לאחרונה אני רואה אותו מהורהר. קורא ספרים שאינני מכירה. פתאום הוא מודיע לנו שהוא שוקל לשנות את דרכו, ויורד מרעיון הטיס.

הוא פגש בטרמפיאדה חייל מ'זן' חדש, שמאד דיבר אל ליבו. הוא לא שיתף אותנו יותר. הוא אינו אוהב שנחדור לו לתחום הפרטי שלו.

לימים מסר לי חולצה לכביסה. מצאתי בכיס החולצה מכתב - כנראה לא הראשון. מהמכתב ניכר שהשולח הינו בחור צעיר, בוגר ישיבה חרדית, החושף בפניו חשיבה ישיבתית על החיים. פורס לפניו את חייו, מול חיי החילוניות, הריקה והתאבתנית. כפי שאני רואה, יש לו הרבה תשובות לשאלות של בני. אני מודה שהקסם האישי של החייל החרדי משקף בדבריו עדינות נפש, עם חשיבה עמוקה, וגם קצת מתמטיקה תלמודית. במכתב נענה החרדי לבא למפגש עם החבר'ה.

מאז, אני כבר לא ישנה בלילות. תוהה בימים. עוד מעט יבא בני מצה"ל, עטור זקן ופיאות. הלכך שלחנו את בננו לצה"ל?.

אל תגייסו אותם!!!

זה עלול לקרות גם לך. כל בן ישיבה הוא אמנון יצחק קטן. הוא מתוסכל שעזב את הישיבה, ומתחייב לעצמו להביא עשר נפשות במקומו.

אנא! הצטרפו אלי!. ארבע אמהות הורידו את צה"ל מלבנון. כולנו יחד נוריד את הסיוט הזה.

לא אוכל לגלות את שמי. אני חוששת שבני יעזוב את הבית, כאשר הוא ידע שאני מחטטת ומתערבת בחייו.

בזכות המכתב הנאצל החלטתי סופית שאני לא מעוניין שהחרדים ישאו בנטל ההגנה על אזרחי המדינה.

|V|