הנה סיפור שכתבתי  

תחילת שנת תשס"א.
כרגיל,כל אחד ואחד מאיתנו מצפה לעוד שנה קשה שתכלול:פיגועים,בצורת,תאונות וכדו'.
אולם אף אחד מאיתנו לא ציפה לשנה כ"כ מגואלת בדם,לא היה אדם אחד שניבא,שעלייה תמימה להר ביתנו תגרום להשמדתה העצמית של מדינתנו הקדושה.
נכון ,אי אפשר להאשים את "אחינו" הערבים ויותר נכון להגיד:התאום הסיאמי שלנו אשר רוצה במותנו רק כדי לחיות חיים מלאי חסרי אמון וחסרי יכולת קיום.
אותם ימים,ימים קשים היו,אך בעצם אותם ימים רק בישרו את הבאות.
לאט לאט,אותו דחף חולני להעלים יהודים,חלחל או פרץ בלבבות ערביי א"י או בשמם היותר עכשווי-"פצצות זמן מהלכות".
אותן פצצות זמן רק חיכו לרגע שכזה והנה הוא הגיע ומה עושים עכשיו?
אם להתייחס לדברי המתפרעים,הרי ששום דבר חדש לא השתנה באותם ימים-אותן התפרעויות היו בעצם הפגנות שקטות אשר כללו פיקניק המוני או בשפתם של "אחינו":חינגה אחת גדולה.אם בין ארוחה אחת למשנתה נזרקו עשרות או מאות אבנים,הרי שזהו חלק מאותה אטרקציה הנקראת:"להיות ערבי חופשי בארצנו";וכמובן שהתגובה אשר אמורה לבוא בעקבות מעשים אלו צריכה לבוא ממשנתם של עוד אח חורג שלנו-הנוצרים.
אותה משנה אשר מלמדת אותנו כי כאשר מרביצים לך,אל תחזיר ואל תגן על עצמך,ההפך הוא הנכון-אתה מחויב להושיט את פרצופך לעבר תוקפך ולבקש ממנו בקשה צנועה:הכה בי עוד בבקשה.
ועכשיו נעבור לסיפורנו:
באותם ימים,בבית פרטי ברעננה,חי לו אדם,אהרון שמו.
אותו אדם-שמו הלם אותו,מכיוון שהוא היה אוהב שלום ורודף שלום.
אותו אדם הבין,שהמצב הוא בלתי נסבל ולכן הפיתרון הצודק ביותר הוא שלום כמובן.
אהרון רצה להוכיח לחבריו ולסובבים אותו שהוא חושק כ"כ בשלום ולכן הלך לכפרים ערביים כדי למצוא משפחות אשר חיות במצוקה כלכלית.
מיד כשמצא,נתן להן סכום כסף די גדול אשר יספיק להן למס' חודשים.באמת סיפור מרגש.
יום אחד,צלצל הפעמון בביתו של אהרון,הוא ניגש לדלת ושם עמד אדם דתי עם זקן די ארוך ולבן,אדם זקן,אדם אשר חובש כובע שחור וכל מלבושו שחור.
אדם הנקרא בפי כל אחד ואחד מאיתנו:אדם חרדי.
אהרון,כמו כל אדם מנומס,פתח ראשון בשיחה באמרו שלום והלז החזיר:וברכה.
אהרון המשיך ושאל:כן מה כבודו רוצה?
והלז ענה:שמי אברהם ואני מנהל בית יתומים בירושליים בירתנו והייתי רוצה לדעת אם אדוני הנכבד יהיה מוכן לתרום לנו סכום כסף אשר יוכל לעזור לנו לקנות מצרכים ומשחקים עבור הילדים.
אם אדוני רוצה לראות בעצמו את בית היתומים כדי לראות שאני לא משקר חס וחלילה,אני מוכן להסיע אותו ברגע זה לירושליים,לראות את בית היתומים.
אהרון ענה:לא,לא,לא,אין צורך,אני מאמין לך ורציתי לדעת אם יש לך קבלות?
והתשובה לא איחרה לבוא:כן אדוני.
אהרון המשיך ושאל:10 ש"ח יספיקו?
אותו אדם החמיץ פנים אך ענה:כן,אך אולי אדוני ירצה לתרום סכום יותר גדול?
ואהרון ענה:אני תורם מספיק ו-10 ש"ח זה די והותר.
אהרון מסר את הכסף לאדם הזקן אשר לא היה בדרגה כ"כ נמוכה בשביל להתחנן והזקן אמר תודה רבה,נכנס למכונית ונסע.
אהרון נכנס לביתו ומלמל:עוד פעם החרדים האלו,רק לקחת כסף הם יודעים.
הוא התיישב על כורסת ה"אמריקן קומפורט" שלו אשר עלתה לו רק 1500 ש"ח-באמת די והותר.
הוא הדליק את הטלוויזיה והתחיל לזפזפ בין הערוצים.
כשהגיע בזיפזופו לערוץ 2 ראה כי יש מבזק חדשות מיוחד.
באותו מבזק דיווחו כי היה פיגוע ירי בשומרון ו-3 אנשים נפגעו בפיגוע,שלושתם נפצעו קשה.אהרון כיבה את הטלוויזיה ושוב מלמל לעצמו:אין להם מה להראות בטלוויזיה?
אהרון החליט לנמנם קצת ונרדם.
כעבור שעה וחצי הוא התעורר והחליט שוב לבדוק מה יש בערוץ 2.
כרגיל,היה מבזק חדשות מיוחד ובו דיווחו על מתנחלים אשר בתגובה לפיגוע הירי,החליטו לפגוע ברכוש ערבי.
בלי שום היסוס,חזר אהרון להרגלו המגונה ושב למלמל אך הפעם,אותו מלמול נאמר בתקיפות:בושה וחרפה,כל המתנחלים האלה ממש חוצפנים.
ממש באותו הרגע צלצל הטלפון בביתו של אהרון ומהצד השני נשמע קולה של אמו של אהרון.היא אמרה לו כי אחותו גיסו ובנם הקטן היו במכונית אשר נפגעה מיריות המחבלים.
אחותו נסעה עם משפחתה לחלק אוכל למשפחות נזקקות בכפר ערבי שכן.
עוד היא אמרה לו כי כרגע,לא נשקפת סכנה לחייהם וכל זאת בזכות משפחה חרדית מבני ברק שעברה בסביבה.באמת,עוד פעם החרדים האלו.