אבא שלי היה איש לח"י בצעירותו ואף נפצע באחת הפעולות שלו בנסיון להברחת נשק ואוכל לרובע הנצור. מדי שנה, ביום העצמאות, כשהילדים שלי היו קטנים ואבא שלי היה בריא, נהגתי לקחת אותם לסבא כדי לשמוע על תהליך הקמת המדינה מנקודת הראות שלו. יום אחד שאלתי אותו אם הוא מרוצה מהתוצאה, כלומר מאיך שהמדינה נראית היום, והוא אמר לי דבר אחד -"אני עזבתי לימוד תורה ויצאתי להלחם כי היה ברור לי, לאחר מה שקרה באירופה, שצריך מקום בו יהודי ידע שיש לו בית ויש לו צבא שילחם כדי לשמור על ביתו. ואם המדינה הצילה חיים של יהודי אחד, הרי שהיא עשתה את שלה". (אבי המשיך ללמוד תורה ובעצם, עד היום, לא נראה לי שעבר בחייו ולו יום אחד ללא לימוד תורה).

ואני מבינה מה צץ לך מיד לראש - הצבא שהוציא יהודים מביתם. ואכן, זה כאב ועדיין כואב. אבל מדינת ישראל לא קמה ולא תיפול בגוש קטיף. גם עצם קיומה של מדינת ישראל אינו מבטל את העובדה שאנו עדיין בגלות. העובדה שמשיח לא בא מקבעת אותנו למציאות שבגללה עדיין צריך להתפלל לגאולה שלמה. אבל עצם קיומה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, צריכה להביא המון שמחה לליבנו, אפילו ליום אחד בשנה בלבד.

ובעצם לומד שהם נשארו הישראלים,
עדיף להרגיש ישראלי בכל רמ"ח ושס"ה, ומי שנפלט מהישראליות אלה דווקא הם.
כל אלה שניסו ומנסים להפוך את המדינה למה שהיא לא ושאסור שתהיה- הם אלו שחרגו מהמדינה. המדינה היא שלי, כי אני נשראתי נאמן לה ולעקרונותיה, ולא שלהם (גם אם חלקם עדיין נושאים במינוי פוליטי וממשלתי זה או אחר) כי הם בגדו בה.

בברכה, אבי.