''איזה טיפשים היינו כשהתחלנו לעשן''. טור אישי (YNET)  

. מעשנים נוטים במקרים רבים להלקות את עצמם: "איזה טיפשים היינו כשהתחלנו לעשן". אלא שהאיוולת מתגלה רק בדיעבד. ילדים ובני נוער מעשנים בפומבי, בהתרסה, וטוענים שזו הנאתם הגדולה. נהגים חדשים חסרי ניסיון וביטחון נוהגים כשבפיהם סיגריה. בקושי מסתדרים עם ההגה והתנועה, אבל לא מוותרים
על הפוזה. ברכבת, בתחנה, מזנקים חיילים מהקרון להצית סיגריה עוד לפני שאירגנו את התרמיל על הכתף. גם בבתי הספר נראים בני התשחורת מעשנים בגלוי, כשעל פניהם הבעה של גועל בגלל הטעם הדוחה, הצריבה בחזה והגירוי בעיניים.

הנאה או נטילת סיכון? מתבגרים נוטים לאמץ התנהגויות מסוכנות כחלק מעיצוב זהותם וייחוד תדמיתם. עישון, סמים, אלכוהול ונהיגה פרועה הם ביטויי ההתמרדות. בעוד שהאחרונים בדרך כלל מוצנעים, העישון מוחצן, גלוי ובוטה.

האחריות מוטלת עלינו, המבוגרים. השארנו את העישון, שלא כמו סמים, אלכוהול, נהיגה פרועה ואלימות – פתוח לבחירה חופשית. אנחנו עדיין מתלבטים באשר לשלילתו המוחלטת. לא לקחנו אחריות. לא הצבנו לילדינו גבולות ברורים. העדפנו עישון טבק על עישון סמים. טעינו בגדול.

. המסר של אמא קובע

. העישון מוגדר היום כמחלה, שניתנת למניעה. זו מחלה שנרכשת מתוך בחירה. המרכיב התורשתי שלה זניח. כמעט כל המעשנים מתחילים בגיל ההתבגרות. כ-10% בחטיבת הביניים, כ-20% בתיכון ועוד כ-10% בצבא. יש ירידה בגיל התחלת העישון ועלייה בצריכה.

כמעט כולם משוכנעים שיוכלו להפסיק כרצונם. בודדים מאמינים שיתמכרו. כמעט כולם נחשפים לעישון. חלק מוצאים את החוויה מפתה, ואת חלק היא דוחה. הצעיר חווה התלבטות אישית וחברתית. החברים, הצבא, בית הספר והמשפחה (זה סדר העדיפות של המתבגרים) שותפים להתלבטות. האם הם מנסים להשפיע? האם אמירתם נלקחת בחשבון? מה ניתן לעשות עוד כדי לשפר את תרומתם?

למשפחה תפקיד מכריע בעיצוב התנהגויות, עמדות וערכים. לעישון של אימהות יש כ-20% תרומה לבחירת ילדיהן. אבל גם במשפחות שבהן ההורים לא מעשנים נתפס עישון הטבק במקרים רבים כרע במיעוטו. הורים אומרים גלויות: עדיף שהילד יעשן סיגריות ולא סמים.

הורים לא מאמינים ביכולתם להשפיע. ובכל זאת חייבות משפחות לנקוט עמדה נגד העישון. שתיקה תניב, אולי, שלום בית זמני, אבל ילדים מצפים מהוריהם להציב להם גבולות, גם אם הם מנסים לחצות אותם.

. המורה, הוא עישן קודם

. החוק קובע שבתי הספר יהיו נקיים מעישון, אך נדיר שזה קורה. בית ספר הוא ארגון עצמאי למדי. המנהלים אמורים לקבוע בהם נורמות התנהגותיות. חובתם לקיים את החוק, גם כדוגמה חינוכית. ובכל זאת, הקשיים גוברים על הכוונות. פיזור מידע על נזקי העישון ורדיפה פתטית אחרי ילדים מעשנים לא מועילים, אך אין בלתם. יש 'עמיתים' ו'מובילים בית ספריים' ויועצות ומרצים, אך אין מדיניות ארגונית.

מנהלים נרתעים מלקבל אחריות לקיומו של החוק ולמאבק בעישון. חלקם מעשנים בעצמם, חלק נרתעים מעומס המטלות שקשורות במאבק בעישון, חלק מעדיפים שקט תעשייתי על פני עימות עם תלמידים וצוות סוררים, וחלק מרגישים חסרי אונים.

הפתרון הוא בהתגייסות ארגונית תוך שיתוף תלמידים, מורים, הורים וקהילה. נדרשת הצהרה ברורה שבאה ישר מהמנהל על בית ספר נקי מעישון, נדרש שילוט בולט, נדרשת התייחסות רב מקצועית לעישון, נדרשת מחויבות לתהליך ארוך, שיביא למצב שכל תלמיד חדש יידע שהוא מתקבל לבית ספר נקי מעישון והבחירה בידו. האווירה הכללית נגד העישון בבית הספר תחזק את התלמידים הלא מעשנים, וכך הם יוכלו להדגיש את המסר שעישון לא מקובל.

. יש חברים? לא מעשנים

. חברים הם המשפיעים הנחשבים ביותר בגיל הצעיר. רובם לא מעשנים. אך קולם כמעט לא נשמע והשפעתם שולית. זה רוב דומם שמוותר למיעוט רועש. המבוגרים לא מגייסים אותם לעזרת חבריהם המתפתים לעשן. נדמה לנו שתדמיתם החברתית נחותה מתדמית המעשנים, ולכן לא ישפיעו. זו טעות. ההתמכרות של צעירים קשה כמו התמכרות המבוגרים. אין להם סיכוי רב להיגמל אם חבריהם מעשנים. הם זקוקים לתמיכת חבריהם הלא מעשנים.

קמפיינים לצעירים שבהם קראו אלילי נוער להימנע מעישון תוך עידוד הלא מעשנים לפעול למען חבריהם היו מאוד מוצלחים. חשוב להשקיע בעוד פניות כאלה, תוך הדגשה של המסר שבעישון יש מלכודת דבש. שהתמכרות פירושה אובדן החופש, שיקר כל כך לצעירים. שלהיות מכור זה להיות חסר אונים, מסכן, אבוד. שיש קשר בין עישון לאימפוטנציה, להזדקנות העור ולמחסור בכסף. אלה נושאים שצעירים דנים בהם. מפי החברים הם נשמעים הרבה יותר משכנעים.

. חייל, עצור עישון. בפקודה

. רוב בני הנוער רואים בצבא 'מועדון' חשוב שמשדרג דימוי עצמי. היוקרה והמוטיבציה להשתייך עולים במקביל לקושי להתקבל. רבים מנסים לשפר את הכושר הגופני לפני הגיוס ליחידות המובחרות. יש תחרות. הם משלמים כסף רב, 'שורפים' ימי חופש באימונים מפרכים ומוכנים אפילו לחדול לעשן: כושר קרבי גבוה ועישון פשוט לא מתאימים. הקושי שלא לעשן נמוג.

שלטונות הצבא יכולים לנצל את המנוף הזה ולצמצם את התחלת העישון. במפגשים עם התלמידים ידגישו שעישון לא ראוי לסמל היחידה. הנערים יקשיבו ויפנימו. יעילותו של המסר שמוגש באופן הזה גדולה מכל חלופה. בחלק מהיחידות נאסר בטירונות לעשן. אבל מרגע שמורידים דיסטנס, מותר שוב לעשן. העישון נתפס משום מה כזכות שניתנת לחייל הוותיק.

ביחידות שבהן מפקדים לא מעשנים, העישון אסור. באחרות מותר. הדוגמאות מגיעות עד לדרגים הגבוהים ביותר. לצבא יש סמכות ויכולת לקבוע נוהלי התנהגות. בכל הנוגע לעישון הוא מזניח את חובתו.

אדם שבגר בבית ספר נקי מעישון, שחבריו לא מעשנים, שבמשפחתו יש אמירה ברורה נגד עישון ושבשירות הצבאי יחוזק חיובית על בחירתו, יצלח את גיל ההתבגרות בלי להתמכר ובלי להזדקק לגמילה קשה וכואבת.