חופשה

גירסת הדפסה

קבוצות דיון חופש הביטוי נושא #7951	מנהל סגן המנהל מפקח עיתונאי מקוון צל"ש

אשכול מספר 7951

גבריאל
חבר מתאריך 30.9.07
5553 הודעות

יום שני י''ט בתשרי תשס''ח 11:05 01.10.07

קטעים מתוך הספר 'תיק גרמניא'

ערכתי לאחרונה בתאריך 01.10.07 בשעה 11:08 בברכה, גבריאל

קטעים מתוך הספר תיק גרמניא (בספר אין תמונות)

ביום שבת יט' ניסן שנת תרמ"ט (20.4.1889) בשעה 18:30 לקראת השקיעה נולד אדולף הִדְלֵר בעיירה אוסטרית קטנה בשם בראונאו Braunau, שליד גבול גרמניא הבווארית.
סבתו, מריה שיקלגרובר, הועסקה כטבחית בבית משפחה יהודית עשירה בשם פרנקנברגר. אביו אלואיז נולד ב - 1837 כבן לא חוקי של מריה אנה שיקלגרובר ובן זוגה הבלתי ידוע. אגדות רבות צמחו סביב דמותו של סבו. היו שטענו כי סבו היה בן למשפחה היהודית בה עבדה סבתו כמשרתת, סברה הנראת סבירה ביותר, שכן היא זכתה לקבל את תמיכת המשפחה אף לאחר שילדה את אביו ולא סולקה ממשרתה. גם ראוושינג רומז על מוצאו היהודי בחפשו את הסיבה לשנאתו התהומית ליהודים "ברם, מאחורי כל זה מסתתר רגש אישי ביותר, אף כי מוחשי לכל, רגש פרימיטיבי ביותר של שנאה ונקמה. אפשר שיש לבקש הסבר לכך בקורות חייו הפרטים. אפשר שלפי חוקי הגזע של נירנברג אין היטלר עצמו ראוי להקרא ארי...".

אדולף היטלר מעולם לא ידע מי היה סבו, וככל הנראה גם לא רצה לפשפש יותר מדי בשאלה מדוע אינו נראה ארי טפוסי. הוא כן ידע שכאשר אביו היה בן חמש, נישאה סבתו מריה ליוהן גאורג הִדְלֵר.
את התורה ניתן להבין בארבע פנים: פשט, רמז, דרש, סוד - ר"ת פרד"ס. הגאון מוילנא הסביר כי בדרך הרמז כלולה גם תורת הגימטריא ומעניין לציין גימ' שם משפחתו 'הִדְלֵר' שווה לגימ' 'עמלק' (עם הכולל).
הנישואים נמשכו חמש שנים עד למותה הטבעי של מריה. אז עבר אלואיז לגור עם דודו בחווה חקלאית קטנה. בגיל 13 נמאסו על אלואיז חיי החווה והוא נסע לעיר וינה כדי לנסות את חיי העיר הגדולה. הוא עבד כמתמחה אצל סנדלר ולאחר זמן מה הצטרף לשירות הצבורי האוסטרי כפקיד צעיר בשרות המכס. ב- 1875 הפך אלואיז להיות עוזר המפקח הראשי במכס. בשלב זה קרה דבר אשר ישפיע מאוד על העתיד. אלואיז המשיך לשאת את שם המשפחה של אימו - שיקלגרובר - מלפני נישואיה במשך כל השנים, ומעולם לא הסתיר את העובדה שהוא בן לא חוקי - דבר אשר היה נפוץ באוסטריא באותה תקופה. בעת התגוררתו בכפר שוכנע אלואיז על ידי דודו לשנות את שם משפחתו להִדְלֵר - שם משפחתו של אביו החורג. כאשר הלה שינה את השם ברשומות, נפלה טעות כתיב ע"י פקיד הרישום שכתב את האות T במקום את האות D וכתוצאה מכך השם שנרשם היה "היטלר" HITLER. באותה שיטת גימ' נוכל לחלק את השם החדש ל- י"ה ול- 'טלר'. 'טלר' שווה שוב לגימ' עמלק. י"ה הן שתי האותיות הראשונות משם ה' בו אין לעמלק אחיזה וכל מאוויו מנסה להאחז בו. העניין קשור באותה השבועה שנשבע ה' "וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" - "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה עולמית בעמלק. ונשבע הקב"ה, שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". (ראה לעיל בפרק על עמלק).
וכך, בשנת 1876 בגיל 39 הפך אלואיז שיקלברגר ל-אלואיז היטלר. בשנת 1885, בהיות אלואיז בן 48 לאחר שני נישואים כושלים בהן נולדו לו שני ילדים, נאלץ אלואיז לשאת את קלרה אחיניתו (שהיתה כבר בהריון). אדולף היטלר היה הבן הרביעי שנולד מנשואים אלה. משפחת היטלר גרה בחווה קטנה מחוץ לעיר לינץ באוסטריא.

מרבית היהודים שגרו בסביבתו של היטלר בילדותו ובבחרותו היו מתבוללים ומנוערי מסורת ששאפו בכל מאודם להשליך מעליהם כל שמץ של יהדות בהשפעת "תנועת ההשכלה" שצמחה בגרמניא כמאה וחמישים שנה קודם לכן. הוא לא הכיר את היהודי שומר המצוות הניתן לזיהוי בכל מקום, ומעיד כי בהיותו בווינה:
"יום אחד כשעברתי דרך העיר הפנימית, נתקלתי פתאום בבריה בקאפטאן ארוך ובעלת פיאות שחורות. מחשבתי הראשונה היתה: זה יהודי? אלה בלינץ לא נראו כך. התבוננתי באיש בגניבה בזהירות, אבל ככל שהוספתי להתבונן בחזות המוזרה ולבחון אותה חלק אחר חלק, כן נתגבשה במוחי שאלה: זה גרמני? פניתי אל הספרים להיעזר בהם לפיזור ספקותי. בפעם הראשונה בחיי קניתי לי אילו עלונים אנטישמים בכמה פרוטות".

"הכנסייה הקתולית אף היא אינה מסתפקת בשטן בלבד... היהודי יושב תמיד בקרבנו. אבל נקל יותר להלחם בו, כשדמות בשר ודם לו מאשר היותו דימון בלתי נראה. היהודי היה עוד אויבה של הקיסרות הרומית, ואם תמצא לומר, אפילו אויבן של מצרים ובבל ואולם אני הראשון היוצא עליו למלחמה כבדה".
היטלר היה צריך ליזון ממקור כל שהוא והנצרות סיפקה את הסחורה ובשפע. להצדקת מעשיו ויחסו ליהודים טען להגנתו באוזני הבישופ ברנינג "תקפו אותי בגלל טיפולי בשאלת היהודים. במשך 1500 שנה ראתה הכנסיא הקתולית ביהודים 'מזיקים', ושילחה אותם אל גיטאות וכו'. אז הכירו מה הם היהודים. בתקופת הליבראליזם עדיין לא הכירו בתקופה הזאת. אני חוזר אל מעשי התקופה ההיא בת 1500 שנה... ואולי אני עושה לנצרות את השירות הגדול ביותר".
היטלר האמין כי אותו חיבור אמיץ הנמשך מאות שנים בקשרי גרמניא - איטליא, חייב לחיות מחדש כדי לממש את פנטזית "גרמניא הגדולה", השתלטותו על העולם כולו והשמדת העם היהודי. היטלר טרח רבות לקישור וחיבוק המנהיג האיטלקי - בניטו מוסוליני ימ"ש שגם לו, לא חסרו מחשבות מטורפות של גדלות והתפשטות. איטליא התחברה לגרמניא ושיתפה איתה פעולה. כשעלה בידו של היטלר להשיג את החיבור ביטא בסיפוק:
"מהכרת המשותף שבין המהפכה הפאשיסטית והנציונאל-סוציאליסטית, קמה היום לא רק אחדות השקפות, אלא גם אחדות פעולה. הודות לפעולתו הגאונית היוצרת של אדם בעל כוח בונה, נעשתה איטליא הפאשיסטית אימפריה חדשה. ואתה - בניטו מוסוליני, נוכחת במו עיניך בימים אלה, בעובדה אחת לגבי המדינה הנציונאל-סוציאליסטית: כי גם גרמניא, בעמדתה המדינית ובעוצמתה הצבאית, שוב היא מעצמה עולמית. כוחותיהן של שתי אימפריות אלה בצירופן מהוים כיום ערובה חזקה מאין כמוה לקיומה של אירופא כזו שעדיין ניחנת בראיית יעודה התרבותי ואינה נכונה לשקוע בהתפוררות עקב פעולתם של יסודות הרסניים".

היטלר רצה לבנות מחדש את העיר לינץ בה גדל בנערותו ותכנן לבנות במרכז העיר מגדל בו ישכון מצפה כוכבים ופלנטאריום גדול. בהזיותיו ראה "אלפי מבקרים יעלו שמה לרגל מידי יום ראשון . תהיה להם גישה אל גדולת היקום שלנו. על המשקוף תתנוסס כתובת 'השמים מספרים כבוד א-ל'. זו תהיה דרכנו לתת לבני-אדם רוח דתית, ללמדם ענווה – אבל בלי הכמרים... כיום יודעים אנו שמערכת השמש שלנו אינה אלא מערכת שמש אחת בין עוד מערכות רבות. ומה טוב יותר מלאפשר למספר הגדול ביותר של אנשים כמותנו ללמוד לדעת פלאים הללו? הכניסו טלסקופ קטן לכפר והשמדתם עולם של אמונות הבל".
"אגלה לך סוד אני מייסד אורדן... במצודת האורדן שלי יגדל נוער אשר תבל כולה תירתע מפניו". האורדן היה אחד מסודותיו הכמוסים של היטלר. האורדן היה מוסד חינוכי סגור אשר עתיד היה להצמיח מתוכו גזע חדש הנושא את דגל המהפכה החילונית - הדת ההיטלרית.
"אכן - הוסיף היטלר - האדם הוא יצור שיש להתגבר עליו... האדם יהפך לאלוהים, זוהי משמעות הדברים כפשוטם. האדם הוא האל במצב ההתהוות". במוסד זה יקום דור חדש אשר יגלם את הדת החדשה בה האדם הוא האל. אותם בוגרים יהיו מורמים מעם. יהיו סמל וחיקוי ועשויים ללא חת אשר תבל כולה תירתע מפניהם. היטלר לא שוחח רבות אודות סוד זה ואף לא היה מעוניין לפרסמו ברבים. "במצודות האורדן שלי יעמוד האדם האל, האדם היפה השולט בעצמו, בדמות פסל פולחן - על מנת לשמש מופת לנוער. היטלר הפסיק את שיחו. יותר מזה אמר, אין הוא יכול להגיד בנידון זה. יש עוד מדרגות שעליהן אין הוא רשאי לדבר, אף לא הוא. אגב, את הדברים האלה יש בדעתו לפרסם ברבים רק לאחר שהוא לא יהיה עוד בחיים". מיהו אותו פסל פולחן אליו התכוון היטלר שאמור היה ליצג את האדם היפה השולט בעצמו? את האדם - האל? את השאלה שואל ראוושינג "אבל איה האלוהים אשר אליו יפנה היטלר לעיתים קרובות בנאומיו, בקוראו לו ההשגחה העליונה וכל יכול?" ועונה: "האלוהים הוא האדם היפה, האדם האל, אשר פסלו עומד במצודת האורדן שלו" ראוושינג קובע "האלוהים הוא היטלר עצמו!".

וממשיך הרמח"ל "ותבין עתה סוד גדול... 'קרבו גוים לשמוע לי'. בשעה... ניתן מקום לכל מיני הקלקולים וההפסדים, ונעשו ע' מדרגות של הפסד... ובסודם ע' אומות , ע' שרים , ונמצא מציאות סדר אחד... שניתנו ביד ס"מ. וזה סוד (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". כי ס"מ הוא הכלב, שיש השלשלת קשורה על צוארו שלא יצא כרצונו, אלא כמו שמנענעים אותו בשלשלת . אבל לפעמים בשביל חטאי ישראל, ניתן לו מקום לשוט ולהתנועע בלא שלשלת. אך נגבל לו מקום שחוץ משם לא יצא ודאי. אבל בתוך המקום ההוא ילך כרצונו בלא קשר . וזה כמו הכלב שנותנים לו חצר אחד ללכת שם כרצונו, אך חוץ משם לא יצא. ועל זה הזמן נאמר, "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" . ואז נאמר לישראל (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". ונמצא שיש כוח אחד לס"מ הרשע, שיוכל להחזיק ברשעתו, להמשיך אליו כרצונו, מה שנגזר עליו שיוכל להמשיך לו, כי עכ"פ יותר לא יוכל ודאי . ואלה הם הגזירות והשמדות שגזרו בר-מינן על ישראל".
היטלר היה מתנודד בחדרו מסתכל במבט פראי סביבו "הוא, הוא הוא היה כאן", גנח. שפתיו היו כחולות. הזיעה נגרה מעל פניו. פתאום התחיל להפליט מפיו מספרים, מילים מוזרות ומשפטים מקוטעים חסרי כל פשר. מורא אחז את האיש למשמע אוזניו. הוא השתמש בצירופי מילים מקושרים בצורה משונה ובלתי גרמניים בהחלט. אח"כ עמד דומם לגמרי, רק שפתיו נעו. נעשה לו מסז' והוצע לו לשתות דבר מה.
"שם, שם! בפינה!, מי זה?"
הוא רקע ברגליו וצעק כדרכו, הראו לו כי אין בחדר שום דבר יוצא מגדר הרגיל ואז נרגע לאט לאט". אין ספק כי היטלר נכפה ע"י ס"מ ששכן בתוכו. ככל הנראה העדויות שהיו בידי ראוושינג היו בראשית התגלותו של ס"מ להיטלר אותו הגדיר "ראית את האדם החדש, אכזרי לבלי חת. נבהלתי מפניו", ועל כן פחד להשאר לבד, בחושך, רועד היה קפוא במיטתו וכו'. גם נוכחותם של אלה שהובאו לדור במחיצתו לא מנעו את ההתגלויות בגלל שרק הוא ראה אותם, והם, גרמו לו להזיע ולהחנק מפחד. בסופו של דבר כשהסכים והשלים עם ס"מ להיות בא כוחו הצהיר "הרי האדם החדש כבר בתוכנו הוא. ישנו! - קרא היטלר בקול כמנצח".

גבלס שלח להביא את ההורוסקופ של היטלר מנהיגו ושל הרפובליקה של ויימאר. "שניהם, טען, דייקו בצורה מפתיעה לגבי המלחמה ונבאו עתה הצלחה גדולה לגרמניא במחצית השניה של אפריל, ושלום באוגוסט". גבלס כה התלהב ממצאיו ומתגובת השומעים לממצאיו "ומרוב התרגשותו הזמין שמפניה וטלפן להיטלר: "מנהיגי, אני מברך אותך! רוזבלט מת. בכוכבים כתוב כי המחצית השניה של אפריל תהיה לנו נקודת מפנה. היום יום שישי 13 באפריל. עכשיו נקודת מפנה". באותה שעה היה היטלר מחופר עמוק בבונקר בברלין וצבאות בעלות הברית צרו על ברלין. גבלס לא הכיר את הפסוקים הרומזים על האומה והמנהיג שחרטו את סמל ה"נשר" על צבאם וסמליהם:
"שמועה שמעתי מאת ה' וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה: כי הנה קטון נתתיך בגוים בזוי באדם:
תפלצתך .
השיא אותך וזדון לבך , שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאום ה':
מלבי"ם: מקומך מבוצר אם מצד חזקו שהוא בחגוי הסלע , ואם מצד רום מקומו שאתה תפשי מרום גבעה - ואי אפשר לנצח אותך מצד רום המקום וחזקו. אולם אני אומר לך, כי תגביה כנשר קנך - מה שבאחרית הימים תגביה קנך כנשר זה יהיה כדי שמשם אורידך נאום ה' - שאם אשליך אותך ממקום נמוך אין הנפילה גדולה כל-כך, לכן אגביה אותך על במתי עב כדי שאשליך אותך מאגרא רמא לבירא עמקתא, שתגדל מפלתך יותר, ואז בימי המשיח אוריד אותך!

קטעים מתוך הספר תיק גרמניא (בספר אין תמונות)

מידלאחר המלחמה הוקם בית דין בינלאומי בעיר נירנברג בגרמניא כדי לדון את ראשי הפושעים הנאציים הבכירים, המשפט החל ב- 20.11.1945. במקביל נערכו עוד 12 משפטים של פושעים נאציים אחרים שכונו "המשפטים הקטנים". נוסף לעשרים ושתיים הנאשמים, הועמדו לדין גם ארגונים נאצים שבצעו פשעים, כ-ס"ס, ה-ס"ד, הגסטאפו ומנגנון המפלגה הנאצית.
בתום המשפט נגזרו עונשי מוות בתלייה על 11 בכירים נאציים. ג.מ. גילברט שימש בתפקיד פסיכולוג בית הסוהר במשפטי נירנברג ותפקידו היה לשוחח עם הפושעים במהלך המשפט, לשרטט את דמותם ולתת להם את הסיוע הפסיכולוגי הדרוש על לסוף המשפט. בתום הקראת פסקי הדין ירד גילברט לתאי הנאשמים כדי לשמוע את דעתם על גזר הדין. התרשמותו היתה כי רובם ידעו כי צפוי להם עונש מוות וככל הנראה בייריה או בכסא חשמלי כמקובל במדינות השופטות. להפתעתם נגזר עליהם עונש תליה! וכך כותב גילברט ביומנו:
1 אוקטובר 1946.
"... אח"כ ירדו הנאשמים שחוייבו בדין אחרי שמיעת פסק דינם. חובתי היתה לפגוש אותם בחזרתם לתאיהם, שאלתי כל אחד מהם מה היה פסק הדין.
גרינג ירד ראשון וצעד אל תאו. פניו חיוורים וקפואים עיניו יוצאות מחוריהן. "מוות" – אמר.
ריבנטרופ נכנס כאיש נדהם החל להקיף את תאו כמתוך הלם ולחש "מוות, מוות...".
קייטל היה כבר בתאו כאשר נכנסתי גבו מופנה אל הדלת. הוא נסוב ומיהר לקפוץ לדום בקצה המרוחק של התא אגרופיו קמוצים וזרועותיו קשויות בעתה בעיניו "מוות - בתלייה" הודיע, קולו היה ניחר מעוצם החרפה. "זאת לפחות, חשבתי שיחסכו ממני.
קאלטנברונר הביע בחיבוק ידיו את הפחד שלא גילה בפניו אטומי הרגש. מוות! לחש.
פראנק חייך בנימוס, אבל לא היה יכול להסתכל בי. "מוות בתליה" לאט הניד ראשו כמסכים.
רוזנברג לגלג בסערת רוח עם שהחליף חליפתו בסרבלי הכלא "החבל! החבל! זהו שרציתם מה?".
שטרייכר חייך חיוך מעוקם "מוות, כמובן, בדיוק מה ששיערתי. כולכם ודאי ידעתם זאת כל הזמן".
זאוקל היה מזיע ואחוז רעד כולו כשנכנסתי לתאו "דנו אותי למוות" הפליט.
יודל פסע אל תאו, נוקשה, זקוף, משתמט ממבטי. "מוות. בתלייה! - לזה, לפחות לא הייתי ראוי. המוות בסדר גמור, מישהו חייב לשאת באחריות. אבל זה...".
סייס אינקווארט חייך, אבל קולו הסדוק הכחיש את דיבורו האגבי "מוות בתלייה".
פריק משך בכתפיו, קהה רגש עד הסוף. "תלייה – לא ציפיתי לדבר אחר".

כאשר התעשת גרינג מעט והדיבור שב אליו אמר כי מובן שציפה לעונש מוות והוא שמח שלא קיבל מאסר עולם מפני שאלה הנידונים למאסר עולם אינם נעשים מארטירים (קדוש מעונה). אבל שוב לא היה בקולו מאומה מן ההתרברבות הבוטחת משכבר. גרינג נוכח כנראה לדעת, סוף סוף, שהמוות אינו מצחיק כלל כשאתה הוא ההולך למות.
בלילה לפני ההוצאה להורג, ביקש גרינג מן הכהן הצבאי את טכס הסעודה האחרונה ואת ברכת הכנסיא הלותרנית. הכהן 'גרקה', חשד כי כאן לפניו עוד מחווה תיאטרוני, סירב לטכס את הטכסים, ואמר לגרינג כי הואיל ומעולם לא הראה כל סימן של חזרה בתשובה, אין הוא מוכן להציג את ההצגה בשביל אדם שאינו מתכוון לכך ברצינות, בלילה שלאחר-כך, כאשר הוכיח גרינג שהתכוון לשים ללעג את הסעודה האחרונה, בהתאבדו מיד אחרי כן, נוכח הכהן לדעת כמה צדק ביחס לגרינג. בלילה שבין ה- 14-15 באוקטובר הצטרף גרינג אל היטלר, הימלר, גבלס וליי שאיבדו עצמם לדעת. שאר העשרה הוצאו להורג כפי שפסק בית המשפט".

את תלייתם של הפושעים הנאצים הורשו קומץ קטן של עיתונאים לסקר וכתבותיהםהופצו לכל סוכנויות הידיעות. בין הכתבים ישב קינגסבורי סמית'. וזהו תוכן כתבתו שפורסמה ע"י סוכנות ידיעות בינלאומית בעיתון "ניו-יורק ג'ורנל אמריקן":
"יוליוס שטרייכר עשה את ההופעה המלודרמתית שלו ב- 2:12.
בזמן שאזיקיו סולקו, וידיו החשופות נקשרו, הביט - איש מכוער וקטן קומה זה, שלבש חליפה מרופטת וחולצה כחלחלה - שעברה שימוש רב - המכופתרת עד לצווארו אבל בלי עניבה (הוא היה ידוע לשמצה בתקופות שהיה בעמדות כח בבגדיו הצעקניים) - בשלושת גרדומי העץ שניצבו לפניו בצורה מעוררת אימה. אח"כ הביט סביב החדר, העיניים שלו נחות לרגע על קבוצת העדים קטנה. כעת, הידיים שלו היו קשורות היטב מאחורי גבו. שני שומרים, אחד בכל יד, כיוונו אותו לגרדום מספר אחד שהיה משמאל לכניסה. הוא פסע בצעד יציב את מרחק שני המטר עד למדרגת העץ הראשונה אבל פניו הרעידו.
כשהשומרים עצרו אותו למרגלות המדרגות לצורך זיהוי רשמי הוא צווח בקול חודר 'היל היטלר!'
הצרחה שלחה צמרמורת בגבי. כששכח הד קולו, אמר קולונל אמריקני שעמד ליד המדרגות באופן תקיף: 'שאל את האיש לשמו'. בתגובה לשאלת התורגמן צעק שטרייכר: 'אתה יודע היטב את שמי'. המתורגמן חזר על בקשתו והנידון למוות צעק "יוליוס שטרייכר".
כשהגיע לבמה קרא שטרייכר בקול, 'עכשיו זה הולך לאלוהים'.
בשתי המדרגות האחרונות הוא נדחף עד שהגיע לנקודה הקטלנית שמתחת לחבל התליה. החבל הצמוד למעקה הוחזק בידי ווד התליין.
לפתע סובב שטרייכר כלפי העדים והוא נעץ בהם מבט זועם. פתאום הוא צעק 'חגיגת פורים 1946 פורים הוא חג יהודי הנחוג באביב, המציין את תלייתו של המן, צורר קדמון של היהודים המתואר בספר התנ"ך].
בו ברגע, נפתח הפתח שמתחתיו בקול חבטה חזקה. הוא ירד כשרגליו בועטות. כאשר החבל נמתח וגופו התנדנד בפראות, ניתן היה לשמוע אנחות מתוך החלק הפנימי והמוסתר של הגרדום. לבסוף, התלין, שירד לבמת הגרדום, הרים את וילון הברזנט השחור ונכנס פנימה. קרה שם משהו ששם קץ לאנחות והפסיק לחלוטין את תנודות החבל.
כשזה נגמר, לא הייתי במצב רוח לשאול מה הוא עשה, אבל אני מניח שהוא תפש את גופתו המתנדנדת של שטרייכר ומשך אותו למטה. כולנו סברנו ששטרייכר נחנק למוות".
קטעים מתוך הספר תיק גרמניא (בספר אין תמונות)

מתוך יומנו של הרצל:
שאלת היהודים - לכל הפחות באוסטריא - חייבת למצוא את פתרונה על-יד הכנסיא הקתולית. בדעתו של הרצל היה להגיע מצויד בהמלצתם מנהיגי הכנסיא באוסטריה אל האפיפיור ברומא ולומר לו: "עזור נא לנו כנגד האנטישמיים, ואני מעורר תנועה גדולה של מעבר חופשי ומכובד של יהודים אל הנצרות". חופשית ומכובדת צריכה היתה התנועה להיות על-ידי כך שמנהיגיה – וקודם כל הרצל עצמו, יישארו יהודים! ובתורת יהודים ינהלו את התעמולה להעברה זו אל דת הרוב. "לאור היום הבָּהיר, בימי ראשון בשעה שתים-עשרה, בתהלוכות חגיגיות עם צלצולי פעמונים, תצא לפועל המרה זו בכנסיית סטאפן. לא בסתר ובושה, כפי שעשו זאת בודדים עד היום, אלא בגאווה וביד רמה. ועל-ידי זה שהמנהיגים יישארו יהודים, ויוליכו את העם רק עד למפתן הכנסיא, והם ישארו בחוץ, יגביה קו של גילוי לב גדול את כל המעשה הזה. אנחנו שעמדנו בניסיון, נהווה את דור המעבר, אנחנו נשאר עוד נאמנים לאמונת אבותינו. אבל את בנינו הצעירים נעשה לנוצרים. קודם שיגיעו לגיל של החלטה עצמית, שאז יהיה בהמרה כזו משום פחדנות או שאפתנות.

ב- 14.2.1896 פרסם הרצל את ספרו מדינת היהודים. בספר שוטח הרצל את תפיסת עולמו ומתאר כיצד מצטיירת במוחו המדינה העתידה. כותרת הספר מבהירה כי לא מדובר ב"מדינה היהודית" אלא מדינת היהודים. מדוע פרסם הרצל את הספר דווקא בשנה זו? ללא מחקרו של פרופ' נדבה לא היתה עולה בכלל השאלה והסיבה האמיתית. ביומניו, מזכיר הרצל רבות את ידידו הטוב והנערץ 'רוורנד ויליאם הכלר'. הכלר היה כומר נוצרי ומערכת הקשרים בין השניים היתה חזקה מאין כמוה. יש מקום להניח שהצמד הכלר-הרצל ראו עצמם כצוות או הגלגול המודרני של יוחנן המטביל ויש"ו. וכך כותב פרופ' נדבה: "ראשית מחקרי הביאני לרוורנד ויליאם הכלר, ידידו ומעריצו הגדול של ד"ר הרצל. לפי חישובי הקץ של הכומר הנוצרי הזה (בהתאם לרמזים בספר דניאל), עתידה היתה שמש הגאולה לזרוח לעם ישראל ב- 1897(!!!). אין תימה אפוא שהוא ראה בהופעתו של הרצל באופק היהודי כגילוי של 'מלך המשיח'".

כזכור יוחנן ראה עצמו כמבשר המשיחויש"ו שראה עצמו כמשיח התחבר אליו. הרצל בוחר לפרסם את ספרו כשנה לפני זריחת שמשו של 'מלך המשיח', ובשנת 1897 מתקיים הקונגרס הראשון. סביר להניח כי הוא קיווה שההתרגשות הגדולה מקריאת ספרו על-ידי העם היהודי ואומות העולם, יכשירו את הקרקע להתגלות הגדולה של 'מלך היהודים' כהגדרתו כשנה לאחר מכן בעצרת הקונגרס. ההנחה הזו מסבירה מדוע רצה הרצל להישאר היהודי האחרון לאחר שכל העם ח"ו יתנצר שכן יש"ו מת כיהודי וכל ההולכים בדרכו היו לנוצרים!!!
הוא עבר שורה של המרות דת. ב- 1924 הפך לבפטיסט, אחר-כך היה קתולי, פרוטסטנטי, אוניטריאני, קוויקרי ובסוף, שוב, יהודי ליברלי...
הצצה לתוך נעלי ביתו הנוצריים הותיר לנו בנו המומר האנס שנים רבות לאחר מות אביו בהתפלמסו עם ההנהגה הציונית המאוכזבת. "בקשר עם המרת דתי, עדיין אני משמש נושא להתקפות חריפות מצד העיתונות הציונית... איני יכול שלא להגיב על השמצותיכם. כעסכם מעורר לעג בקרבי, ובוז אני רוחש לכם. כל אשר אתם כותבים אינו אלא לשם סנסציה ולשם תעמולה, כדי להציל את כבודכם המחולל מפאת המרת דתי. אני שואל: האם לא היו כמעט כל הסרסורים הדיפלומטים, המתווכים והשליחים של אבי בעבודתו, לייסד ממלכת יהודים, ממירי אמונתם? האם לא הורה אבי, והוראתו נעשית דבר הלכה רווחת בישראל שהדת היא עניינו הפרטי של כל איש ואיש, ושהעיקר הוא האיגוד הלאומי והגזעי? ואני לא את גזעי המרתי אלא את דתי, ואותה השלכתי בלב קל מעלי, כהשלך בגד ישן וקרוע... ועוד אגלה סוד אחד: השתתפתי בסידורם של "יומני" אבי. על-ידי כך נודע לי שלאבי היתה תכנית להכניס את העם העברי כולו תחת כנפי האמונה הקתולית. רוצה אני כי ידע הקהל העברי שאבי לא הכניס אותי בברית אברהם. אמי סיפרה לי, כי בשל כך באו בני משפחתה עם אבי למריבה גדולה. לפי חוקי היהדות הייתי ערל, גוי . הלוא לא נעלם מכם שאבי הדליק בכל שנה ושנה את אילן המולד הנוצרי ולא חדל מזה אף בשנתו האחרונה. אבי ציווה על המחנכות שלנו שיתפללו עמנו בוקר וערב את התפילות הנוצריות. אני מבקש מכם להניחני לנפשי. יכול לבא רגע בחיי, בו לא אוכל לשלוט ברוחי... בידי הקטעים שהוצאו מן "היומנים" של אבי...".

באחרית דבריו אומר הרצל "בבתי הכנסת יתפללו להצלחת המפעל. אבל גם בכנסיות! זוהי התרת לחץ ישן, שממנו סבלו הכל". בתי הכנסת אותם יביאו המתיישבים החדשים יהיו המכלאות הסגורות כבסיסי צבא, ואשר עם חינוך טוב, חוסן כלכלי, תרבות עבודה, וחוקי ברזל ילכו ויעלמו. בהדרגה - אבל יעלמו. בתוכם יצמח דור חדש, חזק. המתבוללים שיבואו יביאו עימם את הכנסיות, ומוסד הכנסיא ברומא ישלח כמרים ויבנה כנסיות כדי להכניס את כולם תחת כנפי הנצרות הרחמנית "וסוף סוף יותר הלחץ הישן ממנו סבלו הכל", ובא לציון גואל.
זוהי התוכנית האמיתית עליה התחנכו דורות של יהודים מאז שנכתבה "מדינת היהודים". לשמחתנו מהזיית הרצל נשאר רק ה"צל". ב"הר" הוקמה ברוב פאר ה"כעבה" של הציונות. לאחר קום המדינה, נשלחה לוינה משלחה מיוחדת כדי לחפור את אחוזת הקבר של הרצל ולהעלות את עצמותיו לארץ ישראל. מקורות אמינים ביותר המקורבים לאנשים שעסקו במלאכת חפירת הקבר העידו בפני כי בחפירה לא נמצאו שרידי עצמותיו של הרצל. בהוראת גורמים מסוימים נבדתה מעשיה על מציאת עצמותיו והמשלחת חזרה לארץ עם ארון ובו שק אדמה שהוטמן ברוב טכס ופאר תחת המצבה השחורה במרומי ההר. ומאז, בכל מוצאי יום זיכרון עולים אלפי עולי רגל ואישי ציבור חשובים להקיף את האבן ואת - שק האדמה.
לינק לאתר ממנו הקטע לקוח-

http://www.ramhal.net/arimat.html

מספיק להתבייש ש'אין לנו ארץ אחרת ' צריך לומר ברור זו ארצנו מאז ועד עולם.

תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה

מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד