד, התגלעו קודם כל קשיים לגבי האמצעים, יותר נכון לומר האנשים, שיצליחו לגלות יכולת פעילות יוצאת מהכלל. (כלומר: היה קשה למצוא אנשים מתאימים למשימה הקשה). אלא שכאמור, לאחר הרבה קשיים, החליטו אנשי העירייה להציב חיילים באזורים שונים של העיר, כדי שהם יפנו את השלג. הארגונים הציוניים, ביחד עם הממשלה, ארגנו מטבחי-מרק ולחם ללא תשלום לעניים. "הדסה" סיפקה עזרה רפואית

רחל מלין וחבריה לצוות הרפואי יצאו לשטח, להגיש סיוע לנזקקים התקועים בשלג וקופאים מקור, מבלי להבחין בין יהודי לערבי. עבורה זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלה בתנאים חייהם של שכניה הערבים במזרח העיר. את התרשמותה מהמפגש היא מתארת ביומן:

לא יהיה זה מוגזם לומר שהזדחלנו, כשהשלג מגיע עד מעל לחזה, בפינות הנידחות והזקוקות ביותר לעזרה של העיר, כדי לברר מי צריך סיוע. הקשנו על כל דלת כדי לשאול אם זקוקים לעזרה רפואית ובה בעת הענקנו תלושי לחם של הוועדה הציונית, שחילקה אותו. אבל האמינו לי, שלא היה כה קל להגיע אל הבתים, מפני שהם היו קבורים בשלג. בבתים רבים שבהם ביקרנו (אם אפשר לכנותם בשם בתים) היו הדלתות מכוסות בשלג ויושביהם לא יצאו לרחוב זה שלושה ימים ומובן מאליו שסבלו מרעב, קור ורטיבות.

העוני הנורא שראינו לנגד עינינו קשה לתיאור ומי יודע – אולי אף קשה להאמין בקיומו. ראינו שבחדר אחד, כמקובל במזרח, יושבים על הרצפה שישה ילדים, האחד קטן ממשנהו, כשידיהם ורגליהם אדומות כסלק ונפוחות מקור ומרעב, בעוד אביהם החלוש שוכב כבר כל החורף במיטה והאם עסוקה במעט עבודות ביתה הדל – ובכל הבית אין אף פירור לחם. ואת כל אלה אפף החשש הגדול, שאפילו החדר הקטן היחיד הזה, עם גגו הרופס, יקרוס וכולם יישארו קבורים תחתיו.

מחזות כאלה ותמונות עצובות של האמת העירומה והיחפה, ראינו כמעט בכל בית קטן שביקרנו בו. אבל מראה אחד שנגלה לעינינו היה מעבר לכל אפשרות של הבנה אנושית, אלא שלמרבה הצער, הייתה זו מציאות מרה: בעוד אנחנו הולכים, פגשנו אדם שהכיר את הרופא וביקש מאיתנו לסור לבית השני, שם נמצא ילד חולה. מובן מאליו שמילאנו את מבוקשו. ובכן מה ראינו שם? שהבית הוא בכלל אורווה, בה מחזיקים סוסים, שוורים ופרות. אבל מכיוון שבתיהן של כמה משפחות קרסו בגלל השלג העמוק, הן היו מוכרחות למצוא להן מחסה תחת הגג של הבהמות.


ובכן, מיד עם כניסתנו ראינו את התמונה הבאה: על מחצלת הייתה מוטלת פרה שחוטה ושני יהודים ניצבו והביטו בה. האחד מהם, הצעיר יותר, היה חיוור מאוד ועצוב ופחד המוות השתקף בעיניו הסובלות. לשאלת הרופא, אם הפרה היא כשרה או טריפה, הוא ענה בקול רווי עצב ובראש כפוף: "טריפה. מצאו מסמר בגופה! מה דעתך, אדון דוקטור, ארבעים לירות, כל כספי, שילמתי עבורה. ועוד בכזה מזג אוויר, בעבודה כה קשה."

הייתה זאת רק ההקדמה לסצנה הראשונה של האירוניה של גורל האדם. בחדר השני, כלומר בתוך האורווה פנימה, בלב זוהמה נוראה וסירחון גדול, ישבו כעשרה אנשים סביב פנס גז קטן. האם החזיקה בזרועותיה את תינוקה החולה, שלא יכלה לטפל בו בבית חולים, מפחד שהוא ימות, חלילה, בדרך לשם (בגלל מזג האוויר).

הייתה זו תמונה נוראה, מחרידה, של הילד הסובל מאוד ואמו חסרת הישע.
מובן שעשינו ככל האפשר כדי להביא את הילד לבית החולים, אבל העובדה העצובה נשארת, שבעוד הרבה בתים חזרה ונשנתה התמונה הזאת. אותו יום חזרתי הביתה שבורה ורצוצה. הייתה לי תחושת אשמה (הייתי מלאת צער) הן לעצמי והן לגבי אותם שסובלים מכל הסערות בחיים.


את פרק השלג ביומנה סיימה רחל מלין בתיאור כללי של ההרס שהותירה אחריה סופת השלגים. עשרות מבנים שקרסו, שלושה מקרי מוות. ובעיקר "מלא פחד וסבל". מלין המשיכה בעבודתה כאחות הדסה עוד 20 שנה, לאחריהן המשיכה לעבוד כאחות פרטית. בשנת 1965, בגיל 75, הלכה לעולמה. "זה בהחלט היה מרגש לקרוא את הפרק שכתבה על השלג ההוא בירושלים", מסכם הנכד רן פרי. "מדהים לגלות שאחרי כל כך הרבה שנים, לא הרבה השתנה".

חוץ משניים-שלושה מקרי מוות לא קרה מאומה. עם זאת סבלנו כולנו מרגליים וידיים קפואות, ולאחר "ריקוד השלג" גדלה מעט תפוצת השפעת. בדיוק כמה בתים קרסו מחמת השלג, אי אפשר לדעת, כי בעצם התמוטטו כמחצית הבתים בעיר העתיקה. המספרים הרשמיים נעים בין 60 ל-80. אבל הבהלה, המהומה והרעש הצילו הרבה משפחות יהודיות ואחרות ממוות בטוח ומהרס רב (מכיוון שבגללם חיפשו להם מחסה מחוץ לבתיהם הרעועים).

גם עולמנו הקטן ב"הדסה" סבל מאוד מסופת השלג הנוראה, אבל למרבה שביעות הרצון, לא סבלנו מסכנת מוות, אף כי לא היינו רחוקים מכך. שכן אחיות הלילה ישנו בחדר שגגו קרס, אבל הכל עבר רק עם בהלה. אכן עברנו כאן פרק זמן קשה, מלא פחד וסבל. שלג ירד גם בערים אחרות בארץ ישראל, אבל כפי ששמעתם וכפי שאנחנו ראינו וחשנו, אנחנו חטפנו את החלק הקשה ביותר והחזק ביותר, של זעם האל. גם מרפאת השיניים שלנו נהרסה עד היסוד ואנחנו, המסכנות, היינו מוכרחות לאסוף את המכשירים הרפואיים ביחד עם השיניים שנקברו בין ההריסות.

קרדיט תמונות (צילום:אריק מאטסון, ארכיון הקונגרס)

https://www.facebook.com/ynetnews/app_199312400216491?app_data=285474&ref=ts

חדשות היום ברוטר הם חדשות המחר אצל כולם


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  מרתק, תודה רבה. יוסריאן 21.12.13 00:08 1
     +1 ירושלמי ציוני 21.12.13 00:15 2
     אכן .. כתבה מקסימה של פעם סוס-עץ 21.12.13 10:20 4
  מדהים ! כתבה מעניינת ומרתקת אוסי 21.12.13 02:53 3

     
יוסריאן
חבר מתאריך 2.4.12
14185 הודעות
יום שבת י''ח בטבת תשע''ד    00:08   21.12.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. מרתק, תודה רבה.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  

Washington Irving


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ירושלמי ציוני
חבר מתאריך 1.1.13
23839 הודעות
יום שבת י''ח בטבת תשע''ד    00:15   21.12.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. +1  
בתגובה להודעה מספר 1
 
   תודה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
סוס-עץ
חבר מתאריך 2.4.12
35125 הודעות
יום שבת י''ח בטבת תשע''ד    10:20   21.12.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. אכן .. כתבה מקסימה של פעם  
בתגובה להודעה מספר 1
 
  

חדשות היום ברוטר הם חדשות המחר אצל כולם


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
אוסי
חבר מתאריך 1.10.11
3341 הודעות
יום שבת י''ח בטבת תשע''ד    02:53   21.12.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. מדהים ! כתבה מעניינת ומרתקת  
בתגובה להודעה מספר 0
 


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  

תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות