ערכתי לאחרונה בתאריך 10.01.07 בשעה 20:18 בברכה, עם ישראל חי
יש לנו בקירבנו אנשי מופת שזכו לפרסי נובל על שום סגולותיהם, להבדיל מאנשים כמו פרס וערפאת שהעטו קלון על הפרס ועל מעמד מקבליו. שני נושאי פרס מצויינים ומורמים מעם הם הפרופסורים אהרון צ'כנובר וישראל אומן. הללו השתתפו בדיון מטעם התקשורת, ואוי לה לחברה שאינה מאזינה לאזהרותיהם. הנה כמה קטעים.
הפרופסור צ'כנובר:
שאלה: מה דעתך על האליטה הממשלתית?
תשובה: "הם מעוררי רחמים. אין בתוכם אחד הנותן לציבור השראה. אין אחד שאת דעותיו הייתי רוצה לשמוע... בדרך כלל האליטה הישראלית אינה מביעה דעות. הם משתמשים בכל מיני פעלים בשפה העברית – להתנתק, לפרק – חסרי כל משמעות וטעם, חסרי תוכן.
הפוליטיקאים הכתימו את החיים הציבוריים בהתנהגות שלהם. הנהגתנו מעלה כל העת שאלות מוסריות. אמון הציבור בהם אבד לחלוטין. מכל הסמלים הלאומיים שלנו, רק ההימנון והדגל טרם היו נושא לחקירות מטעם היועץ המשפטי או מבקר המדינה. עם הנהגה כזאת, אין פלא שהלכידות הפנימית של העם נחלשת. האוייב החיצוני אינו מפחיד אותי... אני מודאג מן התהליכים ההרסניים בתוך החברה הישראלית עצמה. אפילו הצבא שלנו כשל במלחמה בקייץ הזה בלבנון.
אני חושש לעצם קיומה של המדינה. כל דבר הוא חסר ערכים. טלאי על גבי טלאי, טלאי דק, שכל רוח יכולה להעיפו".
והפרופסור אומן הוסיף:
"גם אני פסימי. הבעייה שלנו היא עם עצמנו, עם חוסר הסבלנות שלנו, עם האנוכיות שהתפתחה בתוכנו. האינטרס הצבורי נדחק לצדדים מפני האינטרס הפרטי. היום, כל אחד דואג קודם כל לעצמו, אני ורק אני."
והפרופסור צ'כנובר מחזק:
"אני גדלתי עם ערכים ברורים, ולצערי אני רואה מסביבי סחף מתמיד. איבדנו את המטרה ואין לנו אף אחד עם היד על ההגה."
שאלה: האם ישראל בסכנה?
תשובה: "כן, אם לא נחזיר לעצמנו את שווי המשקל, נחדל להתקיים. ניעקר מפה אם לא נשתנה."
הפרופ. אומן:
"גם אני פסימי ומדוכא. אין לנו רצון הקיום. אין לנו הסבלנות לקיום. אין לנו הציונות עם "צ" רבתי. הפכנו לפוסט-ציונים, אנחנו הננו אויבינו הגרועים ביותר. מנקודת מבטי, הרגע הכי שחור בהיסטוריה של מדינת ישראל היה העשירי באב תשס'ה, היום בו החל הגירוש. זה היה מעשה חסר הצדקה, בלתי מוסרי, לא אסטרטגי, לא פוליטי. שום דבר. העם שלי השתגע – פשוט יצא מדעתו".
הפרופ. צ'כנובר:
"עד לפני כמה חדשים לא הייתי מסכים עם הפרופסור אומן. היום, אף שלא שיניתי את מקומי במפה הפוליטית, אין לי ברירה אלא להסכים איתו... אחרי ההתנתקות החד-צדדית, קיבלנו רק טרור ועוד טרור. הרעיון החד-צדדי פשט רגל, ובאותו הזמן בועת הסבון ששמה "קדימה" שקמה על הבסיס הזה – פשטה רגל. אני מתפלא: ראש הממשלה וכל השרים... איך הם יכולים לחיות עם הכשלון שיצרו במו ידיהם? הם אינם מתביישים, מפני שלא איכפת להם. הם אינם חושבים עלינו. אני מביט בהם ואינני ידוע, מה עתידי במדינה הזאת."
שני הפרופסורים נפרדו בחיבוק, ודמעות בעיניהם. איש כמוני לא היה מעז לומר את הדברים בבהירות אכזרית כזאת, וגם לא היו מקבלים דברים חמורים כאלה מפיו של אחד העם. אבל שני האישים הללו, בלתי מפלגתיים, מצויינים בתחומים מקצועיים מובהקים, יחידי סגולה בקנה מידה עולמי - להם מותר, ואולי זו חובתם, להציג בפנינו את האמת בכל מערומיה.
כבר היו אצלנו נביאים שחזו הכל ואמרו הכל, ובחריפות עוד יותר גדולה ולא שמעו להם, וחזותם הקשה התקיימה. האם למדנו משהו? האם מישהו עדיין מסוגל להאזין ולהפנים, לפתוח דף חדש, להגיד סטופ – טעינו בדרך, עצור, אחורה פנה וחזרה לכיוון הנגדי, הקודם?! הפרופסורים אומן וצ'כנובר לא באו לעשות לנו מצב רוח רע, הם מנסים להציל. אבל הניצול חייב תחילה לרצות להינצל!
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
