רובם המכריע של אזרחי המדינה מודעים לעוול הנורא שנגרם לתושבי מגרון. אף אחד לא מכחיש את העובדה שתושבי המקום נקלעו לתסבוכת המשפטית הזו שלא בטובתם. בוודאי ובוודאי שרוב חברי הכנסת היו רוצים לראות את הפרשה הכאובה הזו נפתרת בדרך של פשרה ופיוס. אפילו בקרב פעילי "שלום עכשיו" שהובילו את המהלכים לעקירת הישוב, נשמעת נימה של אי-נוחות מהעובדה שבסופו של דבר מי שאמור לשלם את מחירו הכואב של גזר הדין האכזרי אינם "עברייני חוק" במובן המקובל של המילה, אלא אנשים ישרים והגונים שבנו את ביתם ביושר ובתום לב בלי לדעת שהמדינה מסבכת אותם עם אישורי בנייה שעתידים להתברר כבלתי חוקיים.

ולמרות הכל, מהרגע בו חרצו השופטים הבכירים את דינם, הכל ממלאים פיהם מים. אף אחד לא מעיז להציע רעיון מעשי איך לצאת מהתסבוכת המוזרה הזו בלי להרוס את מגרון עד סוף השנה, כפסיקת הבג"צ. כולם רועדים מפחד מפני החשש שמא הבעת הזדהות עם העוול שנעשה למתיישבים, עלולה להתפרש ככפירה או אפילו כזלזול-מה בסמכות הבג"צ. הגדיל לעשות ראה"מ כש"התנצל" על עצם העובדה שהיה צריך להודיע שהממשלה תיישם את החלטת הבג"צ ללא עוררין, משום ש"לפעמים גם המובן מאליו צריך להיאמר", כלשונו.

עשרות פוליטיקאים שפויים ומביני דבר; עשרות עיתונאים היודעים איך לעשות בדעת הקהל כבתוך שלהם; עשרות הגיגנים ו"אנשי רוח" שכבר התנסו לא אחת בהבעת דעות חריגות ואף מקוממות ו/או מסוכנות — כולם עומדים חסרי אונים מול העובדה המתסכלת כי משאמר הבג"צ את דברו אין מה לעשות.
- אף אחד לא מעיז להתקומם על חוסר הצדק הנעשה למתיישבים.

אף אחד אפילו לא שואל: היתכן שלרובם המכריע של תושבי המדינה אין דרך להתגונן מפני הבל פיהם של כמה שופטים שמתעקשים לעקור יישוב יהודי שלם מעל פני האדמה, בלי להניח לתושבים פסק זמן סביר לבנות לעצמם בית חילופי על קרקע שהמדינה כבר ניאותה לייעד להם? והרי המתיישבים אפילו לא ביקשו להישאר בביתם שבמגרון בניגוד להחלטת בג"צ. הם הסכימו להתפנות מרצון. כל מה שביקשו זה לתת להם ארכה של שלוש שנים וחצי, שלאחריהן ייפנו את ביתם כמתחייב על פי הוראת הבג"צ. אבל חמשת או שבעת "השופטים בירושלים" לא הסכימו לכל מה שהוא פחות ממילוי מהיר ומלא של כל הנחיותיהם הקפדניות. בלי פשרות, בלי עיכובים ובלי הנחות.

קשה להבין את ההשתטות ההמונית הזאת. איך זה שמכל מנתבי דעת הקהל במדינה, המודעים לעוול הנורא הנעשה לתושבי מגרון, לא נמצא מתנדב שפוי אחד שימצא את האומץ לקום ולזרוק לדעת הקהל את השאלות הנוקבות: רבותי, השתגענו לגמרי? הרי אנחנו המצאנו את הבג"צ; אנחנו יצרנו אותו; אנחנו נתנו לו את הכוח; אנחנו בנינו את ההילה סביבו; אנחנו איפשרנו לו לבחור את חבריו בשיטה שאיננה מקובלת בגופים ציבוריים אחרים; אנחנו אפילו הענקנו לו הסכמה שבשתיקה לקחת לעצמו סמכויות שלא נתנו לו אותן — היעלה על הדעת שלא תהיה לנו דרך להתגונן מפני מעשה ידינו? היעלה על הדעת שלא נרגיש מספיק בטוחים בחופש שהמדינה הדמוקרטית הזאת מעניקה לנו, כדי להביע דעתנו על הבג"צ והחלטותיו בחופשיות וללא מורא?

מאות מחבלים מסוכנים עם דם על הידיים שולחו לביתם בעסקת חילופין בהנחיית הבג"צ, אך ורק בגלל שהיה אינטרס ציבורי ל"כופף" לשם כך את כל הנחיות החוק והצדק — ואין דרך ל"כופף" את הנחיות החוק והצדק כדי לשחרר לחופשי, או לפחות לדחות את מועד הריסתם, של כמה בניינים שנבנו שלא בהתאם לכל כללי הפרוצדורה?

מאות ואלפי מבנים בלתי חוקיים מתנוססים לתפארה בישובים הערביים ובפזורה הבדואית, ורק בתי מגרון חייבים לשלם את מחיר הסיסמה המטופשת, סליחה, "יש שופטים בירושלים"?

אנשים שתובעים לעשות רפורמות ביסודות הכי בסיסיים של עם ישראל, לא מסוגלים למצוא איזושהי דרך שתאפשר להם לעשות רפורמות גם בתקנות וחוקים שהומצאו לאחר הקמת המדינה? אנשים שיש להם את העוז והחוצפה לתבוע מאיתנו "להתאים את ההלכה לרוח התקופה" לא מסוגלים למצוא את הדרך והאומץ להתאים את החוקים שלהם לאינטרס הציבורי?

משאמר הבג"צ את דברו, לא נמצא אפילו הגיגן הגון אחד, שישאל את שומעי לקחו: האם לא הגיעה השעה להחזיר לעצמנו מעט מהסמכויות שהענקנו לשופטים בירושלים? וכי מה טבעי יותר מאשר לצפות שיהיו בירושלים שופטים שיידעו כי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?