'' הכדור הוא הכל ''  

יאיר לפיד

בראשון בתשע בבוקר זוגתי שתחיה צלצלה הביתה לשאול אם ליאור הגיע בזמן לגן.

אמרתי לה שכבר קניתי, אבל עוד לא הרכבתי אותו. אחרי שתיקה קלה היא הציעה,

באדיבות מודגשת, שאני אתחיל להרכיב אותו מהראש ורק אחר כך אחבר את

הרגליים והידיים.

הודיתי לה בחום וסגרתי את הטלפון. כעבור דקה היא צלצלה שוב ושאלה

מי משחק. אמרתי שארגנטינה נגד ניגריה. היא שאלה בעד מי אני. אמרתי

ארגנטינה.

היא שאלה למה, ואני הסברתי שיו-יו-וואוו-הופ-יו-וואוו-איק-צידרק-צידרוני.

כלומר, באותו רגע בטיסטוטה הבקיע. כשוך הצרחות היא הציעה שניפגש בצהריים.

אמרתי לה שהיא צודקת, המפתחות באמת היו על השולחן בסלון.

בצהריים, הייתי כבר בעיצומו של המאבק האנגלי-שוודי. ברגע שהיא הגיעה

הופיעה על המסך דמותו של הכוכב האנגלי פול סקולס, שמיד ירק סמחטה בגודל

של ג'אמוס.

שתחיה הביעה זעזוע מסוים, אבל הסברתי לה שמדובר בחוק של פיפ"א: שחקן

שמצלמים אותו בקלוז אפ חייב מיד לירוק במלוא פיו. באותו רגע בדיוק בקהאם

הרים כדור וקרן וקמפבל נגח פנימה. כצפוי, הגבתי בצריחות אסטמתיות. שתחיה

נראתה מופתעת.

"לא היית קודם בעד ארגנטינה?", שאלה. הסברתי לה שהיית י בעד ארגנטינה

במשחק של ארגנטינה, אבל עכשיו זה המשחק של אנגליה, כך שאני בעד אנגליה.

הקונספט, מתברר, לא נתפענח לה.

"למה בכלל אתה צריך להיות בעד מישהו?", ביררה. בתגובה

אמרתי לה שככה זה בכדורגל. צריך להיות בעד מישהו ולשנוא את הצד השני

מאוד-מאוד. היא אמרה שזה נשמע לה לא סביר, אבל ביקשתי שתפסיק להיות

ילדותית.

בשלב זה היה ברור שהיא מתכוננת לבצע בי שיחה שלא כדרך הטבע, אבל בינתיים

התחיל כבר ספרד-סלובניה כך שנאלצנו לדחות את זה. בזווית העין קלטתי שהיא

מנהלת מהמטבח שורה של שיחות טלפון, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת.

נשים, בדומה לגברים, יכולות לנהל חמש-שש שיחות טלפון רצופות. להבדיל

מגברים, הן יכולות לנהל את כולן עם תמי.

למחרת בבוקר היא הסתובבה בבית בפנים חתומים ולא הגיבה אפילו כשצלצלתי

למערכת והודעתי שלצערי אני עדיין חולה באדמת (מדובר, כזכור, במחלת ילדים

במהלכה פושטים על הגוף כתמים אדומים שהולכים וגדלים עד שבסוף אתה לבוש

בחולצה של נבחרת ספרד).

ב11- הופיע יואב וטען שהוא יצא מוקדם מבית הספר בגלל כאבי בטן. נזפתי בו

חמורות ואמרתי לו שאצלנו במשפחה לא נהוג לשקר.

ב11:30- נפתחה הדלת ולבית פרצו שבעה אנשים שלכולם היתה אדמת, כולל המורה

של יואב וגרישה השליח מהסופר, שרק בא להחזיר ארגזים אבל אז שמע שברזיל

משחקת נגד טורקיה וצלצל מיד להודיע שיש לו כאב בטן. הוד מעלתה למודת

הניסיון שאלה בעד מי אנחנו הפעם. הסברנו לה שברזיל היא מעצמת כדורגל

דורסנית, שכל כוכביה הם מולטי מיליונרים שחצנים, בעוד הטורקים היא נבחרת

סימפטית וצנועה שאיש אינו נותן לה סיכוי. בנוסף, טורקיה היא מדינה

שידידותה לישראל חמה ובלתי מוטלת בספק, למרות הקשיים שזה גורם לה במרחב

המוסלמי. לאור עובדות אלה, כולנו תומכים בברזיל ללא סייג. בשביל להפסיד

יש לנו את נבחרת ישראל.

במונדיאל אנחנו רוצים לנצח.

את 20 הדקות הבאות בילינו בהכנות אינטנסיביות. על פי המלצת מוסף המונדיאל

המיוחד של "מעריב", הכנו קערות ענק של ירקות חתוכים עם מטבל על בסיס

גבינה חצי אחוז. התברר שזה הולך מצוין עם גרעינים ומקופלת. בנוסף משכנו

את הטלוויזיה השנייה מחדר הילדים וכיוונו אותה אל עבר המסדרון, כדי שאם

מישהו ילך לעשות קפה הוא לא יחמיץ אף גול (זאת למרות שבמונדיאל 94'

המציא עיתונאי ישראלי אלמוני שדומה לי את המנהג החברתי המשעשע לצרוח

ביחד "יייייש!" בכל פעם שמישהו נסגר בשירותים. נסו ותיהנו). ב11:55-

בדיוק החל המודי בר-און.

תחילת השידור, כרגיל, לוותה בתחרות טריוויה שבה כולם שחזרו בהגזמות

פרועות מהלכים ברזילאיים מן ההיסטוריה שעליהם הם קראו בעיתון יומיים

קודם. הדיון נעצר רק כשגרישה טען ששמו המקורי הוא בעצם גארינצ'ה והוא זה

שהבקיע את השער הנודע נגד אורוגוואי ב64-'.

להפתעתי, עם שריקת הפתיחה הבליחה זוגתי הסלונה והתיישבה איתנו. אחרי

כשלוש דקות, ריבאלדו התמסר עם רונאלדו ליד רחבת ה16-. "דאבל פס נחמד",

הודיעה הוד מעלתה, "אבל ריבאלדו הורס את הנבחרת". שתיקה בהחלט

השתררה. "מה קרה לך?",מחה מישהו לבסוף, "הוא גדול". היא בחנה אותו בבוז

קר. "תראה מה הוא עשה בברצלונה", רשפה, "רק מקום חמישי בליגה, כולל

כישלון בגביע האלופות האירופאי והכל בגלל שהוא מתעקש לשחק מאחורי החלוץ

ולא משאיר מקום למשחק אגפים. תסלח לי מאוד, אבל זה לא כדורגל מודרני".

רונאלדו, כנראה מרוב הפתעה, נפל בינתיים ברחבה. "זו הבעיה בפציעות ברך",

קבעה זוגתי בלי לאבד נשימה, "הוא איבד את הסיבוב על המקום. בלי זה, אין

טעם לשחק במרכז הרחבה". יואב, שהוא ילד אמיץ, אמר לה שקוראים לזה רחבת ה

16-. היא גיחכה. "זה רק בגלל שהמדידה המקורית היא ביארדים", אמרה לו

ברחמים, "למעשה, הרחבה היא 16.5 מטר ותיבת החמש היא 5.5 מטר".

במחצית כולם גילו פתאום שהם ממהרים ונשארנו לבד. מתחת לברך של זוגתי בצבץ

משהו לבן. התכופפתי ומשכתי אותו. הכל היה כתוב שם, בכתב ידו המסודר של

אבי מלר. בערב, כשחזרנו לדבר, התוודיתי בפניה על האמת. אף אחד לא מבין

בכדורגל.

אין מה להבין. מדובר בחבורת אנשים שרק רצים ובועטים. שני השחקנים הגדולים

בהיסטוריה, כידוע, הם פלה ומראדונה, שאוחזים ביחד באיי.קיו של עז הרים.

אנחנו מכירים בזה שבכל מה שקשור לאינטליגנציה, מהירות תפישה ועומק מחשבה

הנשים עולות עלינו בכל. לפחות את הטמטום תשאירו לנו.

http://images.maariv.co.il/cache/ART301571.html