יום חמישי בלילה במרכז הרב - סיפור אישי  

ע"פ היריות חשבתי שהמחבלים נמצאים בקומה הראשונה ושנייה של הפנימייה, וחששתי שהם עלולים לעלות ולנסות לעבור חדר, חדר. (וכבר היו מקרים)
מה שממש רציתי לעשות באותם רגעים היה איכשהו לטפס למטה ולברוח, אבל לא ראיתי שום דרך אפשרית לרדת מהקומה הרביעית וכך נשארתי מחזיק למרפסת מהצד החיצוני שלו.
תוך שניות ספורות ראיתי מתחתיי, עשרות חבר'ה קופצים ומטפסים מטה לאדמה מהמרפסות בקומות א' ב' וג', פשוט "נשפכים" החוצה כאילו אחזה בהם דיבוק, אני רואה את אחד החבר'ה נוחת בדרך לא טובה, הוא צועק בכאב, וחבריו עוזרים לו לברוח. אני רואה את הרב שבדיוק היה באמצע להעביר שיעור, מחפש דרך לרדת מהמרפסת בקומה השנייה, ולא מוצא, הוא רב וגם אינו צעיר, לבסוף בעזרת החבר'ה הוא מצליח לרדת ובורח. ואני, אני תקוע, אין לי דרך לרדת.
מבנייני השכנים שמעתי אנשים צועקים, "בואו אלינו" "כל מי שרוצה, שיבוא אלינו", אולם אני לא מצאתי דרך לרדת, וכך נשארנו שם למעלה נעמדים על המרפסות, אני וחבר שלי, כאשר חבר שלי היה במרפסת מתחתיי בקומה השלישית, וגם הוא לא מצא דרך לרדת.
הרגשתי לכוד, לא יכולתי להתגונן, לא יכולתי לברוח, וה' ישמור כמה רציתי לברוח מהבניין הזה. והיריות המשיכו, ודקות שלמות עוברות, והזמן כאילו עצר בשבילי, וכל רגע אני מצפה לשמוע צעדים רצים, ולראות את המחבל פורץ לחדרי, במידה ודבר זה היה קורה תכננתי לעבור למרפסות אחרות באותה קומה, ואולי כך להינצל.
אולם כלום, היריות המשיכו, וה' ישמור איך פחדתי, הרגשתי שהמוות כל כך קרוב, ידעתי שהמוות כל כך ריאלי ונמצא לא רחוק ממני. וכמו כל יהודי התחלתי להגיד תהילים, כל הזמן אומר תהילים, ובין לבין, אומר קריאת שמע ברטט, כאילו זה הק"ש האחרון שלי.
ועדיין היריות נמשכות עם הפסקות קצרות בין לבין, למה זה לא נגמר? איפה כוחות ההצלה? אנא ה' עזור לי אני לא רוצה למות. אנא ה' עזור לנו, תסיים כבר את האירוע.
וברחוב מתחת, אנשים הולכים כאילו דבר לא קרה, וילדי ישל"ץ צועקים אליהם: תברחו יש מחבלים, בום בום בום, מלחמה, פיגוע, רוצו. והם מתעלמים, אולי הם חשבו שזו סתם מתיחה של ישלצניקים. ואז עוד צרור והם ברחו.
מתחתיי אני שומע את חבר שלי, נאנח ופולט יבבות חלשות, תופס במעקה ובכוונה אומר פרקי תהילים, אני מנסה להרגיע אותו, אני אומר לו שנראה לי שהיריות בכיוון השני של הבניין, משמע שהמחבלים מתרחקים מאיתנו.
נוראיות, אני מחליט שאני יורד למטה, ושאני כבר אמצא דרך. אני נתלה מהמרפסת של הקומה הרביעית, ומבקש את עזרת חבר שלי, הוא עומד ומחזיק את ידיו לגובה מעל ראשו, ואני בדיוק מגיע לידיים שלו ונעמד עליהם. ואז בלי להחזיק בכלום עומד על הידיים של חבר שלי בין הקומה הרביעית לשלישית, אני מצליח להטות את גופי ולקפוץ איכשהו לתוך המרפסת שלו.
שמה אני מורה לו להישאר איפה שהוא,ואני מתקדם למרפסות האמצעיות, אני מוצא מזגן, מצוין, בדיוק מה שאני צריך, אני מורה לו לבוא, ואז אני נתלה על המזגן ויורד לקומה השנייה, ומשם לראשונה ואז לאדמה, חברי ממהר אחרי ושנינו פורצים בספרינט מטורף החוצה מהשטח של הישיבה, בכביש שוטרים מכוונים נשקים ומחפים עלינו, תוך כדי צעקות עידוד "רוצו" "רוצו", ותאמינו לי רצנו. רצתי ברחוב כעשרים מטר עד שאני רואה כמה חברים באחת המרפסות של השכנים.
לפני שעליתי אליהם שאלו אותי אנשים מה קורה בתוך, ומה אני יודע.
הסברתי להם שהם יודעים יותר ממני, כי הם הקשיבו וראו חדשות ואילו אני רק עכשיו יצאתי.
מיהרתי במעלה המדרגות, וחבריי יצאו לקבל אותי. ישר לקחתי מאחד החברים פלאפון (את שלי השארתי בהטענה בחדר- יחד עם הלב שלי), והתקשרתי הביתה, כל כך דאגתי שהם שמעו שהיה פיגוע במרכז הרב, ומכיוון שהם לא היו מצליחים להשיג אותי, היו נלחצים חבל"ז, בנוסף יצאתי כ9 דקות לאחר תחילת האירוע (שזה ממש לקראת הסוף), שזה המון זמן לדאוג לחיי אדם.
לאחר שהרגעתי את אימא, ודיברתי איתה כמה דקות, (דקה וחצי של שטויות- ואז על הפיגוע, בצורה מאוד טובה, ולאחר מכן, הסטתי את השיחה לטיול שהיה לי שבוע שעבר) לאחר מכן התקשרתי לחבר, ידעתי שכל החברים מתקשרים אחד לשני, וברגע שחבר אחד יודע משהו, אז הוא יודיע לכל השאר, וכך באמת היה.
לאחר המקרה הבנתי שכמה מחבריי במרכז ממש דאגו לי כי הם ידעו שאני לומד באופן קבוע בספרייה בשעות האלו, וכמובן שהם לא הצליחו להשיג אותי, כי הפלאפון היה בחדר.
עמדנו שם בחדר, קבוצה של מרכזניקים, עסוקים בארבעה דברים, טלפונים, חדשות, תהילים, ודאגה לחברים. לאחר כמה דקות דיווחו בחדשות על 6 הרוגים, ועם הזמן המספר עלה.
לאחר כמה כרבע שעה בדירה, כאשר היה די ברור שהאירוע הסתיים, אולם המשטרה עדיין ערכה חיפושים בישיבה ובשכונות, יצאתי מהבניין, והלכתי לחפש את שאר החבר'ה מהישיבה. היו שם המון אנשים מחוץ לישיבה, שסתם מתוך סקרנות הגיעו, חיפשתי את החברים שלי, מישהו ממרכז, אולם כמעט ולא מצאתי, נראה היה שרוב החבר'ה עדיין אצל השכנים.
לאחר כמה דקות מצאתי חבר ראשון, איני פסיכולוג אבל הבנתי שהוא במצב רגשי קשה, לקחתי אותו והרגעתי אותו, וכך עברתי בין החברים שמצאתי, חיבוקים, שאילה על מקום החברים, וסיפורים אישיים, וכמובן, כמובן, תמיכה נפשית בחברים (וה' ישמור היו המון כאלו).
כאן לא נגמר הסיפור, התכנסנו תלמידי הישיבה ברחבה מתחת לבניין של ראש הישיבה, תהילים, רישום, חיבוקים, סיפורים אישיים, ובעיקר חיפוש חברים.
איני יודע באיזה שעה, אולי ב1 ואולי ב2 בבוקר\לילה התכנסנו כל הישיבה לאולם ספורט בשכונה, שם הרבנים הודיעו מי הנרצחים ומי הפצועים. עוד קודם לכן הוזנו משמועות, אבל שם באולם הכול היה החלטי, הכל היה אמין.
אני לא יכול ולא רוצה לתאר את הבכי, את הרבנים את התלמידים, את דברי הרבנים, ואת פעימות הלב של הניצולים.
ב3 וחצי הסכימו לנו לחזור לפנימיות, ולאחר שעה ארוכה של טלפונים (סוף כל סוף השגתי את הפלאפון שלי), וסתם דיבורים בין החבר'ה. פרשתי לישון.
גם כאן הסיפור לא הסתיים, שישי-כל היום טלפונים עד ממש לפני שבת. ושבת אוי שבת, שוב העמידו אותי בניסיון, אסור להצטער ולהתאבל בשבת, וכך ניסיתי להסביר לעצמי, אבל בקבלת שבת הדמעות זלגו, ופניהם של שלושת חבריי שנהרגו עלו למול עיניי, שבת אוי שבת.
אני מודה לקב"ה שנתן בי את הכוח לשמור על קור רוח לאורך כל האירוע.
ואני מודה לקב"ה שנתן לי את הכוח להיות שם כשחבריי היו צריכים אותי.
ואני מודה לקב"ה שנתן לי את חיי במתנה.
יש המון להוסיף, והמון לפרט, והרבה דילגתי, וחלק הסרתי, אבל ברשותכם אסתפק בכך.
אני מתנצל אם הכתיבה לא זורמת, או יש באלגן, פשוט כתבתי את זה וישר העליתי את זה,כך שזה לא עבר שום עריכה ושם כלום. ובנוסף כמו שאתם רואים השעה 3:20, ואני יושב בחדר איפה שהייתי כאשר הפיגוע התחיל.
אסיים בפסוק מירמיה:
"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"
שיהיה לכולם שבוע טוב וחודש מצוין ושמח
http://amiramveyael.blogspot.com/