זהו מכתב עצוב מנערה בת 18 שהתאבדה....  

אני מסופקת אם יהיה אדם שיקרא את הדברים האלה כי אם לא עניינתי אתכם בחיי אין סיבה שבמותי תגלו עניין.
אבל אני כן כותבת כדי שאם בכל זאת יהיה אדם שיקרא אולי תצמח מזה תועלת ושידע להיות רגיש לזולת ואולי למנוע מקרי התאבדות בעולם.
מאחר ואני משאירה את המכתב בכמה עותקים ובכמה מקומות אני כותבת על עצמי כדי שהקוראים יבינו על מה מדובר.

נולדתי לפני 18 שנה ולמעשה אין למאורע הזה כל משמעות.
כמו שגדל עץ סרק על האדמה ואין משמעות להיוולדו. לא, זו לא דוגמא טובה, על העץ חושבים חובבי הטבע ומטפחים אותו.
כמו אויר שנושב. גם זו בעצם לא דוגמא טובה כי האויר נותן חיות ובני אדם יודעים שבלעדיו אי אפשר לנשום.
טוב אז אין דוגמא כי בעצם אין דבר בעולם שהוא לא תועלתי ולא כלום כמוני.

גדלתי בפנימיה כי מי שילד אותי לא היה כשיר לגדל אותי (וכאן אני פונה אל הרשויות פניה
שאין מי שיקרא אותה ויטפל בה: הפסיקו להשיא כל זוג שהגיע לגיל המתאים. בני אדם הם לא חיות! אי אפשר לאפשר לכל זוג להביא ילדים שיצמחו כמו עשבי בר בלי דאגה ואכפתיות ויהיו זרוקים באיזה מוסד. הרווחה מטפלת בנו- איזה תחליף מגוחך למשפחה חמה... עדיף לא לבוא בכלל לעולם מאשר לגדול בצל רחמי הבריות, טוב לא בזה אאריך למרות שיש לי המון והסיבה היא שאני יודעת שלא יהיה מי שיקרא את הדברים אז עדיף לי לנצור אותם עד הקבר כמו שעשיתי עד היום בכל מחשבה שלי).

בחברה הייתי ילדה שקטה ומופנמת. אף אחד לא דיבר איתי כי לא יזמתי שיחה לעולם.
לא עשיתי שום רע, לא הרגתי אפילו זבוב, רק מה, כמו שלא מדברים עם הרצפה כי היא לא עונה, לא ראו צורך לדבר איתי. אבל הבדל אחד יש, הרצפה לא מרגישה שרומסים אותה, שדורכים עליה, ואני בניגוד למה שאתם חושבים, כן נבראתי עם לב ועם נשמה והרגשתי הכל. והדריכות והרמיסות לא היו רבות כי כשהם היו הרגשתי שווה משהו גם אם נבזה אבל העיקר לא להיות כלום. מה שהיה תמיד זה התעלמות. התעלמות מעצם קיומי התעלמות מכל דבר שקשור אלי.

הצוות עשה הכל לספק לי את צרכי הגשמיים, היה לי אוכל, היו לי בגדים, אבל מה אני צעצוע? זה רק מה שאני צריכה? טוב אני לא מאשימה אותם, הם שאלו אותי תמיד מה שלומי ואיך אני מרגישה אבל כשעניתי משהו כמו בסדר הם הסתפקו בזה והלכו. אף אחד לא התעניין בי באמת, לא חשב שיש לי נשמה שחיה וכמהה לטיפת יחס, לקצת חום ואהבה.
הפסיכולוגית של הפנימיה תמיד ספרה לאם בית שאני לא בעייתית ושאני לא צריכה שיחות ובאמת, למה שאצטרך? אליה נקראו רק הבנות הבעייתיות שעושות בלאגנים ואילו אני, שקטה שכמוני, לא עושה שום דבר רע אז למה צריך לטפל בי?!

לבית הספר הגעתי, בבית הספר למדתי וקיבלתי ציונים ממוצעים אז גם שם לא היתה סיבה לתת לי תשומת לב. היתה ילדה שניסתה להתחבר אלי כשהייתי ביסודי אבל כששמעתי אותה אומרת לחברות שצריך לקרב אותי הלכתי לבכות בצד ומאז ברחתי ממנה. אולי זה מוזר שילדה ללא אופי כמוני מרגישה גאוה וסולדת מרחמים, אבל אני בתוך תוכי הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שיש לי שכל ושיש לי הרבה רגישות וחכמת חיים. כן, נכון, היא לא הועילה לאף אחד, אבל היא פיעמה בתוכי.
גדלתי, התחלנו כנערות להתלבש, להתגנדר ולנסות ללכוד את תשומת לב הבחורים, חשבתי שאולי כאן יאיר לי המזל, הייתי מתלבשת והולכת עם חברותי, בצד לידם. היינו יושבות על חוף הים ותמיד הייתי מוצאת את עצמי לבד יושבת ומנגבת את דמעותי.
הוי, דמעות, זו המתנה שנתנה לי, הייתי משתמשת בה הרבה והיא לעולם לא תמה עד ליום הזה שיבשתי, אני כבר לא צריכה לבכות כי אני עוד מעט מסתלקת מהעולם הזה והופכת לכלום אמיתי רק בלי נשמה בפנים, בלי לב שירגיש שזה רע להיות כלום, בלי נפש שתחוש באומללות הגוף שהיא נושאת.

http://www.megera.co.il/מחשבות/הבדידות-שהרגה-אותה.915